לא שמישהו קורא פה
אבל למי שכן מגיעה התנצלות
אתמול הייתי באכסניה ב"טיול" מהבצפר אז לא יכולתי לעדכן
פרק עכשיו
וביום רביעי כמובן
טוב... פרק 5
התעוררתי במיטה זרה, בחדר זר, הבנתי שאני בבית חולים ברגע שראיתי המון מכשירים מסביבי והמון צינורות מחוברים לי לידיים.
הזזתי את היד שלי
"גבריאלה!היא התעוררה!" אמא שלי צעקה, תוך רגע אחי ואבי היו בחדר
"אבא!"
"נסיכה שלי, איך את מרגישה?" הוא אחז בידי השנייה
"טוב אבא."
שיקרתי, עכשיו הרגשתי מחדש את כל המכות שהאנשים האלו נתנו לי.
"אחותי" אחי נישק אותי במצח
"אליעד, התגעגעתי אליך"
"גם אנחנו הדאגת אותנו כל כך"
"בטח לא שמתם לב שנעלמתי, הייתי רק יום אחד מחוץ לבית"
"מה?!היית יותר מיומיים!" אבי אמר
"מה??" הופתעתי
"כן!יצאת לקניות לפני ארבעה ימים!יומיים לא חזרת הביתה, התקשרנו למשטרה ובדיוק צלצלו בדלת. אלה היו סטיב ושלומי, הם אמרו שחטפו אותך והם עלו כבר על קצה חוט." אבי אמר
"מה??איך הם ידעו לפניכם?" שאלתי
"סטיב אמר שראה שני בחורים מכניסים אותך לתוך מסחרית שחורה כשאת חסרת הכרה, הוא רדף אחריהם אבד איבד אותם, מאוד אותו רגע הוא לא נח עד שמצא אותך, אני כל כך מודה לו" אבי אמר
"מה? באמת?"
"אבא, אמא, אתם יכולים להשאיר אותנו לבד?" אחי שאל
"כן"
הם יצאו מהחדר
"הוא קרע את עצמו, לא היה מוכן לעשות הפסקה לרגע, לא אכל, לא שתה, לא יישן, עד שמצא אותך. ואחרי שהמיקום שלך היה ידוע, הוא התעקש להיות זה שיוצא אותך משם, זה שיציל אותך. אני חושב שבכל זאת הוא שונה"
יומיים אחרי ששחררו אותי מבית החולים עדיין היו לי כאבים גדולים באזור שמעל העין ועדין נשאר סימן, הרופאים אמרו שזה יעבור תוך שבוע.
החלטתי שהדבר הראשון שאני עושה כשאני משתחררת יהיה ללכת להודות לסטיב, על מה שהוא עשה, על כך שהציל אותי.
הלכתי לתחנה
"גבריאלה נכון?" הסתובבתי, זה היה שלומי.
"כן, איפה סטיב?"
"נתנו לו 4 ימי חופשה, הוא חוזר מחרתיים. למה?"
"אני רוצה לדבר איתו"
"חכי רגע"
הוא הלך לקבלה לקח נייר ועט ורשם משהו.
"זו הכתובת שלו, הוא ער בשעה הזו ואני בטוח שהוא ישמח אם תלכי אליו" שלומי אמר
"תודה" אמרתי ויצאתי מהתחנה.
לקח לי שעה עד שמצאתי את הכתובת הנכונה.
החניתי מול הבניין והתלבטי אם לצאת או לא.
- אני תמיד יכולה לדבר איתו בתחנה
אבל התנצלות כזו יותר מכובדת
- אבל לא הבאתי כלום
כי זה לא היה מתוכנן!
אחרי רבע שעה של לבטים קשים החלטתי לצאת מהמכונית.
עליתי במעלית לקומה השלישית.
דפקתי בדלת, עברו כמה שניות והתפללתי שכבר לא יענו, התפללתי שהוא לא בבית. כמעט הסתובבתי ואז הוא פתח את הדלת.
"גבריאלה.." הוא הופתע לראות אותי
"סטיב, אני רציתי...קודם כל אני מצטערת שהפתעתי אותך ככה"
"זה בסדר, תיכנסי"
"לא, אני רק רציתי –"
"תיכנסי כבר, אני לא נושך"
נכנסתי לדירה שלו
"אני מצטערת שבאתי בלי לומר כלום. אני בכלל מצטערת, לא הייתי אמורה לבוא" אמרתי, התחרטתי שבאתי.
"זה בסדר גמור!קרה משהו?" הוא שאל
"רציתי להודות לך"
הרגשתי פתאום כאבים ברגל, נשכתי את השפתיים
"מה קרה??"
"כלום, כואבת לי קצת הרגל"
"בואי שבי"
הוא החזיק בידי ולקח אותי לסלון שלו
"רוצה לשתות משהו?"
"לא. רק באתי לומר לך תודה, שמצאת אותי" אמרתי
"אין על מה...זה התפקיד שלי. חוץ מזה, לא יכולתי לסבול את העובדה שחטפו אותך, חשבתי כבר שאיחרתי את המועד והם...הרגו אותך" הוא אמר
"הייתי מעדיפה להיות מתה" אמרתי
"מה?למה??" הוא הופתע
"עזוב.."
"זה לא טוב לשמור דברים בבטן" הוא אמר
לקחתי נשימה עמוקה
"כשהייתי שם, הם שאלו אותי כל מיני שאלות. ולא היו תשובות, אז עניתי סתם דברים,, והם כל הזמן הכו אותי, והביאו לי בוקסים ובעיטות, והרביצו לי בראש שאיבדתי את ההכרה כמה פעמים. הרגשתי באותם רגעים שאני מעדיפה שהם יירו בי וזהו, כל כך פחדתי שם" דמעות החלו להציף את העיניים שלי.
"אני מצטער שלא הגעתי יותר מוקדם" הוא אמר
"אני מצטערת שהתנהגתי אליך ככה ביום ההולדת שלך, זה הדבר היחיד שהחזיק אותי שם בהכרה, ניסיתי להישאר חזקה כדי שיצא לי להתנצל בפניך. כדי שיצא לי...לראות אותך שוב" העזתי לומר
"אני כאן, מולך עכשיו"
"לא חשבתי על שום דבר אחר מלבדך. כאב לי שהייתי כל כך מגעילה אליך. אני זוכרת את המקום ההוא, בקושי היה לי שם אוויר, כל כך פחדתי, לא רציתי למות, ומצד שני רציתי שהכאב יפסק כבר. ואז באתם, כמה שניות אחרי המכה האחרונה שלהם"
עכשיו הרגשתי את המכה מעל העין מתעוררת לחיים.
"אהה!" לחצתי על המכה
"מה קרה?!" הוא נלחץ
"המכה" הזזתי את היד
"תראי לי"
הוא נגע במקום ויותר הכאיב לי
"אך!"
"תשכבי אני יביא לך קרח" הוא אמר
נשכבתי על הספה, והוא חזר עם קרח.
הוא התיישב על הספה לידי ורכן מעליי, מניח את הקרח על המכה.
הפרצוף שלו היה צמוד לשלי והרגשתי את הנשימות שלו על השפתיים שלי.
העיניים הכחולות שלו בחנו אותי בזמן שהיד שלו הניחה את הקרח על המכה.
לא יכולתי להתאפק ונישקתי אותו בלהט הרגע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
