מבטינו הצטלבו ברגע שרגלי דרכה בחנות. תחושת רווחה התפשטה בגופי וברכיי כמעט התקפלו מרוב הקלה. אנשים יחשבו שתחושות שכאלה לא יתאפשרו כתוצאה למקרה פשוט כמו מציאת מתנה, אבל אותם אנשים לא אחזו בבעיות נפשיות כמוני.

המתנה נחה שם, על אחד המדפים המאובקים והביטה בי בעודה זועקת "תקני אותי!". הייתי רגע אחד מלדהור לעברה ולהכריזה כשלי. ששום בחורה עליזה וקופצנית לא תעז להתקרב לרכוש היקר הזה.

זאת אומרת, במבט לאחור, יכול להיות שהתלהבתי מהמתנה הרבה יותר ממה שהגיע לה. אבל אני נוטה להאשים בזה את אמילי, כי היא אשמה ברעב העולמי, בארגוני הטרוריזם ובכך שנאלצנו לרבוץ במרכז הקניות במשך יום שלם ללא כל תוצאה מספקת.ביקרנו במה שנראה לי ככמות חנויות שתספיק לי לעשור הקרוב, וראיתי בכך הסבר העיקרי להתלהבות המוגזמת.

"אמ', מצאתי אותה." מלמלתי בחוסר אמונה, המרגש היה זהה גם אם ישו היה מתגלה לפניי.

"איפה, איפה, איפה?" היא מיהרה לכיווני בצעדים חפוזים, קולה נמלא התרגשות.

"הנה." הצבעתי בשביעות רצון לעבר החפץ שהיה קטן מאוד יחסית לשימוש שסיפק.

אמילי הביטה בחפץ כמה רגעים, אז בי, ואז שוב בחפץ. "מה זה?" שאלה לאחר נענועיי הראש המגוחכים להחריד שלה.

"יקירתי," הנחתי יד על כתפה וגיחכתי על היותה בורה לחלוטין, "אני יודעת שאת טיפשה מדי בכדי להבין, אבל קוראים לזה טלסקופ." הסברתי, "טלסקופ." חזרתי על דבריי באיטיות, כל הברה ברורה יתר על המידה.

"אני יודעת מה זה טלסקופ." היא הזיזה את כתפה כך שידי כבר לא נחה עליה, ואז הביטה בי בחשד. "את רוצה להביא לו טלסקופ?"

"כן." השבתי בנחישות, החיוך לא נמוג משפתיי, "שמעתי על הדברים האלה, הוא אמור להיות שימושי למדי, למרות שהוא קטן." הסברתי.

"אבל למה טלסקופ?" עיניה היו חסרות אמונה ומפקפקות.

"טוב, הוא אוהב אסטרונומיה." הבהרתי, "פעם טיילנו בלילה והוא התחיל לצחוק עלי על כך שאני לא מבחינה בין כוכב נופל לבין לווין, וגם שמעתי איך אח שלו לועג לו על אהבתו לכוכבים." סומק קל עלה על פניי, לא אהבתי את העובדה שאנשים ראו כי שמתי לב לדברים הקטנים האלה אצל תומאס.

חברתי הצנומה הביטה בי בעניין ואז עיניה נצצו. היא פרסה את ידיה לצדדים וחיבקה אותי בחוזקה.

"מ-מה קרה?" שאלתי בחשש מבין מחיצותיה חסרות הרחמים.

"את כל כך חמודה, סאם." היא הצהירה, "אני חושבת שהתאהבתי בך!"

חיבוקינו הארוך וההומוסקסואלי להחריד נפסק על ידי כחכוח גרון נרגז וקולני, שרגע לאחר מכן גילינו כי היה שייך לבעל החנות.

"אהה, כן." השתחררתי מאחיזתה של אמילי והרצתי את מבטי בין החפץ לבין המוכר. "אנחנו ניקח את זה."

~

קפאתי במקומי והבטתי במראה. ההשתקפות לא דמתה לי לחלוטין, מכיוון שמעולם לא נהגתי להתגנדר בצורה בולטת שכזו.

אמילי דאגה להלביש אותי בהידור שכלל חשיפה רבה של רגליים. כלומר, הן היו בכל מקום.

בנוסף, דאגתה התרחבה גם לעבר אזור פניי, והיא התאמצה רבות על מנת לאפר אותי במה שלדעתה היה חושניות. כמה רגעים לאחר מכן, מצאתי את עצמי רוכנת מעל הכיור ומורידה כל סימן היכר של פרוצה.

"את נראית נהדר." היא אמרה בחיוך רך אחרי שפסקה להתווכח בנוגע לכמות האיפור שצריכה לנוח על פניי.

"אני תמיד נראית נהדר." הבטחתי לה, ואז השתתקתי לכמה רגעים. "תודה, גם את." מלמלתי בחיוך בעודי מביטה בגופה הצנום שלבש את שמלתההשחורה בצורה יוצאת מן הכלל. "דילן לא יוכל להתאפק." קרצתי.

"חסר לו אם כן." מבט שחצני עלה על פניה. אני חושדת כי היא נדבקה ממני. "אז בואי נלך." היא ביקשה בהתלהבות ופנתה לקחת את תיקה, מצווה עליי לעשות כך גם אם היא לא התכוונה לכך.

"בואי." השבתי, ועשיתי כדבריה.

המסיבה תוכננה להתרחש באולם הספורט בבית הספר, כך שלא נאלצנו ללכת הרבה. החיסרון היחיד בכל הסיפור היפה הזה היה, שחששתי שאם אשתין ללא כוונה בקור המקפיא הזה, יצאו לי קרחונים במקום נוזלים.

לבשנו את מיטב ומירב בגדינו החמים מעל כל מופע החשפנות שהלך תחתיהם, ורעדנו בצעדינו לעבר בית הספר.

כשהגענו לשם, דילן חיכה לאמילי בכניסה לאולם והיא קיפצה לכיוונו כמו כלבה ממושמעת. "היי דילן." בירכתי אותו כשהגעתי אל המקום המיועד בסופו של דבר.

"היי סאם, חג מולד שמח!" הוא בירך ואסף אותי לחיבוק מהיר ומחמם להפליא. ככה זה עם אנשים מנופחים. "אני לא מבין אתכן ואת האיחורים האופנתיים שלכן," הוא אמר לאחר ששחרר אותי, "המסיבה התחילה כבר לפני שעתיים." גלגול עיניים מהיר חלף על פניו.

"אני גם לא מבינה למה אמילי עושה את זה," הזדהיתי עם דבריו בהומור, "אף אחד לא ישים לב אליה, לא משנה מתי היא תגיע."

"בכל מקרה," אמילי התעלמה מדבריי ודחפה אותי לתוך האולם, "אני מקווה שלא תשתעמם עם כל הילדים האלה." שמעתי אותה אומרת לדילן בדאגה.

"אל תדאגי." הוא הבטיח ונשק לאפה.

הם מחליאים אותי.

~

נכנסנו אל תוך אולם הספורט ונדהמתי לגלות עד כמה המקום הזכיר את הקוטב הצפוני המזורגג. הצבע האדום והירוק שלטו במקום, מעוורים אותי בכמותם. עץ חג מולד עצום עמד במרכז האולם, קישוטים נחים עליו ברשלנות, הישר מבובות על חוטים ועד לקוביות משחקים. צמודים לקירות, עמדו שולחנות עם כיבודים וקערות פונץ'.

נוסף על אווירת חג המולד ששררה במקום, חשתי בריח חריף מכמה אנשים שחלפו על פניי. מישהו וודאי הביא אלכוהול למסיבה.

ואם חוש הריח המפותח להפליא שלי לא יכול להעיד על אנשים שיכורים בסביבה, בלונדינית צבועה במעט מאוד בגדים שרוקדת על השולחן וודאי תוכל. קבוצה של אנשים, בנים בעיקר, הצטופפו מסביבה, בעוד היא רק הורידה פרטי לבוש וזעקה באושר.

הבחנתי גם בתומאס שעמד יחד עם החבורה וצחק כמו חמור למראה הבחורה העירומה למחצה, ומיד עיניי החלו לירוק גיצים.

"אני הולכת לשתות." פלטתי בזעם לאמילי ודילן ופניתי לעבר קערת הפונץ' הקרובה. כולם יודעים שאין דרך טובה יותר למלא יגון מאשר בנוזלים.

עמדתי שם ושתיתי, המעיל והסוודר שלבשתי לגופי כבר היו מונחים על הספסל בצד. הדקות עברו ונראו כמו שעות, חשתי שהזמן נמתח כמו מסטיק שנלעס זמן רב.

"את נראית נהדר." קול העיר אותי מהרהוריי הרדודים למדי.

"אהא." מלמלתי מבין עוד לגימה מלאת זעם מכוס הפונץ' שנחה בידי כשהבחנתי שזה היה תומאס.

"הכול בסדר?" הוא התעניין.

"אהא."

עמדנו ושתקנו לכמה רגעים, כשלפתע הוא גיחך ופלט, "ראית את הבחורה שרקדה שם מקודם?" והיה זה הקש ששבר את גב הגמל. חיזקתי את אחיזתי סביב כוס הפונץ' ורוקנתי אותה על ראשו.

"בשביל מה זה היה?!" הוא התפרץ בעודו נוטף מיץ וורדרד מקצוות שיערו.

"בגלל שאתה אידיוט!" השבתי בטון זהה, ונראה כי הוא ישר הבין על מה אני מדברת, מכיוון שהבעתו התרככה והוא הביט בי בעומק בלתי יאומן ומלמל, "מצטער."

"אוה, תישרף בגיהינום." אמרתי בגלגול עיניים מוגזם ופניתי ללכת לעבר אמילי ודילן.

"אני אוהב שאת מקנאה." שמעתי אותו לוחש בחיוך מתנצל מאחורי גבי.

"בגיהינום!" חיזקתי את איחוליי ורקעתי מן המקום.

~

"הבחור הזה מפגר למדי." אמילי נאנחה עמוקות כשישבנו על הספסל הרחק מכל קהל.

"אני מסכים." שמעתי את דילן אומר.

"אבל את יודעת שהוא חולה מין, הוא לא יכול לשלוט ביצרים שלו." היא הסבירה לי בקול ידעני.

"הייתי צריכה לקנות לו רצועה אחרי הכול." מלמלתי בכעס.

"אני עדיין חושבת שאת צריכה להביא לו את המתנה." היא ברברה לפתע.

"כשגיהינום יקפא." הבטחתי.

"תחשבי על זה ככה", דילן השתלב בשיחה, "בזבזת עליו סכום לא קטן, זה יהיה רק הגיוני להיפטר מהדבר שהיה מוקדש לו מלכתחילה ולא יזכה להיות משומש על ידך." דבריו היו הגיוניים כל כך שזה כאב.

"אני מניחה שאתה צודק." הסכמתי.

"אם כך, לכי." אמילי דחפה אותי מהספסל והניחה את המתנה בחיקי. "תעשי אותנו גאים." חיוך אימהי עלה על פניה.

~

אמילי נבלעה בקהל יחד עם דילן, הוא אוחז בידה והיא מצחקקת כמה פרה מיוחמת. פעם אמרתי לה שזה אחד הפרצופים היותר יפים שלה, וכנראה שהיא האמינה לי.

העברתי את ידיי המזיעות על חולצתי בפעם האחרונה ופניתי לעבר תומאס שעמד מחוץ לאולם.

עיניי היו נעולות עליו בשעה שצעדתי לכיוונו, מבטי הופנט ממראהו המהורהר ונדמה כי הפסקתי לנשום מרוב שהייתי פקעת עצבים. הבחור היה השטן השרמנטי בהתגלמותו, למי איכפת שהוא ספוג פונץ' ועל סף דלקת ריאות, לפחות הוא נראה כמו גיבור מהורהר מאוד נאה.

לקחתי נשימה מאוד עמוקה, ואז עוד כמה, וצעדתי ברקיעות נוטפות בטחון עצמי מזויף כשהמתנה בידיי.

הדרך שהייתה אמורה להסתכם בחמישה צעדים לכל היותר, נדמתה כי נגררת למסע שלם. אלפי פעמים במשך שלושת השניות שיניתי את דעתי וכמעט פניתי לחזור חזרה, אבל אז הבטתי במתנה שנחה בחיקי והבנתי כי כבר בזבזתי על הבחור כסף, כבוד עצמי רק התבקש להיות חלק מן העניין.

"הריקוד הזה שלך נראה מאוד מעורר רחמים." שמעתי את תומאס מכחכח בגרונו לפתע, מבט משועשע על פניו וידיו שלובות על חזהו. מסתבר שהחרטות שלי היו ברורות יותר ממה שציפיתי.

"אבל חשבתי שאתה נהנה לצפות ברקדניות פרוצות." התנפחתי בכעס.

"את לא קראת לעצמך פרוצה עכשיו." הוא התפרץ, צחוק מתגלגל נמלט מבין שפתיו.

"אוח, פשוט תשתוק." לנהל איתו שיחה היה חסר טעם לחלוטין, כך או כך אני יוצאת האחת עם המחסור באינטליגנציה.

הוא שתק.

"הבאתי לך משהו." פלטתי בשעה שהסומק משתלט על תשעים אחוז מפרצופי.

"הו?" הוא נשמע כמו ינשוף.

"מ-מתנה." מלמלתי.

"הו."

"עמוק." גלגלתי את עיניי. "בכל מקרה, הנה לך."

הוא לקח את החבילה מידי ופנה מידית לעסוק בפתיחתה. ההתרגשות נדמתה לאחוז בפרצופו, מתגברת מרגע לרגע עד שהוא סיים בפרימת החוטים וקריעת הניירות. רגע לאחר מכן, עיניו נפקחו בתדהמה ונראה כי הבחור קרן. החיוך לא איחר לקשט את פניו והוא הוציא את החפץ הקטן במהירות, זורק את הקופסא שבה נח לרצפה ביחד עם שאר החוטים הצבעוניים.

"סאם, זה אדיר." הוא מלמל באושר, פניו פנו אליי ויכולתי להישבע שהבחנתי בילד קטן במבטו.

"טוב, פשוט ראיתי את זה בחנות וחשבתי שתאהב את זה או משהו בסגנון." בילפתי. ארורה אהיה אם יגלה על הבוקר המתסכל להחריד שעבר עליי.

"אני מת על זה!" הוא התפרץ בחיוך מאוזן לאוזן, מקשה עליי להישאר אדישה. "זה כל כך מגניב, אלוהי, יפה, אני לא יודע איך להודות לך," מלמוליו הפכו בלתי מובנים וחלשים, אבל עדיין הצלחתי להבין מעט משפטים הגיוניים. הוא ברבר כמה "סאםאתאדירה." וכמה "זההכימגניבבעולם." ואז פעם אחת בלבד "אניאוהבאותך." כמעט כאילו הוא לא שם לב שהדבר נפלט מפיו.

הבטתי בו בהלם, גפיי נרדמו וגופי התקשח. הדמיון שלי נוטה לרוץ קדימה לעיתים קרובות למדי, אבל זה פשוט הרגיש מוחשי מדי. אני משתגעת?

"תגיד את זה שוב."