בתוך אלבום תמונות ישן, משנות ה90.

מי היום משתמש עדיין בשיטת פיתוח עם פילם?

דפדתי שם באיטיות.

אבא עדיין חי.

אמא עם קארה וכתפיות.

תמונות מפורים, ברגעים של תמימות.

שאתה לא יודע שמצלמים אותך ויוצא לך פרצוף מצחיק.

כל הבית נראה לא מוכר, הרבה לפני ששיפצו פה.

ספות ישנות, אריחים אפורים, רצפה לבנה.

אבי היה צלם חובב, ועסק בעוד מיליון ואחד מקצועות, לפני שנפטר.

פה בתמונות, הכל ירוק ואדום וכחול וחי. כאילו שום דבר לא השתנה.

אומרים שאני דומה לאבא.

אמא אומרת שאני דומה דווקא לה.

הנה אנחנו בים, ובבריכה. משפחה מאוחדת.

הכל נראה מושלם. רחוק מהמציאות.

אם היתה לי זכות בחירה כשהיתי בן ארבע, היתי מבקש של יצלמו אותי במקלחת.

אבל זו המשפחה, וזו מהותה. להיות ביחד.

מיליון ואחד צעצועים, דובים ארנבים ודינוזאור ירוק.

יש לנו אותה הבעה. לי ולו.

איזו תמימות היתה לנו פעם, שלא ידענו מה מצפה לנו בעתיד.

מה גורלנו.

מגלשה של פיל מאבן שהיתה בעיר, היום כבר איננה.

אהבנו לבלות שם, תחת העצים הירוקים והצל והאנשים המוכרים.

היום הכל שם מפלסטיק, חלק שרוף, חלק שבור.

האושר של להיות ילד קטן, שאתה יכול לעשות מה שבא לך ולהצטלם בצורות מביכות, נשאר בעבר.

בעוד שבוע, ימלאו לי 18.

ארבע-עשרה שנה לאחר שהתמונות האלה צולמו.

מחכה לרגע שאת כל התמונות האלה אראה ליורשיי בעתיד ואגיד להם 'הנה אבא'.

ואז הם ישאלו 'מי זה?'

ואני אבלע את הרוק לאט ואשתדל לא לחזור יותר מידי אחורה, ואגיד בשקט 'זה סבא'.