כן, גם תורי להחליט אם לטוס לפולין או להישאר בארץ לשבוע נוסף הגיע. אחרי הרבה מאוד התלבטויות ונקודות שבירה החלטתי שאם אני לא אסע אני אתחרט על כך, וכן גיליתי שצדקתי. באמת היתי מתחרט אם לא היתי נוסע, כי העברתי שם שמונה ימים עם משלחת שתמכה ועזרה והיוותה כתף תומכת ואוזן קשבת. שמונה ימים של עליות ומורדות, של כאבים ושמחות, של בכי וצחוק, של קור וחום, של חיבוק ונשיקה, של תמימות וחזרה לעבר. שמונה ימים בהם העברתי את הזמן עם אנשים שלא הכרתי בתחילה וכיום אנחנו מגובשים ומאוחדים.

זה פוסט שהולך להתלוות בתמונות, בחוויות, ובדברים שכתבתי.

הבלוג הזה הוא גם מקום שבו אוכל לפרוק את המטען שאספתי איתי מפולין הרחוקה והקרה, אז... שנתחיל?

היום הראשון: נחתנו בוורשה הישר אל תוך מזג אוויר קר מאוד, אם אני לא טועה הטמפרטורה היתה בין 7 ל9 מעלות בחוץ אבל זה הרגיש הרבה פחות. אחרי שנחתנו וסיימנו את הפרוצדורות של מזוודות, דרכונים ומה לא, הגענו לאוטובוסים, הכרנו את הנהג השקט משהו, ונסענו הישר לבית הקברות היהודי בוורשה.

בתמונה: מצבות בבית הקברות היהודי בוורשה.
מסביב לקברים של יהודים שנקברו בבית הקברות הזה לפני ואחרי השואה, בין אם נרצחו בשואה או לפניה, חלקם גם אחריה. יש אווירה של מוות, נכון שזה בית קברות, אבל זה לא בית קברות רגיל. במקום יש גם קבר אחים גדול עם מצבות חסרות שם ומצבה אחרת גדולה לזכרם. יהי זכרם ברוך. לא היתה שם רוח, הכל עמד מלכת. קצת קשה להסביר את זה למי שלא היה שם. האווירה שם מאוד קודרת, כמו בית קברות מסרט אימה. מה שבטוח, לא היתי רוצה להסתובב שם בלילה.

 

בתמונה: השביל האינסופי בבית הקברות היהודי בוורשה.

במקרה שמתי לב שזו יכולה להיות 'תמונה יפה' וצילמתי. אחרי שהבטתי בתצלום במצלמה ראיתי את האינסופיות בשביל הזה. קברים על גבי קברים, מצבות ישנות ובלויות, חלקן אף שבורות וחלודות (היו גם מצבות ממתכת). בקבר האחים שאת התמונה שלו אני לא אעלה לפה, היתה הרגשה שהאדמה חיה, שעוד רגע האדמה תקום לתחייה וממנה יפרצו אנשים. סערת רגשות שכזו שהורגשה במקום הזה.

 

בתמונה: האנדרטה לזכר יאנוש קורצ'אק ובית היתומים המוצבת בבית הקברות היהודי בוורשה.

אמנם לא התרגשתי ביום הראשון של המסע, היתי עדיין במחשבות של איפה אני ומה אני עושה פה, האנדרטה הזו עשתה לי משהו. כולנו שמענו את סיפורו של יאנוש קורצ'אק שהיה אחד מהאנשים המוערכים ביותר בפולין ולפני העליה לרכבת, הוא הורשה להישאר מחוצה לה, אך הוא סירב ונשלח עם ילדיו לטרבלינקה, למוות. משהו פה נגע בי, אלה ילדים שנשלחו למוות, ילדים!

*ביום הראשון הינו גם בשרידים של גטו וורשה שזו החומה שנשארה מהגטו וגם בכיכר השילוחים (האומשלאגפלאץ), פשוט יש כל כך הרבה תמונות ואני מעדיף להעלות את אלה שהכי התחברתי אליהן. ואני לא מדבר רק על היום הראשון, הינו בכל כך הרבה מקומות במשך המסע כך שאני אעלה רק קומץ.*

היום השני: התעוררנו בחדרים, הלכנו לארוחת בוקר, אכלנו, נרגענו ונסענו ליעד הבא - טרבלינקה.

בתמונה: אבנים שמסמנים את פסי הרכבת שהיו בעבר במקום ואבנים שמסמנים את הקצינים הנאצים שעמדו בסמוך ליערות כדי למנוע מקרים של בריחה.

זה היה היום השני בוורשה הקפואה, והאווירה במקום שוב היתה של מוות. אולי בגלל הסיפורים על המקום, אולי בגלל הטחב על האבנים, אולי בגלל הציפיה לראות את המקום אליו הגיעו אותם יהודים שנרצחו פה בדם קר. גם ביום השני לא התרגשתי, יותר תהיתי איך היתי מגיב אם היתי מגיע ברכבת לטרבלינקה, חשבתי על זה דקה והפסקתי כדי לא לשקוע בזה יותר מידי.

 

בתמונה: סלעים לזכרם של אותן קהילות יהודיות שנרצחו בטרבלינקה. יהי זכרם ברוך.

כשהגענו לטרבלינקה אמרו לנו שלא נשאר דבר מהמחנה, הנאצים השמידו הכל כדי לטשטש ראיות. וכן, כך היה. מולנו היו מונחות אבים עם שמות של קהילות שחוסלו בשואה במחנה ההשמדה טרבלינקה. כשהמשכנו ללכת, נחשפנו לשדה רחב של סלעים כאלה, כשעל כל סלע הופיע שם של קהילה יהודית נוספת שנספתה. מראה מחריד ומצמרר כאחד. משום מה, גם פה לא התרגשתי יותר מידי - ניסיתי לעכל את כל זה, אני עדיין מנסה.

בתמונה: יער לופוחובה.

הגענו ליער לופוחובה, הקור היה בלתי נסבל, חדר לעצמות בצורה בלתי מוסברת. היה ערפל כבד. המשכנו ללכת אל תוך מעבי היער, אט אט פנימה בין העצים הגבוהים. היה נראה שאם תטעה בדרך תובל למותך. הגענו אל קרחת יער שכזו עם 3 אזורים מרכזיים. ניגשנו לשמאלי ביותר, שם הקבוצה שלנו התקבצה ושמענו את הסיפור על בורות המוות. אחד אחרי השני הם עמדו שם ונורו אל תוך 3 בורות גדולים. מספרים שבמשך ימים האדמה במקום נעה, חלקם נקברו חיים ומתו בייסורים תחת הגוויות.

היום השלישי: הבוקר האחרון בוורשה, נופפנו לשלום למלון שאירח אותנו ונסענו הישר ליעד הבא, מיידאנק.

בתמונה: האנדרטה לזכר הנרצחים במאיידנק.

מיידאנק, אחד המקומות המצמררים ביותר בעולם. בין כל הירוק והצומח משוטטים עורבים, הסימן למוות, שהיו משוטטים שם כשעוד התרחשה השואה. הם היו אוכלים את נבלות האדם. וכעת, אחרי כ70 שנה, עדיין נמצאים שם עורבים שמסרבים לעזוב את המקום.

בתמונה: תא גזים במאיידנק.

התכסיס של הגרמנים בעניין הגזים היה הרטבת האנשים לפני כן כי הגז עובד יותר טוב על גוף רטוב, לכן יהודים נכנסו תחילה לחדר 'טיהור' בו הם עברו מקלחת עם מים בלבד. לאחר מכן, כולם נדחסו לתאי הגזים בחשיכה מוחלטת, חשיכת מוות. מהחדר הזה אף אחד לא יצא חי. היו שם כל כך הרבה כתמים כחולים של ציקלון בי והיה ניתן לראות סימני ציפורניים של בני אדם שמנסים לעלות כמה שיותר למעלה בשביל עוד קצת אוויר. זה היה רגע מחריד ולא נתפס.

בתמונה: המשרפות במאיידנק.

התחנה הבאה אחרי תאי הגזים היתה המשרפה. ארובה גדולה שניצבה במקום הובילה את כל העשן החוצה לשמיים יחד עם כל הנשמות. אני חושב שרק מהסתכלות על התמונה אפשר לראות עד כמה השנאה ליהודים היתה כבדה ובמידות שאי אפשר לתאר.

היום הרביעי: אחרי יום עמוס במיידאנק, נסענו לעיירה הציורית זמושץ'. בבוקר יצאנו לטיול בעיר, ומאוחר יותר נכנסנו לקבר של הרב אלימלך מליז'נסק.

בתמונה: כיכר העיר זמושץ'.

אין יותר מידי מה להגיד על העיר הזו, היו בה יהודים, הרבה יהודים. רובם הגדול נשלח למוות כשהנאצים הגיעו הנה. העיר עצמה עוצבה בסגנון איטלקי כפי שרואים.

בתמונה: פתקים בקברו של הרב אלימלך מליז'נסק.

מספרים שהיה בחור שהיה לו אבא שנכנס לתרדמת בבית חולים והרופאים אמרו לו שהוא יכול להישאר ככה שעה, שעתיים, ימים, חודשים ואפילו יותר. אמרו לי ללכת לקבר הצדיק, להתפלל, להניח פתק עם משאלתו והיא תתגשם. ואכן קרה, הוא הצליח להשלים מניין בקברו של הצדיק, התפלל, ביקש מהצדיק שאביו יתעורר. לאחר התפילה התקשרו אליו מבית החולים, אבא שלו התעורר.

 

בתמונה: הדרך למרכז עיירה קטנה מאוד בפולין, כדי לשמוע איש עדות.

איש העדות שלנו הוא במקור מבלגיה, אביו נספה באושוויץ. "בתקופת השואה הוסתרתי ע"י פעילי המחתרת הבלגית, המחתרת היהודית בבלגיה היתה חלק מהמחתרת הבלגית הכללית, אחת מהפעולות העיקריות היתה הצלת ילדים." אחרי שתפסו את אלה שהסתירו את הילדים, שלחו אותם למשפחות בלגיות לאימוץ, לאחר מכן, ברחו הוא ואחיו אל כומר במנזר. שם הם הוסתרו במשך תקופת המלחמה ועד סופה.

היום החמישי: הבוקר הראשון בקרקוב הקפואה (הטמפ' הגיעו אל מתחת לאפס), נסענו אל מחנה פלשוב ומשם אל מכרות המלח וויאליצ'קה בקרקוב.

בתמונה: האנדרטה לזכר הנרצחים במחנה פלשוב.

מחנה פלשוב הוקם כמחנה ריכוז ששינה את עצמו למחנה עבודות כפייה. במקום ביצעו עבודות מבזות ומכפירות ושיעור הנרצחים בו היה גבוה מאוד. הרציחות פה היו קיצוניות ומלאות סדיזם. מחנה העבודה פלשוב כפי שהיה נראה בעבר לפני שהנאצים חיסלו אותו כדי להעלים ראיות, מופיע בסרט רשימת שינדלר.

בתמונה: שדה ירוק, 'שרידי' מחנה פלשוב.

מהמחנה הזה לא נשאר דבר מאז שהנצאים חיסלו אותו למטרת העלמת ראיות, רק שדה 'ירוק' ופסל דומם שעומד כדי להזכיר את הנרצחים. קשה לתפוס שמתחת לכל הירוק, יש דם.

בתמונה: חלק קטן מאוד ממכרות המלח וויאליצ'קה שבקרקוב.

כדי לרענן לנו את המסע ולמנוע מאיתנו עומס מנטאלי, שילבו לנו במסע גם חלקים תיירותיים, כמו מכרות המלח וויאליצ'קה. המוצגים בצילום עשויים, תאמינו או לא, ממלח.

היום השישי: שבת בבוקר, יום יפה, איכשהו אני לא מצליח למצוא פה קפה...

בתמונה: בית כנסת פרטי מפורסם בקרקוב.

בתמונה: בית כנסת בקרקוב שהפך למוזיאון.

אל בית הכנסת הראשון לא נכנסו כי הוא פרטי, השני הוא מוזיאון אז נכנסנו וראינו חפצים ששרדו של הקהילות במקום שכיום שמורים בתוך קופאות זכוכית. במוזיאון יש גם אפשרות לכתוב פסוק אחד מהתנך על גבי מגילה אחת ארוכה, וככה יהיה ספר תנך שמורכב מכמה שפות ושכתבו אותו מיליוני אנשים.

 

בתמונה: נהר הוויסלה מלא החיים.

בדרך לשוק בקרקוב נתקלנו בנהר הוויסלה ובעופות הימיים ששוכנים בו, ואף אחד לא נשאר אדיש לזה. זו היתה הפוגה מכל העומס המנטאלי של השבוע הקשה הזה. בשוק עצמו לא צילמתי יותר מידי כי היו לנו רק שעתיים להסתובב לפני שיחשיך. היה שם ממש יפה אם זה מנחם מישהו. בערב היה לנו ערב חסידי אומות עולם שלווה בהרבה מוזיקה, שירה בציבור וריקודים כדי לחגוג את קיומו של עם ישראל ומדינת ישראל.

היום השביעי: תחילת השבוע, נסענו אל בית הקברות הנוצרי רקוביצקי, משם אל שרידי בית הכנסת בדז'יאלושיצה ואז אל קילצה, מקום ששבר אותי נפשית.

בתמונה: נרות לזכרם של חיילים יהודיים שנלחמו נגד הנאצים בצבאות השונים.

תחילה לא הבנו מה אנחנו עושים שם, עד שראינו סימן של מגן דוד על חלק מהמצבות. חיילים שנהרגים על אדמה מסויימת, על פי החוק מחוייבים בקבירה במדינה בה נהרגו, וכך עשו הפולנים עם החיילים היהודים שנלחמו עבור קיומנו כעם. יהי זכרם ברוך.

בתמונה: שרידי בית הכנסת בדז'יאלושיצה.

הנאצים השתמשו בבית הכנסת הזה בתקופת השואה לצרכים שלהם. בית הכנסת שהיה גדול ומפואר נשאר עומד בודד, ריק מתוכן, חסר חלונות וחסר גג. התמונה מדברת בעד עצמה.

 

בתמונה: אנדרטה לזכר 45 ילדים תמימים שנרצחו באכזריות על ידי הצורר הנאצי.

בעיר קילצה, קיבלתי את הסטירה לפנים של המסע הזה. ילדים. ילדים קטנים. עם ידיים קטנות. עם צחוק מדבק. נשלחו למוות. הוריהם מלבישים אותם עם מספר שכבות לדרך, כשהם יודעים שהם שולחים את ילדיהם למוות. 45 ילדים קטנים, שנרצחו בדרכים איומות, שהוכו באכזריות. מה זו אכזריות אתם שואלים? בהמשך המצבה כתובים השמות של אותם ילדים, על בודדים מהם לא היה רשום השם אלא רק המין, מכיוון שהנאצים היכו בהם והתעללו בהם כל כך חזק שלא היה ניתן לזהות ממה שנשאר מהפנים שלהם מי הילד. אף עין לא נותרה יבשה ביום הזה.

היום השמיני: אושוויץ-בירקנאו, סוף המסע.

בתמונה: עורבים, סמל המוות (שוב), בכניסה למחנה אושוויץ מול השלט 'העבודה משחררת' המשוחזר.

יכול להיות שחלק מכם תהה מתי תגיע התמונה עם השלט 'העבודה משחררת', אז הנה זה הגיע. במקום תמונה בנאלית בחרתי בתמונה הזו שבאופק שלה מופיע השלט. והדבר העיקרי בה הוא העורבים. אותם עורבים שהיו במיידאנק, הגיעו לפה, לאושוויץ. וזה לא נראה שהם מתכוונים לעזוב בתקופה הקרובה. אם בכלל.

בתמונה: בגדי ילדים של ילדים שהיו במחנה, ונרצחו.

כשהגרמנים הגיעו לערים בהם שכנו יהודים, על כל יהודי היה להביא חמישה דברים במזוודה. בתמונה מופיעה בובה. תחשבו על הורים שצריכים לקחת חמישה דברים בלבד, ובמקום לקחת סיר למשל שהוא בעל חשיבות הישרדותית גבוהה יותר מבובה, החליטו לקח בובה לילדתם. מעשה אמיץ מאוד, ומתחשב מאוד בילדה, שבילתה עם בובתה כל רגע ורגע במחנה, עד שנשלחה לתאי הגזים. מבין על ערמות הנעליים, השיער, כלי הבישול, איברים תותבים, מזוודות וכו', החלטתי לשים את התמונה הזו. היא, לדעתי, בעלת משמעות חזקה ביותר ומשקפת עד כמה שנאו אותנו בעולם.

 

בתמונה: הכניסה למחנה בירקנאו (אושוויץ 2) מתוך המחנה.

בירקנאו, מחנה בו נרצחו מעל מיליון יהודים. אני לא יודע אפילו מאיפה להתחיל.

בבירקנאו, השיטות להרג בגז היו קיצוניות יותר. היהודים לא עברו תחילה מקלחת במים, לא ולא. ישר לתאי הגזים. הגז לא הצליח להשפיע על כולם, ולכן חלקם, נשפו בעודם בחיים. זה היה אחד הימים העמוסים מנטאלית בכל המסע.

 

בתמונה: דרגשים בביתן מספר 9 בבירקנאו. בחדר הזה נדחסו אלף איש.

בחדר הזה המדריך שלנו סיפר לנו את סיפור חייו, איך זה לחיות בצל השואה כששני ההורים ניצולי שואה. סיפור מחריד וקשה לשמיעה ועיכול.

 

בתמונה: שירותים ומקלחות במחנה בירקנאו.

את המקלחות אמנם לא רואים, הם קצת לפני החורים האלה שקוראים לעצמם אסלות.

עבודה מבוקשת מאוד בבירקנאו היתה אלה שמנקים את כל הצרכים בחדרים מהסוג הזה. הרבה רצו לעבוד בה. למה? כי אתה כל כך מסריח אחרי העבודה הזו שהגרמנים לא מתקרבים אליך בכלל וככה אתה ניצל, בנוסף אתה מקבל גישה לכל מקום במחנה.

 

בתמונה: בריכות קפואות, שתאמינו או לא, מורכבות מאפר אדם.

הגרמנים לא ידעו מה לעשות עם כל האפר, אז הם שפכו אותו לביוב כדי שיסחף לים. אך הדבר לא עזר, האפר עשוי מעצמות ולכן במגע עם מים הוא מתפקד כג'לטין ומתקשה, כך נסתמו להם צינורות הביוב. כדי למנוע את התופעה הם חפרו בורות והשאירו שם את האפר. אפר של אדם אחד הוא 100 גרם בערך. הבריכה הזו לא רדודה כל כך והיא לא היחידה.

היו במסע הזה כל כך הרבה אתרים ומקומות בהם ביקרנו. הפוסט הזה מראה רק חלק קטן מאוד מכל המסע הארוך והמייגע הזה, שאני לא מתחרט בכלל שעשיתי אותו. כל אלה שיש להם הזדמנות, טוסו לפולין. זו הזדמנות של פעם בחיים ויש הרבה שמצטערים שהם לא נסעו, אבל כבר מאוחר מידי.

זה הזמן לציין שאת כל התמונות אני צילמתי אז בלי העתקות למיניהן. תודה.

דרך אגב, שיניתי את העיצוב של הבלוג. איך יצא?