תזכורת קצרה, כי כולנו אלצהיימריים למדי:

פרולוג, פרק 1, פרק 2, פרק 3, פרק 4, פרק 5
פרק 6, פרק 7, פרק 8, פרק 9, פרק 10, פרק 11

~ וטאדאם טאדאם הללויה איימן, הפרק החדש ישר מהתנור.

אפשר לחשוב שהימים הפכו לילות והלילות הפכו ימים, ניתן לנחש כי הגיהינום קפא וכי הירחים שינו את צבעם לגוון ירוק זוהר. השטן החלקלק הוליד בי את הרצון והחשק הנואש לספר לעולם שאני עיוות חייזרי וכי קיים מצב שאימא מצאה אותי נחה בסלסלה בפתחו של עצם בלתי מזוהה. הפלא האדמוני, מר אוה-הצדיעו-ונשקו-את-רגליי-כי-אני-אליל-נאי-התואר גרם לי, אם כי רק להציע את הרעיון שבו אספר על היותי פגם ביצירתו של החבוב העליון והקדוש, על כך שאיני יכולה לסרב לפקודה.

אין לי מושג למה אני שוקלת זאת. כלומר, ברור שיש לי מושג. אני שוקלת זאת בכדי שאוכל לדעת מה תומאס מרגיש כלפיי מבלי שהוא יצווה עליי לשכוח זאת ברוב חוכמתו הבלתי מכוונת בעליל. אני רוצה לשמוע אותו משיב לי באותם רגשות, אני רוצה לוודא כי אני לא מטורפת שהולכת וחושבת כי כל העולם מאוהב בה. כלומר, תמיד אמרתי שנרקיסיזם הוא בריא בכמות הנכונה, ואין זאת אשמתי בכלל שכל כך קל להתאהב בי, אבל אפילו אני מוכנה להודות שראוי ומומלץ לסגור אותי במוסד במקרה ואהבתי העצמית יוצרת תחושה כי גם אחרים אוהבים אותי. אחרי הכול, אנשים הפכו קוקו כבר מפחות.

"התחלקת על השכל שלך." אמילי הצהירה בקולה הצפצפני מהרגיל. "את מטורפת. הגיע היום. אני מתקשרת לאימא שלך. אתלאיודעתעלמהאתמדברת!" מילותיה הפכו הברות לא ברורות, אם נניח בצד את העובדה שלא ממש התאמצתי להקשיב.

"אמילי יקירתי," פתחתי בקול נעים ומנחם, "אני מבינה כי התעוררת היום לעוד אתגר אינטלקטואלי מתסכל שבו את מנסה לדבר בשפה של אנשים אמיתיים, ותדעי שאהיה סבלנית ככל הנדרש." ידי טפחה על שכמה בהבנה.

"תעיפי את הדיבורים הגדולים האלה ממני ותקשיבי לי עכשיו," קולה הפך נוקשה וסמכותי, גבותיה הועלו לגבהים מדהימים והוורידים שעל מצחה הראו נוכחות בולטת במיוחד. "את לא מכירה אותו טוב מספיק בכדי לסמוך עליו עם מידע שכזה." קולה נוזף בעוד שאצבע מאשימה מופנת לכיווני.

"אני מכירה אותו טוב מאוד." עניתי בקול זהה בקשיחותו, איך היא מעזה להגיד זאת. אני אמכור אותה לטרוריסטים. "אני מרגישה שאני חייבת לספר לו את זה, את לא מבינה?" קולי החל לעלות בעוצמתו עם כל מילה שהוצאתי מפי. "אנחנו נתקע ככה לנצח, באותו מצב מעורר תסכול, אלא אם כן אני אספר לו!" צעקתי עליה.

אמילי נראתה כי הבינה את כוונתי, או שהיא הריצה תוכניות במוחה ובהם חשבה כיצד לברוח ממני, ולכן הייתה כה שקטה. כך או כך, היא הביטה במבט אטום והנהנה חלושות. "את מוכרת את נשמתך לשטן."

"אל תדברי שטויות," ביטלתי אותה במהירות, ואז מלמלתי תחת אפי, "אני מוסרת אותה בחינם."

~

תומאס היקר,

אנחנו צריכים לדבר. היום בחמש. תבוא לביתי או שאגרור אותך בשיערותיך היפות.

סאם.

"טוב, זה נראה קצר ולעניין." סיכמתי בשביעות רצון. "אמילי, מה דעתך?"

"לא יכולת לנסח זאת יותר טוב." היא השיבה. חשש נשמע בקולה, אבל אין זה דבר חריג כשאת חברה שלי.

"אני יודעת, כמה אינטליגנטי מצידי" טפחתי על שכמי, כי אני עד כדי כך כשרונית.

"אימא שלך לא תהווה מכשול?" תחקרה אמילי לפתע.

"לא, היא נסעה לכנס מהעבודה ותחזור רק מחר." עניתי בסיפוק, "שלא תחשבי שלא העלתי את הזקנה היקרה בדעתי, עכשיו רוצי לדרכך, יש לי רק ארבע שעות למסור לו את המכתב ולתכנן נאום שובה לב שבזכותו יכול להיות שאכנס למוסד של חולי נפש. אחלי לי הצלחה."

"הצלחה." היא עשתה כדבריי ודילגה במהירות לביתה.

ארבעת השעות הבאות היו מתסכלות עד לאין שיעור, מייגעות בצורה שיכולה לשגע אדם בעל יכולת שכלית ונפשית פחותה משלי. העלתי במוחי אלפי גרסאות שונות שסופן היה זהה. ניסיתי מאות גישות שונות שמטרת כולן הייתה דומה. בכל פעם שבה דקלמתי במוחי את הנאום שאשא בפניי תומאס, פניו הופיעו בדמיוני, והכול היה נהרס. צחקקתי בלעג על כל המאמץ שאני משקיעה רק על מנת לדעת כיצד הוא מרגיש כלפיי. כלומר, אני יודעת שהוא מעוניין בי, אין זה ברור? האם אני חייבת ברוב אנוכיותי וסיפוקי האישי לדעת במדויק מהם רגשותיו כלפיי?

כמובן שאני חייבת, אחרת כל זה היה מבוצע לשווא. לשמוע אותו מספר מה הוא אוהב בי אחז בתוכו את העונג העצום ביותר שאי פעם יכולתי לבקש או לחלום. להביט בו בשעה שהוא מתוודה כלפיי במבוכה הכיל את האושר הפרטי שלי, את הרצון הכמוס אותו אף אחד לא זכה לדעת.

אם כך, אין זה מגוחך לחלוטין לראות כי אני נואשת למילותיו הכנות, להבעתו המובכת אותה איני רגילה לראות.

אז המשכתי לדקלם נאומים בליבי, והמשכתי לראות את פניו בדמיוני. שוב הכול היה נהרס.

~

הוא הגיע, כפי שצופה ממנו, אם כי הסומק על פניו הפגין על חוסר רצונו להימצא במקום.

"היי." הוא אמר, קולו שקט ונטול עליונות שהייתה כה אופיינית לו בעבר. "היי." עניתי בחזרה. במוחי, התרוצצו אלפי משפטים שרציתי להוסיף לברכת השלום, כמו ההבטחה שאני לא זוכרת דבר ממה שהוא אומר, או הבקשה שיפסיק להסמיק כי זה מיותר לחלוטין בהתחשב כי אף אחד מלבדו לא שמע את הווידוי המביך.

"אז מה בדיוק אני עושה כאן?" הוא שאל, קולו מתאזן וחוזר לקדמותו הסמכותית והמתנשאת.

"טוב, כי רציתי לדבר איתך." השבתי, נראה כי הסומק ששלט בפניו הועבר אליי כעת.

"אם זה בקשר לאותו יום שאמרתי לך-"

"האמת שזה כן, קצת." הבטחתי.

הוא נראה כמחכה לדבר הבא שיצא לי מהפה, אך לא הצלחתי לבטא דבר מלבד הברה מוזרה שכללה 'שלומפ'.

"שפכי את זה, ילדונת." הוא עודד, הסקרנות חדרה לקולו עוד לפני ששמתי לב.

"טוב, אז קודם כול, פשוט תזכור שכולנו יצירות של האל הקדוש הללויה ושכולנו שונים אחד מהשני וכולנו נולדים עם בעיות שונות ואתה בעצמך עיוות של הטבע בהיותך חולה מין אז, אז פשוט תזכור את זה." פלטתי את המשפט ללא תכנונים קודמים כלל וכלל, אפשר לחשוב כי שלושת השעות בהן שיננתי נאומים רהוטים היו יכולות להיות מוקדשות לדברים מועילים יותר כגון אוכל.

"ומתי מגיע החלק שבו אני מגלה כי את לא חלק מכל האג'נדה הזו של להיות אנושי?" כעת גם הסרקזם אפף את כולו, לצד הסקרנות.

"אף פעם." השבתי, "כלומר, אני כן. בערך."

"בערך?" הוא שאל, "בערך אנושית?" גבתו עלתה כמעט עד לקודקוד ראשו, וזה שעשע אותי מעט.

איך מספרים דבר כזה למישהו שאת מחבבת מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד?

"לא, אני אנושית שלמה." דחיתי את התיאוריה שלו בתסכול. יחסית לבחור חכם הוא ממש אטום.

"בטוח?"

"כן, בטוח." הבטחתי.

"אז מה הבעיה שלך?" הוא נשמע מעט מתוסכל בעצמו.

"אין לי בעיה." בילפתי.

"אז אני מאוד מבולבל."

"טוב, כן יש לי בעיה, אבל היא לא ממש רצינית." נדמה כי השקרים יצאו מפי ללא שליטה כלל. הוא הביט בי עם הבעה מעורבת בסקרנות, חשש ושעשוע, ומעולם לא חשבתי שאדם יכול להיראות טוב כל כך בעודו עונד את כל הרגשות האלה בו זמנית. שיערו התארך מאז הפעם הראשונה שבה ראיתי אותו, התחשק לי לסגור את הפער בנינו שנראה כי היה אורך של שלושה צעדים בלבד, ולחפון את ידיי בתוך הסובך האדמוני והרך.

הוא לא אמר דבר, ורק הביע הבנה על פניו. הוא יודע איך זה לספר משהו מביך או חשאי על עצמך. הוא הבין אותי, ובאותו רגע גיליתי כי אין לי מה להתמהמה. הבחור הוא הדובדבן שבקצפת, החבילה דה-לוקס, מלאך בתחפושת של שטן בתחפושת של בחור נאה להחריד, וככל הנראה כי מתעניין בי, אם הסומק על פניו באותו יום גורלי לא אמר אחרת.

אני בחורה אמיצה, אז קדימה, אם כך.

"אני לא יכולה להגיד לא." פלטתי, עיניי לא מעזות לפגוש במבטו.

"מה זאת אומרת?" הוא נשמע חסר מושג לחלוטין, והדבר לא הלם אותו. תומאס יודע הכול.

"אני לא יכולה לסרב לפקודה." הסברתי ביתר דיוק.

"אני לא חושב שאני מבין אותך."

"אוח, לעזאזל," איבדתי סבלנות, "תצווה עליי את הדבר המופרך ביותר שעולה בדעתך כרגע." ביקשתי, כאדם הדורש לגזר דינו.

הוא נראה כי שוקל זאת כמה דקות, ואז פלט בקול מתגרה, "תשכבי איתי."

ובאותו רגע, הכול נהיה חסר שליטה. במהירות מעוררת אימה צמצמתי את הפער בנינו בעודי פושטת את בגדי עם כל צעד שנעשה.

"לא את זה, לא את זה, לא את זה!" צעקתי בשעה שחולצתי כבר נחה על הרצפה לצידי וידיי פנו לעבר הסרת החזייה.

"אל תשכבי איתי!" הוא צעק באימה, לא רגע אחד מוקדם מדי, כיוון שהאבזם של החזייה כבר נח רופף על גבי.

דממה ארוכה שררה בחדר בשעה שהחזרתי את כל פרטי הלבוש במקומם הראוי, על גופי. לא העזתי להביט בפניו מחשש שאראה כי הוא נגעל ממני, או כי אינו רוצה כל קשר עם מטורפת שכזו.

אולי לספר לו לא היה אחד מרעיונותיי הגאוניים ביותר, אחרי הכול.

"זה מטורף." קולו היה שקט ולא מאמין, הצצתי בעיניו רק על מנת לראות כי הוא בהלם של חייו.

"אתה מטורף." השבתי, נעלבת משהו.

הוא הביט בי בדממה ארוכה, ואז אמר "בואי אליי."

עשיתי כדבריו.

"שבי על ברכייך."

עשיתי כדבריו.

"תסטרי לי."

עשית כדבריו. בעונג רב, אם יורשה לי לומר.

"את מטורפת." הוא מלמל, עיניו לא מאמינות ויכולתי להישבע ששמעתי את הגלגלים מסתובבים במוחו.

"מי שמדבר," נזפתי בקול נעלב, "אדוני חולה המין."

לחייו הפכו סמוקות, הוא לא אוהב כשאני קוראת לו כך, מסתבר. אבל גם אני לא ממש נופלת משמחה כשאומרים שאני מטורפת. לא צריך להזכיר לי את מה שאני כבר יודעת.

תומאס הביט בי בדממה, מנסה למצוא את המילים שצריכות להיאמר במקרים כאלה, כאילו הוא כבר נכח באחד כזה.

"בכל מקרה," למקרה שאתה שואל איך כל זה מתקשר למה שאמרת לי אז,-"

"אני לא שואל." הוא מיהר להתנגד, נשמע כאילו הוא בחיפזון.

"אה, אני שמחה ששאלת," אמרתי בנועם מזויף, המילים שיצאו מפיו נכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשנייה. "אז, אחרי שאמרת את מה שאמרת, אמרת עוד משהו." 'אמרת' זו מילה מוזרה, אם חושבים על זה.

"עוד משהו?" חוסר המושג השתלט באופן מוחלט על קולו, לא מפנה מקום אפילו לא למעט סרקזם או שעשוע.

"תשכחי את כל מה שאמרתי בחמש הדקות האחרונות." חיקיתי את קולו בחוסר סבלנות.

"אה." עיניו הוארו, נדמה כי הקלה שטפה את פניו.

"כן."

"כמה חבל." אמר הפוץ המלכותי, חיוך מגוחך מקשט את מבטו.

"זהירות, שלא תתחיל לבכות לי פה." השבתי בסרקזם ארסי, כעת ציפיתי לרגע שבו הסומק יחזור לקשט את פניו כאשר אלחץ עליו לספר לי הכול בפעם השנייה. "אז תספר לי." יריתי.

"לספר לך?" הוא שאל, ובכל משפט שהוציא מפיו מאז שהחלה כל השיחה המטופשת להרגיז הזאת, נוכחתי לגלות כי חוסר המושג לא תאם את מראהו ואופיו של כלל וכלל.

"כן, אני רוצה לדעת." ביקשתי, או דרשתי, או התחננתי. בכל מקרה, לא נראה כי זה עבד עליו.

"את באמת מטורפת אם את חושבת שאדבר כך שוב." הוא נזף.

"איך זה 'כך'?" הסתקרנתי. אפשר לחשוב שהוא הציע לי נישואים.

"שכחי מזה, אין לך מושג איזה הקלה זו לדעת שאת לא זוכרת כלום ממה שאמרתי." נולד בי החשק לתלות אותו על הוו בכניסה ולתקוע בו סיכות בטחון.

"תומאס, זה רק הוגן שאני אדע מה אמרת!" התפרצתי בחוסר סבלנות, קולי עולה לגבהים מסוכנים. "אמרת את זה בפעם שעברה, דמיין שאני לא אזכור כלום גם עכשיו." תחנוניי לא ידעו גבולות, ארור יהיה הוא על כך שהעמיד אותי במצב כזה. אבל לעזאזל עם זה, הסקרנות הרגה את החתול, והוציאה אותי מדעתי.

"אני לא אומר את זה." קולו היה החלטי ועקשן, הוא שילב את ידיו על חזהו ונראה כי לא מתכוון לוותר על עמדתו.

"אתה מתנהג בצורה ילדותית, טום." ירקתי, ונראה כי הדבר משך את תשומת ליבו, "אתה פחדן, אנוכי ומרגיז להחריד!" פלטתי לעברו ללא כל מחשבה נוספת על מה שאני מוציאה על שפתיי וללא כל שקילה בנוגע להשלכות שיכולות להיות למילותיי.

"מה את רוצה שאני אגיד לך?!" פרצופו החל להאדים בצורה שלא ראיתי מעודי, עיניו זעמו ומבטו כעס, קולו עלה וידיו התעופפו.

"אני רוצה שתגיד לי הכול!" צעקתי עליו חזרה, שנינו יכולים לשחק במשחק הזה.

"אז אני חושב שאת הבחורה הכי מיוחדת שאי פעם פגשתי, בסדר?! זה אדיוטי ונדוש ומטומטם, אבל אני לא שולט בזה! את שחצנית ואוהבת את עצמך הרבה מעבר לדרוש, אבל זה לא חשוב כל עוד את מביטה בי עם העיניים החמות האלה שלך! אני אוהב את השיער שלך, כי הוא מזכיר לי את הזריחה כשאני מביט בו! אני נהנה לבלות בחברתך, ואני שונא כשאת רחוקה! אני מתקשה לשלוט בעצמי כשאת לידי, את מרוצה?! את משגעת את גופי ואת מוחי כאחד, את מטריפה לי את החושים ומשבשת לי את ההיגיון! אני אוהב כשאת קוראת לי תומאס כי רק אימא שלי קראה לי כך לפנייך, אז אל תקראי לי טום!" הוא התנשף בכבדות והביט בי בכעס הולך ונעלם. חלק בי חש גאווה וניצחון על כך שהצלחתי להוציא את זה ממנו בסופו של דבר, אך חלק אחר ניסה נואשות למנוע פריצה בבכי ולהפסיק את ההרגשה החמימה שהתפשטה בכל גופי. אפשר לומר כי הוא זרק את הווידוי לתוך פניי, נואש להיפטר מהמילים שכה העיקו עליו. הוא הוריד את מבטו והביט ברצפה, ניחשתי כי הסומק חזר לצבוע את לחייו. כמה שניות לאחר מכן, הוא הרים את מבטו והביט בי באימה. נותרתי דוממה במשך רגעים ארוכים וזה הטיל עליו פחד בלתי נודע ובלתי רצוי לחלוטין. עיניו הביעו חרטה, וודאי על כך שפלט ווידוי כה מביך וכנה בפניי. ראיתי כי הוא הולך לומר דבר מה, והבנתי כי היה זה הדבר שהוליד את כל השיחה הזו מלכתחילה.

"אלוהים ישמור, תשכחי-"

"לא הפעם." מלמלתי במהירות רגע לפני שצמצמתי את הפער בנינו בצעד וחצי בלבד וסגרתי את שפתיי על שלו. ידיי נעטפו סביב צווארו והצמדתי את גופי אל גופו בצורה החזקה ביותר אשר אליה הייתי מסוגלת. גופו עמד נוקשה לכמה רגעים, אך נדמה כי הוא לא איחר לשתף פעולה בכך שפתח את פיו והזמין את לשוני לחקור את המקום בו כבר ביקרתי פעם אחת. ידיו נעטפו סביב מותניי וטיילו על גופי בתאווה בלתי ממומשת. נדמה כי הוא אוחז בי מחשש שלא יוכל לאחוז בי שנית. נשיקתו הייתה חפוזה ונוקשת, ותהיתי אם זה כיוון שהוא לא רוצה לאבד אותי. הוא היה הדבר היחיד שהיה בו הגיון, האדם היחיד שהשכיח צרות ודאגות. לגעת בו הרגיש כמו חטא מהנה, כמו ממתק אסור שטעמת לפני הזמן, או חבר וותיק שלא ראית שנים. הוא היה היחיד שהחסיר נשימה מפי והאיץ את פעימות ליבי בו זמנית.

ידיי חפנו בשיערו הפרוע ופרעו אותו אף יותר. כעת, יכולתי להבחין כי להעביר את ידיי במקום המסוים הזה גרם לו להיאנח, כעת גיליתי כי לנשוך את שפתו התחתונה גרם לו לגנוח.

"ב-בקשה.." פתחתי את פי, אך דבר לא יצא מלבד כמה הברות בלתי ברורות.

"בבקשה, אל.." ניסיתי שנית, אך ללא הצלחה. נדמה כי הדבר סקרן אותו, והוא הפסיק מנשיקותיו לרגע קט. עיניו הביטו בי בסקרנות בעוד שמבטו הקרין תשוקה וגירוי. שתיקתו עודדה אותי להמשיך.

"בבקשה, אל תכריח אותי לשכוח." ובזאת פרצו הדמעות שכה ניסיתי להחביא. לא התייפחתי, ולא התבכיינתי. הדמעות האלה הרגישו נעימות ומשחררות, מקלות ומענגות. תומאס הביט בי בהלם מובך במשך כמה רגעים, ואז צחקק מעט. "טיפשונת." הוא מלמל רגע לפניי ששפתיו נצמדו אל שלי והוא פתח ברצף נוסף של נשיקות מלאות חיבה ותאווה בעוד שידיו טיילו על גופי הצמוד אליו.

ובמשך כל הזמן הזה, גם שעות לאחר שהפסקנו להתנשק ותומאס הלך לביתו, לא יכולתי להימנע מהמחשבה שאני נישקתי אותו, והוא אפילו לא פקד עליי.