אני לא אומרת את זה בתור אחת שמאסה מהאנושות. אני לא אומרת את זה בייאוש, או צעקה, או אפילו ברצון לשנות משהו.
אני אומרת את זה כעובדה קרה. אנושות, אנשים, הם מכוערים. כל כך מכוערים.
אני שונאת כנות. וכן, זה קשור. בני אדם לא אמורים להפתח זה אל זה! לעזאזל, בני אדם אמורים להחביא את עצמם. בני אדם לא אמורים להיות "הם"! המסכנים בקושי יודעים מיהם, ועדיף גם שהם לא ידעו. הם מכוערים. כל אחד ואחד מאיתנו רקוב בתמוסת אנושות שכזו.
ובכלל לא התחלתי לספר למה לדעתי, עצמך לא קיים.
נגיד שכן.
אתם יודעים מה הטיפ מבחינתי הכי חשוב בלהתחיל טוב עם בחורה?
לא להיות עצמך.
שמעתם נכון.
ברגע שאתה עצמך, אתה מצמצם את הדברים שאתה אומר. כל החיים שלך נבנית בתור דמות מסויימת. כל החיים שלך ציירת את עצמך, והמצאת את עצמך מחדש, ובנית בעצם את האופי שלך ואת מי שאתה, או מי שאתה חושב שהוא אתה. ברגע שאתה מצמצם את כל הדברים בעולם לדברים שעצמך היה אומר, זה משאיר לנו, כמה נושאי שיחה? 30%? 40%? וזה מתכון לכישלון. אתה כל הזמן תחשוב מה להגיד. והאם זה מתאים, או לא מתאים, והאם זה אתה באמת, או שזה סתם.
נכון שזה לא ייקח הרבה זמן עד שהיא תקלוט שבן האדם שדיבר איתה בהתחלה שונה קימעה אחרי שבוע.
אבל הי, השאלה הייתה איך להתחיל איתן, לא איך לשמור אותן. זו תורה משל עצמה.
ברגע שבן אדם ייפתח לחברו, ואני מדברת על פתיחה מכסימלית; מוחלטת! כל המגננות האלו, המסננות בין מה שאתה חושב לבין מה שאתה אומר? ייעלמו. כולם יישמעו את המחשבות הכי גרועות שלך ברגע חשיבתן. קץ העולם יגיע.
למה בני אדם בדרך כלל נרתעים מבני אדם שנפתחים בפניהם יותר מדי? למה בני אדם לא יודעים להעריך כל כך הרבה ידע על בן אדם? אני אגיד לכם למה. כי ברגע שבן אדם נפתח, פתיחה מוחלטת, פתאום מגלים את אחד הדברים הכי מכוערים שיכולים להתגלות. בן אדם אנושי. ולעזאזל, זה מכוער. זה מורכב מקנאה, צביעות, אינטרסיות, שטחיות, נקמנות, שקרנות, תחבולנות, אגואיסטיות, נרקסיסטיות, והמון טמטום טבעי. אין פלא שהאדם המסכן, זה שנפתחנו בפניו, נבהל. ואפילו אם הוא יהיה בדיוק אותו דבר - זה לא מה שיימנע ממנו להירתע מדבר כל כך חשוף ועירום.
בטח כולם שמעו את תיאוריית ה"פעם היה מושלם, ואז לא ידענו להעריך את זה, אז אלוהים יצר את כל הרוע".
איזה זיון שכל.
אלוהים יצר גם ערך. אלוהים יצר יחסות. פרופורצייה היא אשליה! אלוהים יכל לבטל אותה. אלוהים יכל להושיב את כולנו בנירוונה. אלוהים יכל לגרום לנו להעריך כל דקה, ושלא יימאס לנו מדברים מהר. דמיינו את זה! אין דבר כזה להמאס! אתם יוצאים עם בן אדם, ואתם רק אוהבים אותו יותר ויותר. זה אפשרי, כי אם כבר אפשרי לעשות עולם מושלם, מה זה שינוי מציאות קל כמו ערך ומאיסה? אפילו שיהיה משעמם. אפילו שיהיה מדכא. שעמום ודיכוי הם פרי אלוהים בדיוק כמו העולם הזה, טכנית.
עכשיו.
פעם ראיתי בסרט של ביל פלימפטון (ששמש תזרח מעל ראשו ושיידע רק טוב ויופי ושיזכה בפיס ובחיים לא יהיה חולה אלא אם יירצה בזה בכל מאודו ושיעשה לי ילד או לפחות קונדום דהוי) שפרספקטיבה היא אשליה. דברים הם מטבעם קטנים נורא, אבל כשאנחנו, בני האדם המכוערים, מתקרבים אליהם, הם נבהלים! שמא נפגע בהם! אז הם, כמו החתול, גודלים לגודל המכסימלי שמוקצב לכל אחד. צחקתי עד שיצאו עיניי מהמקום. הו, ביל פלימפטון, do with me what you will.
פעם ראיתי בהאוס, באיזה פרק, על דתי אחד שהתחתן עם בחורה שהוא יצא איתה רק פעם אחת.
כולם שפטו אותו. הדתי אמר לרופא אחד "אני אוהב אותה", הרופא ענה לו בזלזול "אתה בקושי מכיר אותה".
"אה כן?" החזיר הדתי "יש לך אישה?"
"כן"
"כמה זמן אתם נשואים?"
"15 שנה"
"אתה עדיין אוהב אותה, אחרי כל השנים?"
"כמו בפעם הראשונה"
"מה? למה? זה לא אמור להיות ככה בכלל! אתה אמור לאהוב אותה הרבה הרבה יותר! הרי, כמה שיותר מכירים בן אדם ככה יותר אוהבים אותו,
נכון?"
אני אתחתן עם בן אדם שמכיר כמה שפחות את הכיעור שבי
ואני חושבת ששנים רק אנסה להחביא אותו
לעזאזל, נישואים נשמעים קשים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
