לילות הן דבר מפחיד.

לילה בודד, לילה שקט, לילה ארוך.

בלילה אתה מרגיש כל הרגשה פי כמה. וזה מפחיד, כשההרגשה היא גם ככה לא משהו. כשאתה מרגיש בדידות, כל שנייה בלילה הזה מטפטפת לך לתודעה. כל שנייה נוזלת לך בחלקי הגוף. אתה מרגיש אותה על בשרך. והעינוי לא נגמר. ולילה שבו אתה לא מדבר עם אף אחד, או שהטלווזיה לא מדברת איתך, והמחשב לא מעסיק אותך, הניכור מעביר בך ויברציות פי כמה.

אנשים לא יכולים לסבול את עצמם.

הם לא יכולים לשבת לבדם, הם לא יכולים לחשוב בשקט. הם לא אוהבים או יכולים לחדש לעצמם כלום. יש להם צורך תמידי במשהו שימלא אותם. משהו שימלא את החור.

עצבות היא חוסר.

היא חור נפשי, שאתה מרגיש צורך למלא.

לפעמים, באירוניה, דווקא מה שמילא לך את החור ההוא, מרחיב ומעמיק אותו יותר ויותר.

בדידות היא חוסר בשייכות, יוצרת עצבות.

אתה מנסה לשמוע מוזיקה. ללמוד משהו. לדבר עם מישהו. לקרוא. הכל בשביל להשכיח לעצמך את עצמך. עצבות היא לא בנוסף לריקנות. עצבות היא ריקנות.