אני מסתכל למעלה, זה כוכב גדול נע מעליי מהר...

-לא, זה מטוס, אידיוט.

היא צחקה יחד איתי.

גשם ירד בחוץ ועכשיו אחרי שהעננים שטו מפה, נשאר רק הכפור.

אז יצאנו לטייל כאן רק שנינו אחרי כל כך הרבה זמן בנפרד.

היא באה לפה אחרי הרבה מאוד זמן.

אחרי הרבה מאוד זמן...

יותר מידי מילים וקילומטרים הפרידו בינינו כך שהמגע היחידי בתקופה הזו היה בין האזן למכשיר הטלפון.

הדשא רטוב אבל לשנינו לא אכפת.

ישבנו שם פשוט בוהים אחד בשנייה ולהיפך.

פשוט רוצים לראות אחד את השני במציאות לשם שינוי.

הידיים החלו להתמזג ופשוט לא היינו יכולים להפסיק את הצחוק.

הצחוק האמיתי הזה.

לא דרך הטלפון.

לא רציתי להפסיק לגעת בה.

רק החום הזה באמצע הקור היה חסר לי כל כך הרבה זמן.

היא סיפרה לי את מה שהיא עוברת שם.

ואני ניסיתי לעודד אותה.

היא שאלה איך אני.

זאת שאלה שקשה לענות עליה, במיוחד כשאנחנו מדברים הרבה בדרך כלל והיא כבר יודעת לזהות את הצבעים של הקול שלי.

אני מסתדר.

אני מסתדר בלעדייך בבוקר.

אני מסתדר בלעדייך במקלחת.

אני מסתדר בלעדייך כשאני צופה סתם בטלוויזיה.

אני מסתדר בלעדייך כשאני הולך לישון.

ניסיתי לחייך.

אבל היא ידעה שהכל זה סתם עוד אוסף מילים שלי שמנסה לגרום לה להרגיש טוב.

אז היא הרימה את המבט שלי ואמרה לי שהיום היא תבדוק איך אני מסתדר בלעדיה כשאני במקלחת, וצופה בטלוויזיה, והולך לישון, ובמיוחד - בבוקר.

לילה טוב ישראבלוג.