אני מרגישה תקועה נפשית בגיל 14.

אני פשוט מרגישה שנעצרתי התבגרותית. אני לא יכולה לדמיין את עצמי בתור בחורה בת 20. וגם כשכן אהיה בת 20, אני לא רואה דבר מלבד ריקנות פנימית וחוסר התפתחות נפשית.

אני מרגישה שזהו. הגעתי עד ה(כ)לום ואין לאן להמשיך מכאן יותר. פה הכל נעצר. לפיכך אין אפילו להתחיל לתאר כמה אני חוששת מיום הולדת 15 הממשש ובא. אני כל כך חוששת ממנו, שאני מנסה לא לחשוב עליו. לא להכיר בו. אני לא יכולה ללחוץ את ידי-האחר, אני לא יכולה לדמיין את עצמי מציגה את עצמי, ועונה את גילי. מנטלית, כל ההתפתחות פשוט נפסקה כאן.

יתרה מכך, אני לא מבינה מה בדיוק אני חושבת שאני.

אני נמשכת לבחורים מסובכים, בכל זאת, אני בחורה. אבל לכולם יש מאפיינים מאד ספציפיים. יש להם אופי תל אביבי. הם סטודנטיים לרוב. והם פשוט, כל כך, כאלו... קשים להגדרה. אפשר לאפיין אותם, בערך. יהיה קטלני לנסות, אבל אפשרי. אני מניחה שהם מתוסכלים. והם רגישים. הם אבודים בעיר הגדולה, הם לא מבינים הרבה דברים. הם ממורמרים. והם מוכנים להתפשר על חמודה. כי הנה, עוד קטע בי, וזה משפט מפתח; לא מתאהבים בי, מתפשרים בי.