תודה לכולם על התגובות לפוסט הקודם, ועל כל הברכות לאופיר!

באותו יום, דקות ספורות אחרי שפרסמתי את הפוסט, נסענו לטייל. התחלנו את היום כזוג חופשי, בלי תינוק, בלי עגלה, בלי תיק עמוס, אני לא יכולה לתאר לכם את הרגשת החופש המדהימה הזאת. זו הייתה הפעם הראשונה שהיינו ב(חצי)יום חופש לבד מאז שניצן נולד.

נסענו לשוטט בתל אביב, והיינו מוגבלים בזמן. היו לנו כשעתיים נטו.

חנינו ברחוב שבו גרנו בעבר, והתחלנו לצעוד לים (לא לפני שעצרנו בארומה לקחת איתנו ארוחת בוקר וקפה).

קיבל את פנינו יום שמשי, בהיר ויפהפה:

מהמדרכה ניבט אלינו זה: 

על גבי הקירות מצאנו את אלה:

קיר הבית הזה ממש מדהים. הוא מודבק כולו בצלחות, שברים, חיות שלמות, מתקנים שונים, המון המון המון רסיסים קשורים ולא קשורים, המון כיתובים, שירים, מכתבים, מזמין לקרוא אותו ולהסתכל עליו שעות:

המשכנו לשוק הכרמל:

אלה מפות שולחן, כן, ואם אתן תתלהבו כמוני, יהיה מבול של שאלות.

אז התשובה היא שזו חנות במרכז שוק הכרמל, לא בסטה, אלא חנות אחורית. אם אלנבי מאחוריכם, החנות תהיה במרכז השוק, מימין.

אין לי פרטים מעבר לזה. מיהרנו מאוד.

יצאנו מהשוק והלכנו על קינג ג'ורג', ושם מצאתי בחלון ראווה את התיק הזה (180 ש"ח, קינג 'גורג' פינת העבודה אני חושבת, או אחד לפני או אחד אחרי :-))

בקיר הזה התאהבתי:

וזה ז'בוטינסקי:

הגענו לדיזנגוף סנטר, ובקסטרו חלון הראווה מלא פרחי נייר ענקיים:

וקומיקס, באותו חלון:

ממשיכים ברגל לכיכר דיזנגוף. אין לנו זמן להיכנס לשוק, אבל יש רגע לצלם את הגגות הצבעוניים:

בחזרה לאוטו, ממש ליד, מצאתי את אלה. מעניין עדויות של מה הם :-)

וזו הייתה יכולה להיות תמונה הרבה יותר יפה אלמלא צילמתי אותה מתוך המכונית, תוך כדי נסיעה בחזרה הביתה.

הגענו הביתה, לקחנו את ניצן, ונסענו. עברנו במנהרת הכרמל (פעם ראשונה!), בדרך לעכו:

והגענו לאורי בורי:

בדיוק בזמן לארוחת טעימות מופלאה:

מצאנו השתקפות של פרחים על הקיר:

בחוץ הייתה קצת רוח:

ותאורה טבעית מהסרטים. עננים מאיימים ושמש מבצבצת. הכל טבעי לגמרי, לא נגעתי:

בטיול הקצר שעשינו בחוץ מצאנו גם קירות מעניינים:

ונפרדנו מהעיר עם עוד פרצוף אחד, שבעים, מרוצים, והלומי סוכר.

חזרנו הביתה עייפים מ-א-ד, אבל הו, כל כך מרוצים! :-)

תודה רבה לכל המגיבים מהפוסט הקודם! מאוחר יותר אעלה את שם הזוכה בהגרלה, ואתייחס לתגובות.

בינתיים, תמונות משבת.

בזכות קשת, שסיפרה לנו על אירועי "דרום אדום", נסענו לראות כדורים פורחים בבתרונות רוחמה.

התעוררנו בשבת לפנות בוקר (3:30!), היה קור מקפיא, אבל נהנינו מכל רגע!

ככה זה נראה בתמונות:

ואפילו פגשנו סלבס! תראו:

זו יעל יניב המקסימה בפוזה אופיינית, ששלפה לנו תותים מצופים שוקולד בעיתוי מושלם כל כך, ומי שלא בתמונה, סלב בזכות עצמה, זו מורן המתוקה. היה לנו מאוד כיף אתכן! :-)

שתי נקודות מעניינות:

1. האסוציאציה שהייתה לי לגבי כדורים פורחים היא של הסרט המצוייר Up. מאוד חיכיתי בזמנו לסרט, אחרי כל כך הרבה פרסום, ובסופו של דבר הוא היה עצוב! מאוד מאוד עצוב!

2. התמונות בפוסט הזה הן שלי ושל אופיר ביחד. אני עם Point & Shoot ואופיר עם SLR, אבל מה שמעניין היה ששמתי לב שאני צילמתי כל היום תמונות רוחב ואופיר צילם תמונות אורך. והוא צדק ;-)

ןמחשבה לסיום - 

הרפתקאות, טיולים, זמן איכות עם אבא, יותר חשובים משעות שינה! :-)

___________________________________________________________________________

שימו לב, נשאר מקום אחד בלבד לסדנת דומינו. הרשמה במייל.

___________________________________________________________________________

בטיול לפני כמה שבועות, צילמתי את התמונה הבאה:

לכאורה, היא "מקולקלת" - שרופה וחשופה מדי, תמונה ש"לא הצליחה". אבל אני חושבת שהיא היא יפהפייה!

אז מהי בעצם תמונה טובה? מה הופך אותה לטובה? חדוּת, בהירוּת, צבעים "נכונים"? קומפוזיציה?

הנה תמונה נוספת של אותו עץ - האם היא טובה יותר?

והתמונה הזאת, מהתערוכה של צ'יהולי - יפה? טובה? גם זו תמונה פגומה, לכאורה. היא מרוחה לגמרי ולא ברורה.

אבל היא מעניינת וצבעונית:

והתמונה הזאת - אם ובנה רוקדים בבית ;-)

מרוחה לגמרי. טובה? מוצלחת? יפה?

אני ממש אוהבת אותה, היא מעבירה את התנועה והריקוד והצחוק של אותו רגע, ועושה לי טוב על הלב :-)

והתמונה הזאת, שמתעדת בצורה מקסימה את הרגע שבו יוצאת עוגת יום ההולדת מהמטבח - הצליחה או לא הצליחה?

והתמונה הבאה, שצילמתי ביפן - טובה או לא?

אני חושבת שממש רואים בה את התנועה של המדרגות, ואני אוהבת אותה, למרות ששוב, היא רחוקה מלהיות מושלמת במונחים של צילום.

וגם התמונה הזו לכאורה לא טובה. היא מרוחה לגמרי. אבל זו התמונה היחידה שהייתי יכולה לצלם במסגרת המגבלות שהיו באותו זמן: לילה, שני לוחמי סומו צועדים ברחוב, ואני אחריהם, מתה מפחד שיתפסו אותי עם המצלמה שלופה ויאכלו אותי חיה. אז יש לי תמונה אחת כזאת, ולכן היא מזכרת והיא טובה כי היא יפנית, כי היא מצחיקה, וכי היא משקפת את אותו הרגע, ומספרת את הסיפור הזה.

את התמונה הבאה צילמתי במירוץ של נייקי בתל אביב, שבת בערב, יום אחרי החתונה שלנו. באותו לילה גם טסנו ליפן (הפרטים האלה לחלוטין לא רלוונטיים, שקעתי בזכרונות לרגע :-). התמונה מרוחה לגמרי, אבל אני ממש אוהבת אותה!

וזאת, זאת התמונה הלא מושלמת הכי מושלמת שיש! באותו מירוץ של נייקי, הכל מרוח, ולגמרי במקרה, כל המריחות נראות כמו סמלים קטנים של נייקי.

רואים את זה? מושלם או לא מושלם? :-)

ועשרות תמונות שלי ושל אופיר מנסים להצטלם at arm's length - בחלקן אנחנו חתוכים, בחלקן אנחנו מסתירים את כל הרקע שרצינו לתפוס בתמונה. תמונות לא מושלמות בקנה מידה אמנותי, צילומי, אולי, אבל בשבילנו הן הכי מושלמות. מתעדות רגעים של צחוק, טיולים, חוויות משותפות. גם לניצן כבר יש סדרה כזו של צילומים מירושלים, שבהם ניסינו להצטלם יחד כמשפחה. בכל תמונה מישהו אחר נחתך :-)

זו בהולנד:

וזו איפשהו ליד ניר דוד:

מצלמות הצעצוע - Toy Cameras, כמו הדיאנה וההולגה, והפוג'י אינסטקס שלי, מתבססות על חשיפת היתר, החשיפה הכפולה וכל ה"קלקולים" הבלתי צפויים האלה. אנשים קונים אותן *בשביל* האפקטים הבלתי צפויים האלה, כמו התמונות שלנו מירושלים:

אז הן טובות או לא טובות?

אני מאוד אוהבת את ההפתעה, את התוצאות הבלתי צפויות שמוסיפות לתמונה עניין מעבר לתוכן שבה. תוצאות שלגמרי במקרה ובטעות מעבירות סיפור, תנועה, משהו מעבר לאובייקט שמצולם בה. בתמונה הראשונה, למשל, חשיפת יתר (רשמתי לעצמי: לא מכוונים אל השמש אם רוצים תמונה "טובה") שרפה את התמונה, אבל התוצאה היא תמונה יפה יותר. אם התמונה הייתה יוצאת "טובה", חדה וברורה, היא הייתה תמונה לגמרי לא מעניינת של עץ עם פרחים!

אז נכון שבמצלמות המשוכללות יותר אפשר לייצר תנועה וטשטוש וחשיפה מכוונים, אבל רוב התמונות כאן צולמו במצלמת point and shoot שלי, שאין בה יכולת למרוח או להקפיא תנועה, או לייצר טשטוש בכוונה. הן יצאו כפי שיצאו מבלי שתכננתי.

ומסתבר שהנושא הזה מעסיק אותי כבר מספיק זמן, כי הנה, כאן כבר כתבתי על זה, ובמהלך כתיבת הפוסט הזה גם יצא שעשיתי קצת סדר בבית, ובעוד סוג של סרנדיפיטי נתקלתי בעמוד הבא מתוך היומן שלי. השנה היא 1985 (!!), והנה כבר אז הייתי עסוקה בלשרוף תמונות ולחשוב שזה מספיק מעניין כדי להדביק ביומן!

יש לי מחשבות לצלם יום שלם בחשיפת יתר, או בטשטוש. זה יכול להיות מאוד מעניין, השאלה היא אם אני אוכל לעמוד בפיתוי שלא לצלם את כל התמונות ה"טובות" וה"יפות" שאני אראה. :-)

מה אתכם? גם לכם יש תמונות ש"לא יצאו" ושדווקא בגלל זה הן מיוחדות ואישיות יותר?

1. בקניון "שרונים" בהוד השרון יש חנות בגדים יפהפייה בשם Emma, ושם צילמתי את הווילון הבא, שמורכב כולו מעשרות בובות קוקשי יפניות יפהפיות (צולם בסלולרי):

2. השוקולד הכי אהוב עליי בעולם הוא Snickers. זה מסביר איך התמונה הזאת (שצולמה על ידי קייטי סוקולר המדהימה) משמחת אותי:

3. אתם זוכרים ששאלתי אם יש משהו מתוק יותר מתינוק בנעלי אצבע? אז הנה התשובה:

4. באחד השיטוטים שלנו בתל אביב (כן, אנחנו מתכחשים לעובדה שאנחנו כבר לא גרים שם :-)), מצאתי על בול עץ מין יצור (חרק?) מעניין. הוא נראה קצת כמו הסבא מ"היה היה", אבל רק בגרסה קטנטונת. לבן, שעיר, מצחיק, ו...זז! מישהו יודע מה זה הדבר הזה? וסליחה על אוסף התמונות הגרועות בפוסט הזה, זה מסביר למה זה פוסט "קצרים" ולא פוסט תמונות :-)

5. לפני המון שנים, אמא שלי הייתה סורגת (שתי מסרגות וגם קרושה). כשהיינו קטנים היו לנו בבית מלא דויליז, ואפילו לא ידענו שקוראים להן ככה. בימים אלה אמא שלי חוזרת לסרוג, והחלטתי שזו הזדמנות טובה להכיר לה את עולם האמיגורומי. לשמחתי, היא מתלהבת מאוד, ותראו איזו התחלה מבטיחה:

ולענייני מנהלה:

6. אני שוקלת להעביר את הבלוג לתפוז. יותר נכון, לפתוח בלוג חדש בתפוז, כי אין להם דרך להעביר לי את כל הבלוג. בינתיים פתחתי בלוג, ואני בודקת אותו. אני אשמח לשמוע מכם אם כדאי לי, ולמה, אם אתם בעד, נגד, אדישים, או כל דבר אחר. :)

7. בקרוב אחזור ללמד סדנאות, ואני רוצה לבדוק את האפשרות להעביר סדנאות בוקר. הסדנאות יהיו באמצע השבוע, ברעננה. יש מתעניינים?

8. לסיום, עמוד שמן שהכנתי לספר יום ההולדת של מיכל . לכבוד יום ההולדת, שבו לצערי השתתף רק העמוד, בלעדיי, ארגנה הגר אלבום (וואו, הגר, רק עכשיו, תוך כדי הכתיבה אני מבינה שזה בכלל לא היה אמור להיות עמוד שמן!!) ברכה, שבכל עמוד בו מילה והאלבום כולו יוצר ברכה למיכל. הנה העמוד שלי (ותודות לגליש על הצילומים!):

9. אני מחכה לתשובות שלכם על סעיפים 6 ו-7. :-)