שלום לכולם וחג חנוכה שמח ועליז (:

מרוב השיעמום והלחץ להעלות פרק-אני אני עושה זאת.

אז נקווה שייצא סביר.

תהנו ~

הוא הצמיד אותי אליו ונשק לי על שפתיי,נשיקה לוהטת וחושנית,

לא היה אפשר להתעלם מתשוקה שנזלה מאיתנו.

מתן הצמיד אותי לקיר הכתה,

הכתה הייתה קטנה וצבעה לבן, אך ברגע שמתן ואני נכנסנו לכתה היא שינתה צבעים,

אדום,כתום,צהוב,ורוד..כל צבעי התשוקה שהיה אפשר רק לחלום עלייהם.

הוא נשק על שפתיי והסיר אותם,כך היה מספר פעמים רב...

לשוני שיחקה עם לשונו,ידי פרעה את שיערו החום והוא ליטף את מותניי,

מה שגרם לי להנאה תמידית.

"אנה לורן! אנחנו בשיעור כימיה,לא שיעור שינה!!"צעק המורה השמנמן את שמי והעיר

 אותי מחלומי הרטוב והמחמם.

"לעזעזל זה רק חלום"מלמלתי וניגבתי את הריר שכנראה נזל מפי.

"להביא לך כרית?!"נזף בי המורה .

"שמיכה יישב טוב.."הגבתי בלי לחשוב יותר מידיי.

הדבר היחידי שהציל אותי מצעקותיו של המורה זה הצלצול-יחי הצלצול!

ברגע שקמתי ממקומי על מנת לצאת מן הכתה,

עניי איתרו את מתן,כן-הנער השרמנטי מחלומי הפרוע,

עינוי חייכו,אך חיוך לא עלה על פניו..כך זה בכל פעם,

מרוב בושה הזזתי את עניי והוא יצא מהכתה.

"מה זה היה?"שאלה אותי מיכל בדרכנו לקפיטריה לארוחת הבוקר.

"חלמתי עליו,וזה היה מדהים...בערך מה שקורה לך ולארתור,רק יותר לוהט..

יותר תשוקתי..יותר סוחף.."נסחפתי.

"ואוי ואי ואי..מה הלך לך בחלום"צחקקה מיכל

"מצחיק"וחיוך התפרש על פניי.

ארוחת הבוקר הייתה טעימה,חוץ מהחלב שתאריכו עבר בשבוע שעבר.

לאחר מכן מיכל ואני פגשנו את מרי-שכבר הספיקה להכיר את כל כיתות האנגלית והמתמטיקה.

וכמובן התלהבה מבית הספר הענק שהרשים אותה.

שמחתי שמרי אוהבת את בית הספר,היא מאוד חסרה לי בשנים האחרונות.

מיכל ואני נפרדו ממרי והלכנו למגורים שלנו.

"אך זה?"שאלה מיכל בין מדידות הבגדים שלה.

"מושלם"זרקתי,למרות שלא הרמתי אף לא לשנייה את עניי מן המגזין שמצאנו בכתה.

"אמרת את זה על ארבעת החליפות שהאחרונות שלבשתי.."התאכזבה ממני מיכל.

"כי הן באמת יפות עלייך"הרמתי בסופו של דבר את עניי.

"כן הא?"סיפוק זה העלה את חיוכה המקסים של מיכל.

"את חושבת שהוא ..מרגיש עליי משהו?"שאלתי בלי הקשר לאחר מספר שניות.

"מתן?"שיחקה בי

"לא,סבתא של מרי!!"זרקתי עלייה את המגזין שהיה ביידי.

"כן אנה,יש לו אלייך משהו..הוא מסתכל עלייך,

בוהה בך לפעמים,מה שאגב מלחיץ אותי מדי פעם...מנסה לדבר איתך כל הזמן"קטעתי אותה

"אז למה הוא לא אומר לי שיש לו אלי משהו?"שאלתי את שאלת המיליון.

"הוא ביישן והוא בן"סיפקה לי שתי תשובות ויצאה מהחדר.

"גם ארתור בן ועדיין הודה על אהבתו אלייך!!"צעקתי למרות הידיעה שהיא לא שומעת אותי.

נכנסתי לשינה עמוקה ומלאת חלומות טובים במיטת הקומותיים שלי,המיטה העליונה בנייהן.

עד דפיקת דלת רעשנית שקטעה את חלומי.

"מי שזה לא יהיה,אני לא כאן,נא השאירו הודעה אחרי הביפ"צעקתי מתחת לשמיכה.

"ביפ!"כיסיתי את ראשי מתחת לכרית.

"אנה?"קולו של מתן נשמע.

"מתן?!"לחשתי לעצמי ונפלתי חיש מהר על הריצפה הקרה שבחדרי.

צעקתי וקמתי בזריזות כאילו שניה לפני-כן לא התרסקתי על הריצפה.רטלין-לזכור לקנות רטלין!

או משהו אחר שירגיע אותי.

סידרתי את שערי ככל האפשר וניגשתי לדלת הכניסה.

פתחתי את הדלת ומולי עמד לא אחר מאשר מתן.

חייכתי במבוכה וגם-כן הוא.

"היי..."תהיתי

"היי"

ראיתי את ההתרגשות אם לא הפחד שבעניו,קשה היה להסתיר את זה.

"אתה צריך משהו?"

"שולמית"זרק בלי הקשר

"מה?"

"מתמטיקה,שולמית,שיעורי בית" זרק עוד כמה מילים שבסופו של דבר הבנתי את רצונו.

"אתה צריך את השיעורים לשיעור הבא?"

"תודה"נשם לרווחה

"אתה יכול להיכנס"אני לא מאמינה שאמרתי את זה.

מתן,אצלי בחדר,שמישהו ייצבוט אותי.

"בבקשה"שלפתי את מחברת המתמטיקה שלי מהספרייה שהייתה ממוקמת במרכז החדר.

"תודה"חייך ,נבוך.

"עוד משהו?"תהיתי אם הוא רוצה לרדת על הברך ולהצהיר על אהבתו אליי.

"לא"התאכזבתי.

"אני חייב לך"חייך והתקרב לדלת הכניסה.

"אני כבר אחשוב על משהו"חייכתי חיוך מאוזן לאוזן שהיה קשה להסתיר.

מתן יצא מחדרי אך לפתע התחרט והסתובב במהרה.

"אז..."היסס.

"...."לא הבנתי את רצונו

"מסיבת שישי"הוסיף שתי מילים לאוצר המילים הרחב שלו.

"מה איתה?"שיחקתי פני מטומטמת.

"את באה?"שאל ובקושי הסתכל בעניי

"כן..אתה?"שאלתי

"גם"

"תודה על המחברת" אמר מהר ונס מחדרי כל עוד נפשו בו.

שוב,שמישהו ייצבוט אותי.

הפרק לא יצא טוב,כמו שני הפרקים הראשונים..

אני חושבת למחוק את הסיפור הזה ולחכות עוד קצת זמן עד שההשראה

תקפוץ לבקרני...

מה דעתכם?

תגובות?

שלום שלום (:

עבר שבוע ושלושה ימים מאז שעיכנתי,

היה לי עומס מטורף כל השבוע והיום הכל נגמר (לבנתיים)

אז..הנה פרק 2 של הסיפור-רחוק משם.

תהנו~

נכנסתי הביתה בהתרגשות וחיבקתי את סבתא כרגיל.

הכל נראה רגיל,החדר,המטבח,הסלון...הסלון!!

רצתי במהרה לסלון ופשוט לא האמנתי למראה עיניי.

עם מעיל גדול ומחמם,מזוודה שנראתה בגודל לא אונשי וחיוך רחב עמדה במרכז הסלון,זו הייתה מרי.

מרי הייתה החברה הכי טובה שלי שעוד גרתי בצפון ,עד גיל 12.

בגיל 12 החליטו אבא שלי וסבתא שלי לקחת ממני את הדבר החשוב ביותר בחיי (שעוד נשאר בחיים),

הם החליטו לעבור למרכז.והם לקחו לי את חברתי הטובה,מרי.

זרקתי את כל החפצים שהיו בידיי ורצתי לחבק חיבוק מוחץ את מרי.

כ"כ התגעגעתי אלייה,לחיוך שלה,לדיבור שלה ולצחוק שלה שגרם לי ביחד איתה לצחוק בצורה לא מוסברת.

מרי היא בן אדם שתמיד היה לי חשוב.מאז שאולצתי לעבור דירה למרכז מרי ואני

התכתבנו כל יומיים במיילים ארוכים ומפרטים,כך שזה הקל עליי את המעבר.אבל בכל זאת-זה לא אותו הדבר.

"יאאאווו מה את עושה כאן?!!"התרגשתי וניגבתי את דמעותיי.

"עברנו לפתח-תקווה לתמיייייייד!!!!!!"צעקה ומשכה את המילה 'תמיד' כ"כ ארוך שזה נראה לי כמו מתנה מאלוהים.

"אני לא מאמינה!"צעקתי יחד איתה וחיבקתי אותה שנית.

"ולא רק זה,אני עוברת איתך לפנימייה!"חייכה.

"ממש כמו חלום שמתגשם"חייכתי חזרה.

רק אחרי בערך שעה כל ההתלהבות היתרה נרגעה,

אכלנו,טיילנו באזור והשלמנו את כל הפערים שנוצרו במהלך כל ה-3 שנים.

השישי-שבת עברו חיש מהר ,לא הרגשתי את הזמן-שעבר לי מהר כמובן.

ב9:00 בבוקר,יום ראשון התייצבנו מרי ואני בתחנת הרכבת בדרך לפנמייה-"עוד שבוע מייאש"

חשבתי לעצמי.אבל אז נזכרתי שמרי,חברתי הטובה עומדת לצידי.

ושניתי את דבריי במהרה.

הרכבת הגיעה מהר ובגלל שמרי ואני דיברנו כל הנסיעה עם אשלי,גם הרגשתי שהגעתי מהר.

"נדבר.."התרחקה אשלי כאשר נכנסה לבית הספר-פנמייה שלנו.

"מוכנה?"שאלתי את מרי.

"לא ממש"נשמעה חנוקה.

"יופי,בהצלחה"צחקתי.

הפנמייה הייתה גדולה ,שרק מישהו כמוני-שהיה בה 4 שנים יכול להכיר אותה מן הקצה אל הקצה השני.

"כאן המגורים של הבנים מגילאי 11-12."הצבעתי למזדרון הצר שהיה מולנו.

פנינו ימינה ואז עלה חיוך על פניי.

"כאן המגורים של הבנים מגילאי 13-15."את החיוך מאוזן לאוזן לא הצלחתי להסתיר מפניי מרי.

"נחמד.."הייתה אדישה וקרה כקרח.

"רגע רגע רגע,"היא קלטה.

"כאן גר מתן,המבוקש?"שאלה וחיש מהר עלה חיוך זדוני על פנייה הצרות של מרי.

צחקתי והנהנתי בראשי במבט מבוייש.

"נטפל בו אחר-כך"צחקנו.

בסופו של דבר,לאחר שהראתי למרי את המגורים של כל תלמדיי הפנימייה,

כמה בנים חמודים שעברו במזדרונות,את הספרייה,הקפיטריה וכל פינה שקיימת בבית הספר-הגענו

 למגורים של מרי.

למרי הייתה שותפה אחת לחדר-מיטל.

מיטל לומדת איתי ועם מרי מתמטיקה ואנגלית.היא ילדה נחמדה אבל יש

רגעים שממש אבל ממש בא לי לזרוק לה מחבט טניס בפרצוף,אבל אני מתאפקת.

רק כדי שלא יעיפו אותי מהמגורים,הרחק ממתן.סיבה מוצדקת לא?

לאחר שנטשתי את מרי עם שותפתה לחדר-מיטל הגעתי למגורים שלי,עם מיכל.

מיכל הייתה החברה הראשונה שלי מאז שהגעתי לפנמייה,עוד מגיל 11.

יש למיכל זיכרונות רבים מבית-ספר הזה משום שהיא לומדת בו עוד שהייתה בכתה ה'.

מיכל קיבלה אותי בשמחה,כמו כל תחילת שבוע.עם חיבוק והתעניינות מצידה על הסוף שבוע שלי.

אחרי שסיפרתי לה שחברתי הטובה מהצפון הגיעה לפה ,והיא שמחה כמובן יצאנו לטייל עם מרי בבית הספר.

התגאתי לטייל בבית הספר עם בנות כמו מיכל ומרי.

מרי הייתה גבוהה,תמירה ומרשימה.כך תמיד חשבתי.

ענייה חומות ועורה כהה גם-כן.

היו לה תלתלים ארוכים ,שחורים שאורכם היה עד אחרי הכתפיים.

מיכל ,מאז שאני זוכרת אותה היא תמיד הייתה הילדה היפה של הפנמייה.

מההתחלה ציפיתי שבן-אדם כ"כ יפה כמוה יהיה סוג של...סנוב.טעיתי.

היא הייתה קצת יותר גבוהה ממני,אך נמוכה ממרי.

היה לה שיער חום ועניים גם-כן חומות.

שיערה היה חלק-חלק.עד שנה שעברה הוא היה ארוך מאוד אך גזרה אותו

 עד לכתפיים-מה שנראה בעניי כפשע.

טיילנו בכל רחבי הפנימייה ובדרך עצרנו לדבר עם חבורת נערים משיעור מדע.

 בנייהם היה ארתור,נער בגילנו-בלונדיני,תפוס.

מיכל הייתה חברה שלו עוד משנה שעברה.היא נשקה לו על השפתיים והמשכנו לטייל.

היא תמיד הייתה ברת-מזל.עד שנה שעברה היא הייתה מאוהבת בו במשך שנה

אך לא הסכימה להוציא מילה.זה לא שהם לא דיברו,הם לא היו אפילו מכרים.

הם רק דיברו עם עניים.מה שמזכיר לי את מתן,ממזר כזה..

בסופו של דבר צדקתי,כי הייתי מוכנה להמר על הכל,שארתור מאוהב במיכל.צדקתי.

היום הם חברים,מאושרים..ממש כמו זוג יונים-שאני מודה,לפעמים דביק מדיי.

אבל אני מפרגנת לה.מגיע לה.

פשוט התגאתי ללכת עם שתי החברות שלי ששום דבר לא יכול להסיח את דעתי כרגע.

טעות.

מולי היה מתן,אשר טייל עם חבר שלו.נער גבוהה שאיתי בכתה.בעניי הוא יפה תואר וכ"כ מקסים.

הוא עבר מולי והסתכל לי עמוק בעניים-כמו כל יום,לא הוצאנו מילה.

שבוע טוב.

זה אחד הפרקים היותר ארוכים שכתבתי בתולדות הבלוג הזה

יכול להיות שהוא ארוך מדי,אבל היה לי המון המון דברים להכניס בפרק אחד ולא רצייתי

לחלק את זה למספר פרקים.ואני יודעת שיש חפירה על הרקע בפרק הזה-

אבל ככה זה בהתחלה.

אז שיהיה חנוכה שמח ומתוק.

מצפה לתגובות

שלום שלום (:

אז עבר שבוע (בדיוק) מאז שהגעתי עם ההכרזה שאני חוזרת עם

סיפור חדש...ולמרות כל הבילבולים וכל הבקשות שלכם לשני הסיפורים השוניים..

החלטתי לא לעשות אף אחד מהם.למרות ההפתעה(גם מצידי),עלה לי רעיון

לסיפור חדש ממש לפני כמה שעות טובות.

החלטתי לכתוב אותו הפעם ישר בישרא בלוג כי כשאני כותבת את זה על מחברת...

לוקח לי הרבה יותר זמן לכתוב את זה כי זה לא זורם ואני צריכה להעתיק ממחברת..

אך שעכשיו אני יעלה את הסיפור האחרון,שהחלטתי לקרוא לו "רחוק משם"

אז..תהנו ~

זה היה עוד סופו של שבוע ארוך,מייאש ונראה לי כמיותר בפנמייה.

אני בדרכי הביתה ברכבת עם ידידה שלי שאיתי עוד מילדות,אשלי.

היא הייתה פעם מישהי שממש חיבבתי,אבל לצערי היא השתנתה לרעה בשנה האחרונה.

"אז אני פשוט לא יודעת מה לעשות,לזרוק אותו או להמשיך לצאת איתו,למרות שאני יודעת שארגיש

תחושת חרטה לאחר שאזרוק אותו.."התייעצה איתי אשלי בין התחנות המתחלפות ברכבת.

"אני חושבת שאת צריכה לעשות מה שאת מרגישה באותו רגע כאשר את איתו

ואז תדעי אם זה נכון או לא נכון להיפרד ממנו לטובת זר שאינך מכירה מהצפון"ניסיתי לייעץ,אך בחוסר עניין רב.

"כן אבל אני מאוד מחבבת אותו וכאשר אנחנו מתנשקים..." היא תיארה.

הוו,הנה זה בא שוב,מההתחלה.

כל סוף שבוע אני חוזרת הביתה מהפנמייה שבדרום לחבר הכי טוב שלי,שהוא אבא שלי,למרכז.

כמו כל סוף שבוע מעייף אשלי מספרת לי על כל מה שעבר עלייה בשבוע האחרון,

וכמובן שלא מביאה לי צ'אנס לספר על השבוע ה"מרתק" שעבר עליי.

לפעמים הרגשתי כאילו היא מנצלת אותי,לא הכי מדברת איתי כשהיינו בפנמייה,

אבל כשהיינו רק שתינו,לבד,וכשהיא הבינה שאין לה חברים אמיתיים-היא מספרת את אותם הדברים,שבוע אחר שבוע.

ומה ניתן לי לעשות?להנהן עם הראש ולחייך כאילו שזה באמת מעניין אותי.

"אנה!! את מקשיבה לי בכלל?!"קטעה אותי אשלי ממחשבותיי.

"הא? כן ,אני מקשיבה"שיקרתי.

"תגידי מתי את תשתחררי מהבחור ההוא?"שאלה בעניין רב.

"מה?"האם היא באמת התעניינה בי או שאני חולמת?

"דבר ראשון הייתי מעדיפה שלא תכני אותו כ 'הבחור ההוא' יש לו שם,לא רע אגב".

"שיהיה,השתחררת מתן?"חזרה על דברייה אך בשינוי הדרך.

"מתן בסדר,תודה"התכחמתי.

"נוו תעשי לי טובה,הוא מחייך אלייך,הוא מצחיק אותך,הוא בוהה בך ואת עדיין מתכחשת?

ובאמת,את כבר בת 15 ועדיין לא יצאת עם אף אחד,ולא נישקת אף אחד"

שאלה,תמיד שנאתי שהיא אמרה את זה כאיילו היא משווה אותי אלייה,נו באמת!

"אני לא מתכחשת,אני מציאותית"התחמקתי..

"אווקי מה שתגידי,בכל אופן..אני אראה אותך ביום ראשון בבוקר ליד תחנת הרכבת במרכז,

הוו הנה התחנה שלי,נשיקות!" קיווצה את שפתייה כאות לנשיקה

 וירדה מהרכבת בהתלהבות,שנראתה לי יתרה אגב.

אז נכון,לא יצאתי עם אף אחד ולא נישקתי אף בחור.אבל אני חושבת שכשיגיע האחד,

אני אדע מה לעשות,גם אם זה אומר לחכות הרבה זמן...ולהשתגע בחדר כל פעם כשהוא מסתכל עליי,אני אסבול.

אשלי יוצאת עם בחורים עוד מגיל קטן,במיוחד עם אלה שגדולים ממנה,היא נראתה לי הרבה פעמים

מאושרת ומחוייכת מהעובדה שיש לה חבר ושהיא מנשקת אותו כל הזמן (ומראה לי תמונות של זה כמובן)

אבל אחר כך הבנתי שהאושר שלי יכול גם לאחר,דברים כאלה קורים...לא?

אז מה אתם לא יודעים עליי?הוו כן,לא הרבה.

אני אנה,עוד נערה בת 15 מפתח-תקווה.

גדלתי כל החיים שלי רק עם אבא שלי,סבא וסבתא שלי.

אמא שלי נפטרה בלידתי,מה שגרם לי להרגיש אשמה כל חיי..וסבא שלי נפטר ממחלה לפני כ5 שנים.

אני מאוד אוהבת לחזור הביתה בסופי שבוע,כי בבית יש לי חברים ומשפחה שלא הייתי מחליפה בעד שום הון.

אבא שלי הוא כמו החבר הכי טוב שלי,אני תמיד סיפרתי לו הכל...גם אם הוא לא תמיד

אמר לי מה לעשות או הנחה אותי לכיוון מסויים,הוא תמיד הקשיב,מה שגרם לי להרגיש הכי טוב בעולם.

סבתא שלי ואבא שלי החליטו לשלוח אותי לפנימייה בדרום לפני 4 שנים משום

שסבתא עסוקה בעבודה ואבא שלי במסע עסקים ברחבי העולם ומגיע

 לבקר כל שבועיים למשך שבוע שלם,מה שנראה לי כמו גן-עדן .

הגעתי הביתה,סוף כל סוף.

לאחר נסיעה של שעה וחצי,הגעתי סוף-סוף לתחנה שאבא שלי אוסף אותי ממנה.

"אבא!!" צעקתי מהתרגשות וקפצתי לחבקו.

"אבא שלי תפס את התיקים וחיבק אותי בכל הכח.

"אנוצ'קה כמה זמן לא ראיתי אותך!!"התרגש בדיוק כמוני,אם לא יותר.

"שבוע ושישה יום."חייכתי.

"ייאלה,בואי ניסע הביתה,מחכה לך הפתעה."קרץ ונכנסו למכוניתו של אבא שלי

בדרך הביתה.

נכנסתי הביתה בהתרגשות וחיבקתי את סבתא כרגיל.

הכל נראה רגיל,החדר,המטבח,הסלון...הסלון!!

רצתי במהרה לסלון ופשוט לא האמנתי למראה עיניי.

כרגע הסיפור יצא דיי פושר..

אנסה להשתפר כי הפרק הזה יצא ממש על הפרצוף.

אז..מצפהלתגובות