פרק 18
בום!קול ירייה.
כוס הקפה נפלה ונשברה על הרצפה, רצתי לחדר, לקחתי את האקדח ויצאתי מהדירה
"בוא אחרי" אמרתי לשומר הראש שלי,
ירדתי במהירות למטה,
ראיתי את סטיב שוכב על הרצפה ומכונית מתניעה, רצתי לכיוון המכונית והתחלתי לירות בה, היא התחמקה, שיט.
"גבריאלה..כדי שתבואי" השומר קרא לי
הלכתי לכיוונו, סטיב שכב עם הבטן על הרצפה ודם היה סביבו
"סטיב.." רצתי אליו
התיישבתי על הברכיים והרמתי את הראש שלו על הרגל שלי
הדם נשפך מהכתף שלו, שם יירו בו.
"סטיב...תענה לי...תתקשר לאמבולנס!!" אמרתי לשומר, הוא הוציא פלאפון והתקשר במהירות
"הם בדרך.." השומר אמר
"סטיב..." התחלתי לבכות
"אל תבכי..." הוא לחש
"אל תירדם, תישאר איתי..."
קרעתי חלק מהחולצה שלי ולחצתי על הפצע, הוא צעק מכאבים
"אני מצטערת, אני חייבת, רק תישאר איתי, סטיב תישאר איתי, תדבר איתי"
"בבקשה אל תבכי" הוא אמר
"בסדר, אני לא אבכה" ניגבתי במהירות את הדמעות "האמבולנס בדרך סטיב, רק תישאר איתי" אמרתי
"את עדין בוכה" הוא חייך
"תפסיק להגיד לי מה לעשות!בעצם לא...תמשיך לדבר איתי...סטיב תדבר איתי"
"שמעתי ששברת את אחת הזכוכיות של המכונית שלהם" הוא אמר
"אני לא יודעת, לא שמתי לב"
"אני יהיה בסדר, באמת"
שמעתי את האמבולנס מתקרב לפה
"סטיב, הם באים, אתה שומע, תישאר איתי" בכיתי
"תפסיקי לבכות, אני לא הולך או משהו, אני פשוט לא יהיה כאן יום או שניים.."
"תבטיח לי" בכיתי
"גבי.."
"תבטיח לי!!" דרשתי שוב
"אני מבטיח"
הוא עצם את העיניים
"סטיב!סטיב!!" ניערתי אותו
הפרמדיקים רצו לכיוונינו עם אלונקה, הם העלו אותו על האלונקה וסחבו אותו, עליתי איתם לאמבולנס, הייתי נסערת, אבל לא רציתי להפריע לריכוז שלהם.
אחי התקשר אליי, וגם אבא שלי, ואמא שלי, אבל לא רציתי לענות לאף אחד, ידעתי שלא אצליח לדבר.
גם ליסה התקשרה אליי, אבל העדפתי לא לענות.
הגענו לבית החולים, הם לקחו אותו במהירות ואותי הובילו לחדר המתנה.
אחי וההורים הגיעו תוך כמה דקות
"גבי.." אחי רץ אליי
הוא חיבק אותי ופשוט התפרקתי, בכיתי כמו שלא בכיתי המון זמן.
ההורים שלי ישבו בצד
כל רופא שעבר שאלתי אותו על סטיב, אבל אף אחד מהם לא נתן תשובה
לבסוף הרופא יצא מחדר הניתוחים והתקדם לקראתי
"מה המצב שלו?" שאלתי ישר
הוא לקח נשימה ארוכה
"הוא יהיה בסדר גמור, הכדור לא פגע באיברים חיוניים, אלא רק הוציא את הכתף ממקומה, נאלצנו לנתח ואז לקבע את הכתף, הוא בחדר התאוששות כרגע, תוכלו לראות אותו בעוד כשעה וחצי"
דמעות הדאגה והכאב התערבבו עם השמחה והתקווה שלי, ההרגשה שלי השתפרה פלאים כשהבנתי שהכל יהיה בסדר
"את בסדר ילדה שלי?" אבא שלי ניגש אליי
"כן אבא" חיבקתי אותו
"את יודעת מי אלה היו?" הוא שאל
"אלה לבטח היו הם, אבא זה הם, למה הם לא יכולים לעזוב אותי בשקט?למה הם היו צריכים לפגוע בו?הייתי מעדיפה שיפגעו בי, למה הם כאלה אכזריים??"
"ילדה שלי, יש המון שאלות שלא ניתן לענות עליהן, אבל אל תדאגי, הם ישלמו את המחיר המתאים"
התפללתי ברגע זה שהוא יתקשר למישהו ויגיד להרוג אותם, התפללתי לאלוהים שם ימותו ברגע הזה.
רציתי לפגוש אותם, רציתי להרוג אותם במו ידיי.
חיכינו בחדר ההמתנה
"סטיב התעורר, אתם רוצים לדבר איתו?" הרופא שאל
"לכי" אבא שלי אמר
נכנסתי לחדר של סטיב, הוא שכב שם עם תחבושות כמעט בכל מקום, המון מכשירים מחוברים לו ליד והוא מסתכל עליי
התפרצתי בבכי, הפניתי את הגב כדי שלא יראה אותי כך
"בואי אליי.." הוא אמר בקול צרוד
הסתובבתי וניסיתי להתאפק
הגברתי את הליכתי, הגעתי למיטה והחזקתי את היד שלו
נשמתי עמוק
"אני בסדר..." הוא חייך ולחץ את היד שלי
"אני רואה..." אמרתי
הסתכלתי על הפנים שלו, עכשיו רק ראיתי את שאר המכות
"מה זה?" הסתכלתי על השפה התחתונה שלו
"בוקס קטן.." הוא אמר
"כואב לך?" שאלתי
"לא, נתנו לי משכך כאבים" הוא אמר
נישקתי אותו בעדינות על השפתיים
"תודה לאל שאתה בסדר.."
מישהו התפרץ לחדר, זה היה שלומי
"סטיב, התקשרו אליי מהתחנה וסיפרו לי מה קרה, איך זה קרה לעזאזל??"
"היה פיצוץ, וכשירדתי לבדוק מה זה הם חיכו מאחורי דלת הבניין"
"זה היה מארב??" שלומי שאל
"כנראה הם חיכו לגבריאלה, אני שמח שזה היה אני"
"אני לא" אמרתי
"טוב, אין לכם מה לריב על זה, העיקר שאתה בסדר" שלומי אמר
"כן, אני משתחרר מפה עוד יומיים" סטיב אמר
"אחלה, טוב, אני ישאיר אתכם לבד" שלומי יצא מהחדר
"אני דואגת לך.." אמרתי
"למה?" הוא שאל
"אני יודעת שאתה יודע לשמור על עצמך, אבל עדין, אתה בטוח שיומיים זה לא מעט מדיי?אולי הם צריכים להשאיר אותך יותר ימים?"
"גבריאלה, השתגעת?אני לא מוכן להישאר פה יותר מיומיים"
"למרות כל מה שקרה אתה עדין עקשן" אמרתי
"את יודעת שאני גאה בך?" הוא שאל
"למה?" שאלתי
"פגעת בהם" הוא חייך
"כן, אבל לא חזק מספיק"
"כשאני יצא מכאן תצטרכי למצוא מישהו אחר להתאמן עליו, כי אני עם יד אחת, זה לא כוחות" הוא צחק
"סטיב זה לא מצחיק!וכן..אני יתאמן על מישהו, אני יתאמן על שניהם, כל מה שלימדתי אותי: לבעוט, להתאגרף, לתת את כל המכות האפשריות, אני ידגים עליהם. כל מה שאימנת אותי לפגוע במטרות עם האקדח אני ידגים עליהם"
"אל תעשי שטויות" הוא אמר
"סטיב, זה ממש לא משנה אם לא תרצה שאני יתנקם בהם, כי אני אתנקם" אמרתי
"את אפילו לא יודעת שזה הם"
"אני יודעת"
"איך?" הוא שאל
"למה אתה חושב שבך הם פגעו??כי בי הם כנראה ידעו שלא יצליחו לפגוע כי יש לי שומר, אבל אתה היית מטרה קלה, אחרי שבילית לילה עם החברה שלך, אתה קם בעקבות פיצוץ כשאתה חצי ישן, ולא חמוש. אז קל לתקוף אותך. חוץ מזה שאתה הדבר הכי חשוב לי, פגיעה בך היא כמו פגיעה בי, הם ידעו שזה יגרום לי לסבל..."
"איי גבי, גבי, גבי"
עברו יומיים, סטיב השתחרר מבית החולים וחזר לעבוד, כמובן שדאגתי לו, אבל קיבלתי מה שרציתי.
הנקמה הגיעה.
פרק 19
עברו יומיים, סטיב השתחרר מבית החולים וחזר לעבוד, כמובן שדאגתי לו, אבל קיבלתי מה שרציתי.
הנקמה הגיעה.
יום לפניי:
אספתי את סטיב מבית החולים
חיכיתי מחוץ לחדר והוא היה לבוש ומוכן
"יאלה, אתה חוזר הביתה" אמרתי
"סוף, סוף" הוא חייך ונישק אותי
הסעתי אותו הביתה
"את עולה..?" הוא שאל
"לא, לך תנוח" אמרתי
"הדבר האחרון שאני רוצה זה לנוח"
"אתה צריך לנוח" קבעתי עובדה
"גבי, בבית החולים כל מה שיכולתי לעשות זה לנוח, נחתי מספיק. אני רוצה שתעלי"
"בסדר.." נאנחתי
עליתי לדירה שלו, הוא נכנס לחדר להחליף בגדים ואני הרגשתי צורך חזק לקופאין, הלכתי למטבח, חתיכות זכוכית היו מפוזרות על הרצפה וחומר בצבע חום היה מרוח על הרצפה, שכחתי לנקות בזמן שסטיב היה בבית החולים.
לקחתי סמרטוט והתחלתי לנקות
"מה קרה?" סטיב היה מאחורי
"סיפור ארוך" אמרתי
"יש לי זמן"
"לפני שיירו בך הלכתי למטבח להכין קפה, ואז שמעתי את הירייה ונפלה לי הכוס"
"בגלל זה יש כאן ריח של קפה" הוא אמר
"כן...לא הייתי כאן או בבית בזמן שהיית בבית החולים ולא הספקתי לנקות" אמרתי
"מה?רגע..לא היית בבית שלושה ימים שלמים??" הוא שאל
"אממ..." ניסיתי להתחמק
"אבל כששאלתי אותך אמרת לי שהיית בבית, וגם כל פעם היית עם בגדים שונים אז איך?"
"אחי הביא לי בגדים, וכל הזמן חיכיתי מחוץ לחדר, אבל לא יכולת לצאת אז לא ידעת שאני שם"
"את מטורפת, מה אכלת?מה שתית?ישנת בכלל?"
"סטיב אני זו שאמורה לדאוג"
"אני בסדר, השאלה אם את לא תתמוטטי לי פה"
"ממש לא" אמרתי
"טוב, בואי אליי קצת, התגעגעתי אליך" הוא חיבק אותי והחזיק אותי קרוב אליו
ישבנו על הספה מחובקים וראינו טלוויזיה, הנחתי את הראש על הכתף (הלא שבורה) שלו ונרדמתי, אחרי שעתיים הוא העיר אותי
"גבי, את רוצה לצאת קצת?" הוא שאל
"לאן?" שאלתי
"להסתובב קצת באיזה מקום" הוא אמר
"לא"
"למה?"
"כי אני מפחדת" אמרתי
"לא יקרה כלום, אל תשכחי שיש את השומר שלך" הוא אמר
"לא יודעת"
"נו קדימה, אני שבוע שלם במקומות סגורים אני רוצה לצאת קצת"
"אוקי, אוקי" נכנעתי
נסענו לבית קפה
"מה באלך?" הוא שאל
"קפה"
"את מכורה או משהו?" הוא צחק
"לא, אבל קופאין משאיר אותי ערה" אמרתי
"הרגע ישנת שעתיים"
"אבל הערת אותי באמצע!אתה ממש נוח לי, היית חייב להעיר אותי??"
"כן, היית חייבת להירדם?" הוא שאל
"למה מה רצית שנעשה??" הסתכלתי עליו
"משהו שלא כולל שינה" הבנתי לאן הוא חותר
"אתה לא יכול"
"מה זה קשור לזה ששבורה לי היד??"
"אני לא רוצה להכאיב לך" אמרתי
"זה לא היה מכאיב לי, להפך" הוא צחק
הסתכלתי עליו במבט דואג
"אני צוחק, תירגעי" הוא אמר והמשיך לעיין בתפריט
לבסוף שנינו הזמנו קפה והוא הזמין גם המבורגר
"איך המבורגר משתלב עם קפה??" הופתעתי
"משתלב טוב מאוד!ממש מתחשק לי המבורגר, האוכל בבית החולים היה מגעיל"
"אני יודעת, אני זוכרת"
"עכשיו לשנינו יש ניסיון בתחום הזה אה?" הוא צחק
"התחום הזה, כמו שאתה קורא לו, לא כזה מקור לגאווה!זה רק אומר שאתה גם צריך שומר, בעצם אני יתקשר עכשיו לאבא שלי שישיג גם לך שומר" אמרתי והוצאתי את הפלאפון
"לא!" הוא עצר אותי
"מה?"
"מה פתאום, אני לא צריך שומר, לך יש שומר"
"מה זה קשור?" שאלתי
"שאם תהיי כל הזמן לצידי אז הכל יהיה בסדר" הוא אמר
"זה לא פותר את הבעיה" אמרתי
"אני לא מבין ממתי יש בעיה שצריך לפתור" הוא אמר
"ממתי שהחוטפים שלי כמעט הרגו אותך!"
"את מגזימה, כדור בכתף לא היה הורג אותי"
"אם הכדור היה קצת יותר למטה ושמאלה הוא היה הורג אותך"
"טוב, אולי לא נדבר על זה עכשיו?" הוא שאל
"בסדר מצידי"
אחרי שהייה (ארוכה) בבית הקפה עלינו חזרה אליו
ונרדמנו
באמצע הלילה התקשרו אליי, מה שהעיר אותי ואת סטיב
"הלו?" עניתי
"הם מתים" אבא שלי אמר
"מה??" לא הבנתי
"החוטפים שלך, מתים"
הוא ניתק
"מה קרה?" סטיב שאל
"הם מתים...הם מתים" חזרתי על זה
"מי?" הוא שאל
"החוטפים, מתים, אני מצטערת אני חייבת ללכת הביתה"
נישקתי אותו על השפתיים ויצאתי הביתה
ההורים שלי היו בסלון עם אחי
"הרגת אותם??" שאלתי
"הם מתו בפיצוץ" אבא שלי אמר
"אתה היית אחראי עליו?" שאלתי
"כמובן, הנחת שפשוט אעבור על זה בשתיקה, בהתחלה חטפו אותך, אחר כך כמעט והרגו את סטיב, מה שגרם לך לסבל, אני לא ייתן לאף אחד לעשות את הדברים האלה, עכשיו כולם ידעו לא להתעסק איתכם"
"אבא יאסרו אותך.." אמרתי
עכשיו התחרטתי שביקשתי נקמה, עכשיו הכל חוזר אליי בבומרנג
-השעה : 17:53
דפיקות חזקות בדלת
זה סטיב, פתחתי את הדלת
"קחי את זה" הוא נתן לי מעטפה
"מה זה?" שאלתי
"אלה כרטיסי טיסה, את והמשפחה שלך חייבים להסתלק מכאן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
