לפני זמן, לפני לא יותר מידי זמן... הבאתי לך צמיד. קניתי לך אותו לפני הדייט הראשון. חיכיתי לך בתחנה וכבר עבר זמן אז נכנסתי לאחת החנויות באזור וקניתי לך אותו. שמרתי אותו אצלי. חיכיתי לרגע המתאים. ידעתי שהוא יגיע, אבל לא ידעתי מתי. והוא הגיע. לא זוכר בדיוק מתי... אני יודע ששמרתי אותו בכיס של המעיל עד לרגע המתאים. כל פגישה איתך הרגע הזה לא הגיע. ואז בלילה אפור, שנינו ישבנו בכיכר ריקה, זרם מים שבוקע מתוך מפל מלאכותי היה לידנו, וזה פשוט הרגיש נכון. אני זוכר שהתרגשת. אני זוכר שאמרת שלא תורידי אותו. אני זוכר את החיוך שלך עד עכשיו. את השקט הזה מהסביבה. את הבועה הזאת. אנחנו אמנם כבר לא יחד יותר, וזה מצער לפעמים - אני מודה, במיוחד כשאני רואה אותך לא מעט במהלך השבוע ופשוט בא לי לחוש שוב את טעמך. והיום במקרה שמתי לב למשהו נוצץ על היד שלך. משהו שנראה לי מוכר. זה היה זה. הצמיד הזה, שאז נתתי לך, ברגע מיוחד.

נשתמע בימים טובים יותר.