הרגע הזה, שאתה יושב מול דף וחושב. חוויתי את זה הרבה, אני חווה את זה עדיין. בראש יש לי הרבה מחשבות, מסתובבות להן ובועטות בי מבפנים, אבל הן לא יוצאות החוצה. אני אומר לעצמי לתת למילים לזרום, פה שורה, שם מילה. זה לא הולך. אני שוב נתקע מול עמוד ריק שמחכה לרגע לחוש שוב דגדוג עיפרון שחידדתי הבוקר. הפוסט הזה די מצדיק את התמונה שמופיע מעליו. הרגע הזה של חוסר המוזה. של הריקנות. של התחושה שכל הצבעים שהכילו אותך והתפרצו ברגע אחד על נייר וקיבלת יצירה חדשה, נעלמו בשניה. ועכשיו הכל בך חסר צבע, סרט ישן שרוט ותקוע בשחור לבן.

השניה הזו, שאתה חושב שאולי כדאי לעזוב את זה. אולי להשאיר את זה ככה. דומם. חסר נשמה. כדי שהצבעים החומים במקום הזה ידהו לאט לאט והכל יעלם. אבל אז אתה מבין שזו אולי התקופה. הסוף. התחלה חדשה בפתח. אולי זה הלחץ שמונע ממני לשוב ולצייר במכחול דמיוני על קנבס של רגשות שרוצים להתפרץ החוצה. כמה דרמה. זה בסך הכל שיר שלא נכתב. שמתחבא לי בין המחשבות ובועט מבפנים, אבל עדיין לא מוכן לצאת החוצה.

"כל יום מתעורר עם אותה התקווה שהשמיים יתפחו או שהאדמה תקרע, אני צריך אותך..."

שבת שלום. וחג שמח.