כשהייתי קטנה הייתי נוהגת לדבר עם דמויות כפרי הדמיון. נשמע רגיל עד כה? הקטע הוא שהייתי גם עונה לעצמי בשמם. הייתי שואלת שאלה, או מכריזה הכרזה, או מספרת סיפור, ואז הייתי פשוט משהה שנייה או שתיים פאוזה קצרה, וחיש עונה בלכאורה קולם. לא חשוב כמה אנשים היו סביבי ולא חשוב איפה זה היה - במסעדה בקולנוע או סתם בפארק ציבורי - זה היה. והייתי מאמינה בכל ליבי שהם קיימים על אף שדובבתי את קולותייהם. הייתי מסתכלת מסביבי והם היו שם - היו שם מבחינתי. ההרגל לדבר איתם נהפך לכרוני. לא שכנעתי את עצמי ולא ניסיתי להאמין ושום עצם מעצמותיי לא חשדה בקיומם, עכשיו כשחושבים על זה לעולם לא באמת הרהרתי בקיומם. לקחתי את זה כמובן מאליו. חוץ מרגע אחד.

אני לא זוכרת הרבה מהרגע הזה חוץ מההוויה עצמה והמיקום (פארק רנדומלי ליד הבית) שבו הלכתי לי וקטפתי איזה פרח בר ססגוני, ועניתי על אחת מהשאלות ששאלתי את עצמי בקול רם, ואז קפאתי לכמה שניות. קפאתי והבנתי - פשוט חולחלה לי הידיעה שהיחידה שנמצאתי לידי היא אני עצמי.

אני חושבת שזה, ולא היום שבו קיבלתי לראשונה את הווסת החודשית, ולא הנשיקה הראשונה(שהייתה עם בחורה אגב)(וגרועה מאד), ואפילו לא הרגע שבו גיליתי מין מהו - אני חושבת שזה היה הרגע היחידי בחיי שאני יכולה להגיד שבאמת התבגרתי, לפחות במובן אחד של המילה.