התחלתי לקרוא את moneyball, ספר עליו המליצו לי מסיבה ברורה - מוסר ההשכל מוצא חן בעיני עוד לפני שקראתי אות אחת ממנו. הסיפור (שיגיע בקרוב כסרט לישראל) הוא על קבוצת בייסבול ענייה ומסריחה שממנפת נתונים סטטיסטיים על מנת להתמודד מול היאנקיז, רד סוקס ושות'. דרוש הרבה אומץ על מנת לערער על ממסד שמרני (הscouting בכל הקשור לשחקנים צעירים) ואני חושב שיש משהו רומנטי בנסיון להפוך את המשחק "הפשוט" למדע. בכדורגל הדור של מוריניו וגווארדיולה (ובהתאמה לשניהם, בויאש) אמור לרשת את פרגסון וונגר כשהשני נענש באופן קלוסאלי דווקא בגלל הרצון שלו להיות יעיל (הוא מתעקש לראות רק חלק מהתמונה, רדנאפ לא מבריק ממנו אבל ניצח אותו בשבת האחרונה). הגישה המדעית הופכת שחקן בינוני להחריד כמו בוסקטס ליעיל יותר משחקן כישרוני ומגוון כמו טורה. לכאורה האינסטינקט גורם לנו להרגיש ציניים כלפי מספרים יבשים, אבל לדעתי יש כאן משהו צודק: אני מאמן את האחיין שלי לפי אותה הגישה, במקום לשקר לו לגבי נתוני הפתיחה (עם טכניקה של מטר על מטר נולדים ואין מה לעשות) הוא לומד לשחק חכם. לא צריך להיות שחור בשביל להתפנות למסירה ולהשאיר את הכדור על הקרקע, הורדת כדור גבוה היא עניין פשוט יחסית ובשביל לחטוף כדור אסור להגיע בריצה לשחקן המוביל אותו. כל אלו מתגמלים חוכמה ומודעות והופכים את המשחק להוגן ומהנה יותר.
המשחק הפשוט שווה יותר מכל דריבל, מספרת או בעיטה חופשית מכיוון שהוא עקבי מבחינת הצלחה:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
