ביום למחרת, צבטתי את עצמי יותר פעמים משיכולתי לספור. פרק כף ידי נראתה חבולה בעוד שצבע האזור נראה אדמדם בהשוואה ליתר גופי. אנשים שלא מכירים אותי עוד היו עלולים לחשוב כי אני מאותם ילדים אומללים שסובלים ממנת יתר של הורמונים נשיים וחותכים את הוורידים שלהם. אבל מי יכול להאשים אותי, אני אישה, כך שזו טענה מוחצת מפני עצמה כשזה נוגע לכמות ההורמונים בגופי. לחתוך וורידים, לעומת זאת, זהו דבר שלעולם לא אעשה. אני אישה עם אשכים, למען השם.

 

מטאפוריים, זאת אומרת.

 

~

 

הסיפוק שהיה אמור להציף את גופי לאחר ששמעתי את ווידויו של תומאס לא עלה על ציפיותיו, זאת הבנתי אחרי שתחושת מועקה כרסמה בליבי למרות הענן הלבן עליו ריחפתי לעבר גן העדן. גברת 'תראי-לי-כבוד-כי-דחפתי-אותך-מהרחם-שלי' חשה מאוימת ושמרה על מרחק בטיחותי. "ההילה השחורה שמתעופפת מעלייך פשוט זועקת שארוץ לכיוון שני." היא טענה, ואני רק ניפחתי את לחיי בבוז לעברה. אבל היא דאגה לספק מזון וכסף, אז החלטתי להשאיר אותה ללא פגע. והיא אכן שמרה על מרחק בטיחותי, דבר שלבדו הקנה לה תואר של דמות קדושה וטהורה שפשוט הכירה את האופי שלי.

 

"חס וחלילה אם אני טועה, אבל משהו מטריד אותך." היא ציינה בקול, הקול הזה שאימהות משתמשות בו כשהן מתיימרות להישמע אינטליגנטיות להחריד בשעה שישבנו במטבח.

"חס וחלילה באמת." גלגלתי את עיניי לעברה ובהיתי בנקודה אקראית על הקיר. "אני מבולבלת, זה הכול." סיפרתי אחרי מספר רגעים שקטים.

"אני יכולה לעזור?" היא שאלה בעודה מניחה צלחת של פנקייקים מתחת לאפי. זו הייתה הדרך שלה להרגיע את רוחי. דרך מוצלחת למדי, אני חייבת להודות.

"רק אם תשמעי את הסיפור מאחורי זה," נכנעתי לבסוף. "ואני בטוחה שזה נוגד חוק כלשהו בן אימהות לבנותיהן, אז לא." פסלתי.

"טוב," היא החלה להגיד בעודה מניחה את כוס הקפה ופונה לעבר דלת הכניסה, "אני במרחק שיחת טלפון אחת אם את צריכה אותי." עודדה בשעה שצפתה בי זוללת פנקייקים אחד אחרי השני.

" 'קיי." מלמלתי מבין לעיסות לא אלגנטיות במיוחד.

"אולי תתקשרי לאמילי ותבלו את היום ביחד?" היא הציעה, זוכה להנהון הסכמה מידי מצידי. "אחזור בערב, תיהנו." היא נפרדה, ואני השבתי ב'הממ' קצר, כי היה זה הדבר היחיד שהצלחתי לבטא בשעה שהפנקייקים היו שנייה אחת מלצוף לי מתוך האוזניים.

לקרוא לאמילי לא היה רעיון גרוע בכלל, אם להתעלם מהעובדה שהילדה המציאה את האידיוטיזם. בצורה זו אוכל לספר לה על כל מה שקרה בערב הקודם ושתינו נוכל לפענח מדוע אני מרגישה שתומאס ירק לי בפרצוף בעודו התוודה בצורה בוטה שכזו.

כמה רגעים לאחר מכן כבר רבצתי על הספה בסלון כשהטלפון בידי ואמילי על הקו. "בואי אליי." ביקשתי. או פקדתי. כך או כך, היא לא תרגיש בהבדל.

"לא ממש מתחשק לי לצאת החוצה." היא מחתה. "קור אימים."

"נו באמת, אמ'. זה לא כאילו יש לך ברירה." גלגלתי את עיניי, מצטערת על כך שאמילי לא זוכה לראות זאת. אזכור להקדיש גלגול עיניים דרמטי במיוחד למענה כשתגיע.

"אני מניחה שאת צודקת." היא נאנחה בעצב, מספקת לי מנה טהורה של שליטה בלתי מעורערת. "את יודעת, החברות הזאת לא פועלת בסיפוק שווה לשני הצדדים." היא ציינה בקול סמכותי, מתלוננת.

"אני יודעת," הסכמתי וחיוך עלה על פניי. "נכון שזה נהדר?"

"אבוא בעוד חצי שעה." היא אמרה לאחר עוד כמה אנחות עייפות, קולה מבהיר ללא ספק על חוסר רצונה לעשות זאת.

"תקבלי גמול הולם." הבטחתי לה, "רכילות עסיסית מפי גוף ראשון שנכח באירוע." הבהרתי.

"מממ," היא המהמה בעייפות, "את יודעת שאני לא יכולה לסרב לרכילות ראויה לשמה."

"אני יודעת, סבתא." אמרתי, עיניי שוב מתגלגלות בהגזמה. זה לא מספק באותה מידה כשאת עושה זאת לאוויר ונראית כמו אישה מעורערת בנפשה.

"אישה.." מלמלתי בהערצה כשגיחוך נמלט מבין שפתיי.

"מה אישה?" אמילי שאלה מעבר לקו השני.

"אני אישה." אמרתי, כאילו זה ברור מאליו ואמילי היא אדם שהגיע מהירח.

"פףף," שמעתי אותה נחנקת, אבל זה לא אחז במשמעות מיוחדת. הנחתי שהיא בלעה חרק, וזה הניב אושר רב מכדי שאוכל להתכחש לו.

"אישה אינטליגנטית, מצחיקה, יפיפייה, ולמעשה מושלמת מכל בחינה!" הבטחתי.

"שחכת מטורפת, נרקיסיסטית וחסרת מושג לחלוטין."

"זה כלול בחבילה, חומד." בישרתי לה בעודי מעבירה את ידי בשערי כפעולה של ניצחון. "אני מצפה לך עוד חצי שעה." הזהרתי.

"אני אבוא." היא מלמלה וניתן היה לשמוע כי היא מחייכת. "אולי." הוסיפה רגע לפני שניתקה.

 

הבחורה הזו יכולה להיות ממש חלאה כשהיא מנסה.

 

 

~

 

 

לא עברה אפילו חצי שעה כשצלצול הדלת העיר אותי מהרהוריי. פסעתי בעייפות לכיוון מקור הקול ונוכחתי לראות כי אמילי עמדה מעברה השני של הדלת, חיוך עצום מרוח על פניה. למה לעזאזל היא כל כך מאושרת?

"יש חוקים לפני שנכנסים לבית שלי." אמרתי ברגע שפתחתי לה את הדלת. "הבעת פנייך צריכה להראות שאת רוצה למות, ולא כאילו כרגע הציעו לך נישואים."

"אוה, מה תקוע לך בתחת?" היא שאלה בעודה מזיזה אותי מדרכי ונכנסת לתוך הבית.

"עוד שנייה והראש שלך." הבטחתי בכעס. "אה, תסתובבי רגע." ביקשתי.

אמילי פנתה להביט בי, בעוד שגלגלתי את עיניי לעברה בצורה כזו שכמעט גרמה להן לקפוץ החוצה, אבל זה הגיע לה. "על שיחת הטלפון." הבהרתי. אמילי, מצידה, רק הביטה בי באימה מעורבת בחוסר מושג, הבעה שנחה על פניה מרבית מהזמן שבילינו ביחד.

"אז," היא התיישבה על הספה והביטה בי בסקרנות, "ספרי לי."

וסיפרתי. הזכרתי כל מילה ותנועה שהייתה עדיין טרייה במוחי, כל הבעה וחיוך שזכרתי בבירור. דבר לא עלה על העונג שהציף אותי בכל פעם שנזכרתי כי הפעם תומאס לי ציווה עליי לשכוח. אך עדיין לא יכולתי להתעלם מהתחושה המעיקה שלוותה לאושר.

"אז למה את  לא נראית חולמנית ומאושרת?" אמילי שאלה לאחר שסיימתי לדבר, עיניה נראות כשל נרקומן המקבל את המנה היומית שלו.

"טוב, די ציפיתי שאת תגידי לי." התוודיתי.

"האמת היא שיש לי רעיון למה." היא ענתה על השאלה של עצמה.

"שתפי נא."

"טוב, זו לא אשמתך בכלל, אבל את גאוותנית להפליא, ועל מי אני צוחקת, זו אשמתך המלאה." היא אמרה בחיוך. "בגלל שהוא גרם לך לבכות, את בטח מרגישה שמעמדו עליון משלך ושאין שוויון כוחות בניכם." קולה היה ידעני ומתנשא מעט, כפי שהיא למדה לעשות מאז שהייתה תינוקת. "ואת בטח דואגת מה יקרה עכשיו, אחרי ששניכם הנחתם את כל הקלפים על השולחן." היא הסבירה. "ובגלל זה את לא נהנית מהמצב במלואו."

"אה." השבתי, תשובתי עמוקה ואינטליגנטית להחריד, עיניה פתוחות לרווחה וגופי נוקשה בשעה שההבנה פגעה בי. זה היה הגיוני לגמרי, אם חושבים על זה. אני באמת גאוותנית להפליא, כל העולם יודע את זה. ועכשיו שאמילי שתלה בי את המחשבה כי הכוחות בני לבין תומאס לא שווים, ניתן להבין כי היא נחה שם במשך כל הזמן הזה, מייסרת ומתסכלת בתת המודע.

"מה עשיתי על מנת להיות ראויה לזה?!" התפרצתי בעודי אומללה עד לעמקי נשמתי.

"..."

"ובכן בסדר, אבל חוץ מכל זה?!"

 

 

~

 

 

"הוא שופך את הלב שלו, והוא עדיין מנצח." מלמלתי בלחש.

"חמודה, זו לא תחרות." אמילי הבהירה בחיוך חושש.

"אני מניחה שאת צודקת," הסכמתי, "אבל אני עדיין אנצח!" ידי עלתה באוויר בעודי חדורת מוטיבציה להפיל את תומאס מרגליו. "אז תגידי לי מה אני עושה עכשיו." ציוויתי.

"טוב, אני לא חושבת שאת צריכה לעשות כלום." היא אמרה, אבל הטון בקולה סיפר סיפורים אחרים. התרגשות חמקה מבין מילותיה, עיניה נצצו בציפייה.

"אוח, שפכי את זה." עודדתי אותה בגלגול עיניים. מסתבר שאני עושה זאת הרבה כשאמילי בסביבה.

"טוב, חג המולד עוד חמישה ימים!" היא התפרצה, ידיה הונפו באוויר על מנת להראות עד כמה היא מתרגשת.

"את מצפה שאני אקנה לך מתנה?" שאלתי.

"לא, אבל את יכולה לקנות אחת לתומאס." היא הציעה, "יש מסיבה כיתתית בערב חג המולד, ואחת הבנות אמרה לי שכולם אישרו את הגעתם חוץ ממני וממך."

"אז הוא יהיה שם?" שקלתי את הצעה לכמה רגעים.

"מוכן ומזומן לקבל את המתנה שלך." היא הבטיחה בחיוך.

"אל תדברי שטויות," פסלתי, "הדבר האחרון שאני אעשה זה לקנות לו מתנה!" התפרצתי. "לא מספיק שהוא כבר ראה אותי בוכה, להביא לו מתנה יהיה כמו להודות לו על כך שעשה זאת."

"שאלוהים יעזור לי עם השטויות שאת מוציאה מהפה שלך." היא נאנחה באכזבה גלויה לעין. "אני יכולה להתערב איתך שגם הוא יקנה מתנה." הבטיחה.

"בואי נתערב על החיים שלך." אתגרתי אותה, חיוך ערמומי עולה על פניי.

"למען האמת, אני מוכנה." היא שילבה את ידיה על מותניה והביטה בי בהתנשאות.

"ואני הבחורה שלא מפסיקה להוציא שטויות מהפה שלה."

"טוב לדעת שהשלמת עם זה." הבעתה התחלפה להבעה מזדהה ומרחמת בעוד שידה ליטפה את ראשי.

"תשרפי בגיהינום." ייחלתי.

"אני אשמור לך מקום."

 

ישבנו והבטנו אחת בשנייה במשך כמה רגעים ארוכים, ולבסוף נאנחתי בהכנעה בשעה שסומק מכסה את לחיי ועיניי פונות הצידה. "את באה איתי." ציוויתי, אבל לא ממש. זה התבטא יותר כתחינה.

"ברור." היא השיבה בחיוך, חושפת שורה של שיניים לבנות וישרות.

 

 

 

~

 

 

 

האוויר בחוץ התקרר רבות מאז הפעם האחרונה שדאגתי לשים לב. נוצר החשש שאם אשאף את האוויר בצורה חזקה מדי, ריאותיי יקפאו. השלג התחיל לרדת כמה ימים לפני כן, יוצר שכבה קרירה וטהורה של צבע לבן על פני העצים והבתים הדוממים. אני ואמילי היינו לבושות כאילו הגיהינום קפא ושנינו פנינו לכיוונו, הפלג העליון של גופי כוסה בארבע שכבות של סוודרים מחממים, אשר מעליהם נח צעיף מצמר על צווארי. נוסף על החולצות הארוכות, לבשתי גם מעיל וכובע לראשי. זה הרגיש משמין להחריד, אבל מחמם להפליא.

 

פסענו בצעדים גדולים ומהירים, נואשות למעט מיזוג חם שאותו ציפינו לקבל כשנגיע למרכז הקניות.

"א-אני מביאה את דילן למסיבה." אמילי הצהירה בקול רועד שלא נדמה כי עוצר אותה מלחייך.

"ידעתי שיש סיבה כלשהי לשמחת החיים הארורה הזו שלך הבוקר." השבתי בחיוך. "הכול הסתדר עם האוניברסיטה שלו?" שאלתי.

"א-הא." היא הנהנה בחיוב, "מסתבר שהאשמה נופלת על ההורים שלו."

"מה זאת אומרת?"

"הם רצו שהוא ילך ללמוד באלסקה," היא הסבירה, "משהו שקשור לחבר המנהלים. לא ממש הקשבתי אחרי שהבנתי שהוא לא יעשה כדבריהם." סומק קל עלה על פניה.

"מה ההורים שלו חושבים על זה?" התעניינתי.

"ובכן, הם לא ממש מרוצים. את מבינה, דילן יכול להוציא לך את החשק לחיות עם הוא ממש רוצה." היא הבהירה בגיחוך קל, "אימא שלו עדיין מתייפחת באי אמונה שרוע טהור שכזה יצא לה מהרחם." היא צחקקה, גוררת אותי להצטרף.

"שאני אמות," הודעתי מבין צחקוקים מתגלגלים שפיזרו חום ברחבי גופי, "מצאת לעצמך גבר ראוי."

"השתדלתי." היא השיבה בחיוך, קורצת לעברי.

 

ההליכה למרכז הקניות לא הייתה ארוכה במיוחד לאור העובדה שהתגוררתי במרכז העולם. עד מהרה מצאנו את עצמינו נושמות אוויר חמים שהפשיר את גופינו. בדיוק כמונו, לא מעט אנשים (בנות בעיקר) הצטופפו בכניסה והתמהמהו מעט על מנת להתענג על החום המציף. את חלקן זיהיתי, הן היו מהכיתה שלי ושל אמילי.

"אני מקווה שאני אמצא מתנה שהוא יאהב." שמעתי את אחת מהן מזמרת.

"אל תדאגי, הוא בחור." הרגיעה אותה חברתה, "לקנות מתנות לבחורים לא צריך להיות כל כך קשה." הבטיחה.

"כן," התלוננה הקודמת, "אבל זה טום, זה לא בחור רגיל." חשש אחז בהבעת פניה, בעוד שבאותו רגע גופי התקשח כאילו יצאתי החוצה שנית.

"את שמעת את זה?" ירקתי בהלם.

"לצערי." אמילי ענתה, אכזבה ברורה ניכרת על פניה.

"אני אהיה רק אחת מבין אלפי בנות צווחניות שיקנו לו מתנות לחג המולד." ייבבתי.

"אל תדברי שטויות." היא פסלה. "אותך הוא רוצה."

"זה חסר טעם." נכנעתי. מה הטעם לקנות מתנה לבחור שיזכה לקבל מספר לא מבוטל של מתנות מבחורות לא כל כך שונות ממני? אחרי הכול, אני מופתעת שלא שמתי לב לזה מוקדם יותר. הוא בחור נאה למדי. על מי אני צוחקת, הוא בחור נאה יותר מדי. זה רק צפוי שאני לא אהיה הבחורה היחידה עם יכולת ההבחנה החדה והכישרון לשים לב למראהו. הוו, הרס, מוות, כישלון חברתי!

"אל תדאגי," אמילי הבטיחה, "הוא יישכח מכל שאר המתנות שיביאו לו ברגע שתתני לו את שלך. את רק צריכה להביא לו משהו מיוחד."

"אבל מה?" התפרצתי ברצון נואש לעזרה. "אני אביא לו כדורי שליטה עצמית." מלמלתי חלושות. "או את הבתולים שלי, הוא בטוח ישמח." נאנחתי.

"אל תהיי מפגרת." היא צחקקה ואחזה בידי. "בואי, נעשה סיור קצר ונראה אם נמצא משהו מתאים."

 

 

~

 

 

הסיור היה 'קצר' בלשון המעטה. מעולם לא ציפיתי ממרכז קניות להיות עצום כל כך, עמוס במתנות פוטנציאליות בשביל תומאס, כל חלון ראווה קורץ לי באפשרויות הרבות שבהן הוא אוחז, מאיים לרושש אותי רק אם אביט לכיוונו.

ביקרנו באלפי חנויות, אולי מיליונים. הפסקתי לספור אחרי שייחלתי להתאבד. אמילי רק המשיכה ועודדה שהחנות הבאה תהיה האחת. בחנות הבאה נמצא את המתנה המושלמת. וכך נגררתי לעוד חנות, ואז לעוד אחת. נדמה שהחנויות אף פעם לא נגמרו.

 

"טוב, אני רואה שאת מיואשת." אמילי ציינה.

"ואוו, יכולת ההבחנה שלך לא יודעת גבולות." השבתי בסרקזם.

"יש חנות אחת שאני רוצה שתראי ואז נלך הביתה." הבטיחה, "נשאיר את זה ליום אחר."

"שקרנית." ייבבתי.

"רק לפעמים." היא אחזה בידי ומשכה אותי לעבר עוד חנות, אותה מצאנו ממש מעבר לפינה. במבט ראשוני, היא נראתה עתיקה וקלאסית להפליא, וזה הרגיע אותי מעט. ריח קינמון נח באוויר כשנכנסנו, אפקט השלווה פעל כמעט מיד. לא זכיתי להביט ברחבי החנות מספיק זמן, כי מיד נפלו עיניי על המתנה שידעתי שאני אקנה. היא הייתה מתאימה, ופשוט זעקה את השם של תומאס.

 

 

היא הייתה מושלמת כמעט כמוני!

 

 

 

*שיעול.*

---

לא הרבה תומאס/סאם, לא מעט אמילי/סאם. מה לעשות, The girlfriends needed some bonding.
מעט הכנה לקראת המון קיטצ' ורומנטיקה!~

צ'או.