הלואה! סופסוף הגענו לפרק המייוחל!

בלי יותר מידי דיבורים-

הנה הפרק הראשון. D:

הא כן- מה אתם אומרים על העיצוב? [החדשXD]

מקוות שתואהבו את הפרק.

טל ומור. 3>

רגע, איזה אקורד לעשות?""

"תעשי את איי-אם. ככה."

"מור! דאגי!" דני קרא להם מהסלון. "מה עכשיו?" התעצבן דאגי והם הלכו לסלון.

"הגעתי." חייכתי. וואו, כמה זמן לא הייתי באנגליה. למעשה, חודש. חזרתי לישראל, לנקות טיפה את הראש. ומור תלך חודש הבא, היא אמרה שלא כדאי שנלך ביחד. שיהיה.

"יוב!" מור קפצה עליי. "למה לא אמרת שאת חוזרת?!" היא שאלה. "לא יודעת, זה היה ספונטני כזה." חייכתי. "היי דאגי." נופפתי לו. "היי" הוא חייך.

"טוב, אני לא יודעת מה איתכם, אני עייפה. מאד." אמרתי לבסוף והנחתי את המזוודות שלי על הרצפה.

"אני אראה לך איפה את ישנה." דני הרים לי את המזוודות והוביל אותי למעלה, לחדר אחד.

"ממש תודה." חייכתי אליו. "בכיף." הוא החזיר.

אוה, לא הסברתי כמה דברים. אחרי התאונה נסענו לבית חולים, הרופאים כמעט פסקו את מותו של דאגי, אבל אחרי כמה זמן הוא התעורר. זה היה הזוי. חשבנו שכבר...נו, זה הסוף. ישר שדאגי התעורר כולם קפצו עליו, גם מור. ואח"כ... טוב, תראו לבד.

3 חודשים קודם .

"אמאל'ה,יובל..." מור לחצה על היד שלי.

"רק למישהו אחד מותר לעלות איתנו לאמבולנס." הרופאים אמרו. דני הסתכל עליי- אני הסתכלתי על מור- מור הסתכלה על דני והחלטנו בפה אחד שמור תלך.

היא הגיעה איתם לבית חולים, אותי דני הסיעה. הגענו ומהר רצנו לקבלה. שאלנו איפה אפשר לחכות ופגשנו את מור. חיבקתי אותה חיבוק ארוך ואז קרה משהו. אני לא יכולה להסביר... הרגשתי שאם ככה החיים של דאגי חלפו תוך שנייה, זה גם יכול לקרות לי. אני לא יכולה כל החיים שלי להיות באנגליה. עם דני. כמה שזה קשה לי, נולדתי בישראל. המשפחה שלי בישראל. החברים, הכל.

"מישהו ממכם קרוב של...אממ-" הרופא ניסה להקריא את השם של דאגי.

"-דאגי!" מור אמרה באי סבלנות. "כן, הוא?" הוא שאל. "אני!" ישר מור קפצה."מה שמך?" הוא שאל. "מור."

 "מור פוינטר?" הוא שאל, התחלתי לצחוק. בתור ילדות יותר קטנות, היינו אומרות "מור פוינטר, יובל ג'ונס." אז עכשיו זה נכון, בערך. טוב, לא הזמן המתאים לצחוק.דני הסתכל עליי במבט ששואל 'למה את צוחקת?' אז ישר הפסקתי, הסמקתי. "תכנסי לחדר." הוא הדריך אותה לאן להכנס. מור נכנסה לחדר, דאגי היה מחובר למלא צינורות. "דאגי..." היא מלמלה.

"מצבו השתפר. אין חשש למוות. הוא אמור לקום עוד כמה שעות-"

"תוכלו להתקשר שהוא יקום?" שאלה מור.

"כן, הוא צריך לשכב כן כמה זמן."

"אוה.אבל הוא בסדר?" שאלה מור בתקווה. "כן." הרופא אמר.

"פיו." מור נשמה לרווחה. "אה, אני יכולה איתו 2 שניות לבד?" מור שאלה בטיפה נביכות. אחרי הכל, חוסר טקט לא חסר לה. "כמובן." אמר הרופא ויצא מהחדר. "אוי דאגי..." היא התחילה לדבר אליו. דני ואני עמדנו מבחוץ, כן, הקשבנו, היינו חייבים!

"אני כ"כ מצטערת, אני אוהבת אותך, הכל באשמתי..." היא אמרה ונאנחה. "פאק, אני לא יכולה לראות אותך ככה." היא אמרה. מהר לפני שהיא יצאה מהחדר דני ואני רצנו לחדר המתנה.

"הולכים?" שאלה מור בעצבות. "כן" ענינו דני ואני. בדרך שדני הסיע אותנו הייתה שתיקה... שוב? אוח. אני חייבת להגיד משהו. "אז איך דאגי?" שאלתי את מור.

"זה נורא לראות אותו ככה....מסכן." היא אמרה. דני עצר לנו במלון, נפרדנו ממנו והלכנו לישון.

לאחר שבועיים.

"טוב...אממ..תראה." התחילה מור לגמגם. "כן?" שאל דאגי. "אני אוהבת אותך, אבל..אממ.." היא המשיכה.

"אוף, תראה.אני אוהבת אותך והכל, אבל אני חושבת שהקשר שלנו רק יזיק לנו." היא אמרה זאת במהירות ודאגי רק בהה בה. "מה?" הוא שאל. "אני מצטערת." היא אמרה. "אז ידידים?" הוא שאל בתקווה. "ברור."

-

"אני לא מאמינה שאת, ודאגי נפרדתם. זה פשוט... לא נקלט כזה." אמרתי למור. "כן,הא." היא אמרה.

"ו..." מור התחילה להגיד ולשחק עם אצבעותיה."מה איתך ועם דני?" היא שאלה מבוישת.

"מה איתנו?"

"נו, את יודעת? מה קורה איתכם? "

"מה צריך לקרות? אנחנו אוהבים אחד את השני מאוד! והכל נהדר, מור מה עובר עלייך? " שאלתי את מור.

"לא יודעת, סתם.. "

היה לי טלפון. "הלו? " עניתי מהר, רציתי לסיים ת'שיחה המעיקה הזאת!

"הלו? יובל? "שאל הקול מהצד השני.

"כן? " עניתי.

"זאת רובין, מה קרה לדאגי?!" רובין שאלה דואגת.

"אה, זה. הוא קצת, אממ, עבר תאונה. אבל הוא בסדר עכשיו." אמרתי.

"זה מה שהרופאים אמרו? " רובין שאלה.

"לא, זה מה שאני חושבת" אמרתי .

"הא, ו..זה..זה יהיה בסדר אם אני יבוא? " היא שאלה מבויישת.

"אמ.. אני לא יודעת, אני אדבר עם דני." אמרתי לה,לא הרגשתי בנוח סתם ככה להזמין אותה לבי"ח.

"אוקיי, אז תדברי איתו ותגידי לי. "

"אוקיי, ביי. " אמרתי וניתקתי.

"מי זה היה?" מור שאלה לאחר שניתקתי.

"רובין.." עניתי לה.

"מה היא רצתה?"

"סתם, לבוא לראות מה עם דאגי.."

"והיא באה?" מור התעניינה.

"אמרתי לה שאני אדבר עם דני. כאילו, לא יודעת, מה את אומרת?" שאלתי אותה בבילבול.

"תדברי עם דני. " מור צחקה.

"הלו?" דני ענה לפלאפון.

"דני?"

"יובל?"

"אממ כן, היי."

"היי."

"אממ,רובין התקשרה ו-אממ, היא שאלה אם זה בסדר שהיא תבקר את דאגי, אז רציתי להתעייץ איתך וזה...מה אתה אומר?"

"אממ, טוב..."

"אז ביי." המשכתי מהר וניתקתי את השיחה.

"אוקיי, מה זה היה?" שאלה מור.

"מה?"

"מה יש בינך לבין דני-בוי?"

"אנחנו ביחד, שכחת...?"

"אבל... אתם כבר לא כמו פעם."

"איך זה פעם?"

"פוצ'י, מוצ'י, זו הייתה שיחה כ"כ לא פוצ'י מוצ'י, ובדרך כלל, כל השיחות שלכם פוצ'י מוצ'י." מור אמרה.

"או-קיי" אמרתי והסתכלתי עלייה במבט מוזר, ממתי בנאדם יכול להגיד כ"כ הרבה פוצ'י מוצ'י במשפט? הו וואל.

"טוב, אז.. מה איתכם? " מור שאלה.

"לא יוכלה לדבר, צריכה להקשר לרובין." אמרתי והלכתי לצד.

"הלו? רובין?" חייגתי אל רובין.

"כן? יובל?" רובין ענתה.

"דני אמר שזה בסדר שתבואי" אמרתי עם קול מותק.

"יש! תודה!" רובין אמרה ויכולתי לשמוע את ההתלהבות בקול שלה, ולדמיין את החיוך מתפרש על פנייה.

"אממ, רגע ישלי שאלה." שאלתי אותה, טיפה לא בטוחה בזה שאני עושה את המעשה הנכון...

"כן?" היא התעניינה.

"את אוהבת את דאגי?"

"אממ, אממ, מאיפה הבאת את זה?אממ-" היא התחילה לגמגם.

"הוא ומור כבר לא ביחד."

"-כן!" היא אמרה לבסוף. צחקתתי טיפה.

קצר, אין מה לעשות. <_<