אתם מכירים את המשפט הזה של ג'ון לנון, שהחיים הם מה שקורה לנו בזמן שאנחנו מתכננים תוכניות? אז זה מה שקרה. לא מזמן מלאו לאביגיל שלושה חודשים, ואני שלושה חודשים מתכננת פוסטים. מלאת רעיונות ותמונות, מתכננת איך הכל ייראה ומה אני אכתוב, ואיזה כיף שיש לי את מי לשתף. ובינתיים, ברקע, כביסה, קקי, פליטות, גזים, שני ילדים, חוסר שינה. החיים. 

אז הבלוג שלי לא נטוש, והנה אני פה, אבל לזכר החודשים שבהם הוא עמד ריק וגלמוד, אשתף אתכם בחיבתי הגדולה למקומות נטושים.

יש משהו מאוד מרגש במקומות נטושים. אני זוכרת שכילדה, הייתי מסתכלת על בתים נטושים (ומגדלי מים...) ומדמיינת את המכשפות שגרות בהם. כשהתבגרתי, עברתי לשפץ בדמיוני של כל המקומות האלה. יש משהו קסום בכל הפוטנציאל הזה. כל כך הרבה מקום לדמיון. מה היה במקום הזה, למה הוא ננטש? איך הוא נראה בפנים? מקומות נטושים מרתקים גם בגלל האסתטיקה שלהם. וואבי סאבי עם חלונות מתפרקים, צמחיית פרא, ומרצפות מצויירות של פעם. זו תמונה שצילמתי בכפר סבא, לפני שנה. היא רומנטית ומסקרנת בו זמנית, ויכול מאוד להיות שאילו הייתי מציצה פנימה הייתי מתאכזבת, אבל בשבילי החלון הזה הוא פתח להמון אפשרויות!

וזו תמונה שצילמתי לפני כמה ימים, בנווה צדק. היה שם בית נטוש, וכך הוא נראה כשהצצתי פנימה. מעניין מה היה שם קודם, אבל בינתיים, הקירות המתקלפים האלה מקסימים כל כך, שהייתי שמחה להיכנס פנימה ולצלם עוד.

קייל תומפסון (Kyle Thompson) הוא צלם צעיר ומדהים שמצלם בעיקר דיוקנאות עצמיים עוצרי נשימה (קראו את ההסברים המתארים את הצילומים, זה מרתק ויצירתי כל כך!), אבל בטיוליו בארה"ב הוא מצא גם עיר רפאים מפתיעה:

התמונות שלו נראות כמו סצנות מבויימות היטב, אבל זאת עזובה אמיתית שמעוררת המון שאלות, מקום שהזמן קפא בו, בתים שנותרו ריקים, על תכולתם, מכוניות ישנות חונות בין שיחים שצמחו פרא, והמון שאלות. בינינו, התשובות פחות חשובות. תנו לדמיון ללכת. :)

לאחרונה, קראתי בבלוג של יעל יניב על לונה פארק נטוש בברלין, והסקרנות הובילה אותי לשיטוטים ארוכים בין תמונות מרהיבות שגילו לי לא רק מקום מדהים שהייתי שמחה לבקר בו, אלא גם את העובדה שיש בעולם עוד פארקים נטושים כאלה, פוטוגניים מאוד, שמציתים את הדמיון. את הסיפור של ה-Spreepark, מצאתי בבלוג של טל אלון, הברלינרית: ההלונה פארק "נפתח לראשונה למבקרים ב-1969 והיה פארק השעשועים היחיד במזרח גרמניה. לאחר נפילת החומה ואיחוד גרמניה, הוא הופעל מחדש ב-1991, אלא שבעליו החדש התברר בדיעבד כטיפוס מפוקפק, שבסופו של דבר ברח לפרו ב-2002, משאיר אחריו לונה פארק סגור וחובות של 11 מיליון יורו".

התמונות מתוך עמוד הפייסבוק של הפארק, שבינתיים נפתח למבקרים כפי שהוא,

על כל הצמחייה הפראית שלו, הירוקת שבאגם, והמתקנים החלודים. 

תמונות ורשמים נוספים אפשר למצוא אצל טל בבלוג, ותמונות יפהפיות יש גם בבלוג של אלה סברדלוב.

והנה, מצאתי גם תמונות של לונה פארק נטוש בעיר (האטום) הנטושה פריפיאט, באוקראינה:

ועוד אחד, בנארה, יפן:

את שתי התמונות האלה, ועוד תמונות מרהיבות ומקפיאות דם של מקומות נטושים נוספים, תוכלו למצוא בקישור הזה.

ואני אסיים במשהו מקומי יותר - שרון רז כותב את הבלוג "נטוש", שבו הוא מצלם ומתעד מבנים ותיקים נטושים בארץ. בתי הבראה, בתי קולנוע, קיבוצים ומבנים צבאיים נטושים ולאחרונה - בית מעריב שננטש ביום בהיר אחד. בהשוואה לפארקים הנטושים, ולמקומות רחוקים וקסומים שנראים פוטוגניים כל כך ומעוררי השראה, הבלוג של שרון צובט לי בלב. את המקומות הנטושים בארץ אני מכירה אישית, וזוכרת את חלקם (בתי הקולנוע, למשל) כחלק מהילדות שלי. הצילומים שלו מוכרים מאוד, גם למי שלא מכיר את המקומות הספציפיים. הנופים, הפונטים העבריים על השלטים הנופלים, וההבנה שעוד מעט העבר הזה ייהרס ואיזה יופי שיש מי שמתעד את כל זה בינתיים. קצת תמונות מהבלוג של שרון:

חדר האוכל הנטוש בקיבוץ רוחמה:

האמפי הנטוש בקיבוץ רוחמה:

וכל בתי הקולנוע שננטשו. אלה הם רק חלק שנגעו לליבי במיוחד, כי הכרתי אותם אישית :)

קולנוע רון בחיפה:

וקולנוע שרון בנתניה, שעד עכשיו אני זוכרת בדיוק איך נשמע הצליל שמודיע שהסרט עומד להתחיל, ויש לי כרטיסים מסרטים שראיתי בו, כשסרט עוד עלה 6 ש"ח!

קולנוע רמה ברמת גן:

והתמונה של המטבח הזה, מהפוסט על פינוי בינוי, שדומה כל כך למטבח שהיה לנו בילדותי, עם חיפוי העץ הזה על הקירות, והאריחים הישנים:

אפשר לשוטט שעות בבלוג של שרון, ולהיזכר בכל המקומות האלה שהכרנו.

ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, ב-Xnet יש כתבה מרתקת על הווילה הנטושה של פלאטו שרון (אם אני לא טועה, היא נמכרה בינתיים), שעומדת קפואה, על כל הפאר שבה, בדיוק כפי שהייתה בשנות השישים:

על כל תכולתה, עם כל הריהוט, חפצי האמנות והתמונות המשפחתיות:

הבריכה:

לא ברור איך לא עשו שם סקווטינג !

בתור פוסט חזרה לבלוג נטוש זה היה ארוך, מה? ;-) 

שימו לב: נותרו שני מקומות לסדנת ציור משולב מחר! להרשמה, שלחו לי מייל: [email protected]

אחת השאלות שמעסיקה אותי לא מעט, היא, מהי אמנות?

אני זוכרת שקראתי לפני כמה שנים איזשהו טור דעות בעיתון, שבו המחבר סיפר שהוא ובנו בן החמש עמדו במוזיאון מול קנווס לבן ענק עם נקודה אדומה, והילד שאל מה זה. האב הסביר לו שזו יצירת אמנות, והילד אמר, לא נכון, זה סתם קנווס לבן עם נקודה אדומה, גם אני יכול לעשות את זה. והאב ענה, "אתה יודע מה, אתה צודק!"

אז איך מחליטים מה ראוי להיתלות במוזיאון ומה לא? מה הקריטריונים שהופכים יצירה מסוימת לאמנות?

אני מאוד אוהבת אמנות אבסטרקטית, אבל אין לי רקע, ידע, נסיון או כלים, כדי להסביר מה הופך יצירות מסוימות לאמנות (לצורך העניין, יצירות שיוצגו במוזיאון, ועולות אלפי דולרים ויותר), ואחרות לכאלה שנמכרות בחמישים דולר ב-Etsy. 

אז חשבתי לערוך לכם פה חידון קטן, ולראות אם אתם, כקהל חובב יצירה, שוודאי נחשף לאמנות יותר מאחרים, יודע לזהות אמנות, או להסביר לי מהי אמנות.

אילו מהציורים הבאים צוירו לדעתכם על ידי אמנים בעלי שם (=הוצגו במוזיאונים/גלריות, ועולים בהתאם), ואילו הם יצירות חובבים? ויותר מכך, האם אתם יכולים לזהות כאן פריטים שאינם אמנות? ואם הם אינם אמנות, מדוע אינם אמנות? מהם הקריטריונים המצביעים על כך שפריט אחד הוא אמנות, והאחר קשקוש? לחיצה על התמונות תוביל אתכם לתשובות, אז בבקשה הגיבו קודם, אני אשמח אם יתפתח דיון מעניין!

1.

2. 

3.

4.

5.

6.

7.

8.

אני לא שופטת אף אחת מהיצירות הנ"ל או מזלזלת בהן. אני אוהבת את כולן, והייתי שמחה לתלות כל אחת ואחת מהן אצלי בבית.
אני אשמח לשמוע מכם מה הכי מצא חן בעיניכם, מה נראה לכם אמנות יקרת ערך, ואיזה פריט איננו אמנות בעיניכם.

ובכלל, מהי אמנות?

היום יש לי פוסט מעורבב, משולב, מפה ומשם, וגם תמונות.

אבל לפני כן, אני רוצה להודות לכם על כל התגובות על הפוסט הקודם!

אתמול קראתי במגזין Artful Blogging  ראיון שבו אמנית מסוימת נשאלה מה הוא בשבילה הבלוג, והיא תיארה את התחושות שלי בצורה מדויקת. היא הסבירה שמאוד קשה לה למצוא בסביבה המיידית שלה אנשים שיבינו אותה ואת מה שהיא עושה, את מה שמעניין אותה, ולמה היא מתלהבת, וכשהיא פתחה את הבלוג, פתאום נאספה בו קהילה שלמה של אנשים שאוהבים בדיוק את אותם הדברים! אז כן, זהו בדיוק! הבלוג שלי הוא המקום היחיד בו אני יודעת שיש עוד משוגעים לדבר, עוד אנשים שמדברים בשפה שלי, מתעניינים בדברים דומים ונהנים לקרוא עליהם. איזה כיף!

אז תודה מכל הלב על כל תגובה, שאלה, ומחמאה, ובכלל, תודה שאתם כאן!

בעקבות השאלות של יפה בתגובות לפוסט האחרון, אני עובדת על סדרת פוסטים שתעסוק בהתחלת יומן יצירתי, כולל המלצות על חומרים, שיטות, רעיונות להתחלה, וטכניקות שאני אוהבת. אם יש לכם שאלות ספציפיות, או דברים שהייתם רוצים לדעת בעניין הזה, התגובות פתוחות ומחכות לכם. :)

וגם כשאני "פוגשת" באינטרנט בבלוגים/עמודי פייסבוק/סטטוסים שונים, קורה לא פעם שאני מזדהה מאוד, מתלהבת מאוד, מתפעלת מדרך החשיבה של הכותב, ונרגשת לגלות אדם שמי יודע איפה הייתי יכולה לפגוש אותו אלמלא הבלוג שלו. את עינת אלוני, למשל, הכרתי רק בזכות פייסבוק. אני אפילו לא יודעת איך הגעתי לעמוד שלה, אבל התלהבתי מאוד מהציורים שלה, והיא כותבת מעניין מאוד, אז נשארתי. השבוע גיליתי שיש לה גם בלוג, והיה לי רגע כזה של התמוגגות, הזדהות, רגע שבו היא תיארה בצורה כל כך מדויקת ומקסימה משהו שמדבר אליי מאוד.

בפוסט הזה, עינת ממליצה מאוד על התערוכה של סשה גליצקי, ומספרת על ההיכרות שלהם, ועל איך הצליחה לשכנע אותו ללמד אותה ציור. היא מתארת את חוויית הלמידה איתו בצורה מקסימה ומעוררת קנאה - (ההדגשה בציטוט היא שלי)-

"סשה מתעצבן כשאני מסמנת את הדמויות שלי בדיו שחור, הוא לא יכול לסבול את המחשבה שאני נגשת לציור עם רעיון מוגמר, הוא משפריץ לי צבע, מוסיף כרבולת, מדביק זנב, הופך את הידיים לרגליים ואת האדמה לעננים."

ציור של עינת אלוני וסשה גליצקי

וזה בדיוק אחד מאותם רגעים של הזדהות עמוקה, שבו אני צועקת למסך, כן, כן, כן! :-)
איזה תיאור נהדר, איזה מורה נהדר, איזה ציירים נהדרים שניהם. איזה כיף שיש אינטרנט! ;-) 

לסיום, ובמעבר חד, אני אשתף אתכם בתמונות של ניצן מפורים!

תחפושת פשוטה מאוד, לא קנויה כתחפושת, אלא מורכבת מבגד גוף של H&M (שלא אמור להיות תחפושת, לכן הוא מבד נעים ונוח!), גלימת סאטן מדרום תל אביב, מכנסיים ומגפיים שהוא נועל ביום יום, ומשקפיים מדרום תל אביב, שממש עושות את התחפושת בעיניי, וכל הקרדיט עליהן הולך לאיילת, שהעלתה את הרעיון בפוסט הפורימי שלה. קבלו אותו :-)

לסיכום:

בלוגים זה מגניב!

גם התחפושת של ניצן הייתה הרבה פחות מגניבה אלמלא הייתי קוראת בבלוג של איילת! ;-)

תזכורת: ביום שישי הקרוב, 16.11, יש אצלי בכפר סבא סדנה, שבה נשתמש בטכניקות שונות כדי להמציא ולמצוא יצורי פלא מרתקים.
כל הפרטים פה.

-

אם אתם קוראים כאן מספיק זמן, אתם יודעים כמה אני אוהבת טעויות. אני חושבת בכנות שטעויות הן הזדמנות מצויינת, גם ליצור משהו חדש שלא תכננו, וגם ללמוד לא לבכות על חלב שנשפך ;)

לכן שמחתי כל כך להיתקל בעמודים האלה בספר "יום של תום" של רינת הופר:

ואתמול נתקלתי במקרה בספר ילדים מקסים, שהוא בעצם ספר מצויין למבוגרים פרפקציוניסטים. זה ספר פופ-אפ, שמציג מקרים שונים של טעויות, צבע שנשפך, דף שנקרע, וכן הלאה, ומראה איך הן הופכות בעצם להזדמנויות חדשות. הסרטון שלו מקסים לא פחות:

אם זה מעניין אתכם, אולי יעניינו אתכם גם הפוסטים הבאים, על ההזדמנויות הגלומות בטעויות:

מנגינת הכתמים

מטעות להזדמנות

התמונה שלא יצאה

הדף שנחרב

מיקסד מדיה בשכבות

מה אתכם? יודעים לחיות עם טעויות? ללמוד מטעויות? אולי אפילו, גוד פורביד, ליהנות מהן??!! ;-)

אם יש לכם טעויות מעניינות שהובילו לגילויים מעניינים, אני אשמח אם תשתפו אותי.