אז כלכם כבר הייתם שותפים לפרסום הראשון שלי (ואם לא, אתם פשוט חייבים לקרוא! זה מדהים! זה מרגש!). אני מקווה שקיבלתם את התחושה שלהיות בעל הפרעת קשב וריכוז זה לא קל. אז החלטתי שאני אספר לכם בקצרה
איך גיליתי שיש לי את ההפרעה. מי שסובל מההפרעה יתחבר מצויין לכתבה, ומי שלא מכיר - יתקשה להבין על מה אני מדבר. לכן, אבקש שתאזרו את כל כוחות הדימיון שיש לכם, ותנסו להתחבר לעולם המטאפורות שאני אאביס עליכם כעת. בהצלחה! (עדכון לפני פרסום: כשסיימתי את הפוסט הבנתי שהוא מאוד ארוך. החלטתי לפצל אותו לשניים)
אז קצת תזכורת, איך באמת מרגיש אדם בעל הפרעת קשב וריכוז (ותבינו שמדובר בתחושה טבעית, שנראית על פניו בסדר גמור. אנחנו לא באמת יודעים איך "אתם" [הנורמאלים
] מרגישים, לא בלי תרופות לפחות). לקרוא ספר זה הדבר שנראה לי הכי נוראי. זאת פחות או יותר הסיבה מדוע אנשים בעלי הפרעה שכזו לומדים לבחינה - בליל הבחינה. תחשבו שאתם קוראים עלילה שייקספירית נפלאה. הגיבור האגדי על הסוס הלבן דוהר אל אהבותו המקסימה, אשר נתונה לשליטתו הבלעדית של אביה הצורר. בשלב זה אתם מחכים שאמשיך לספר לכם מה קורה בעלילה, אבל אני לא יכול. אני לא כל כך יודע איפה היא התחילה (אני חוזר רגע אחורה לקרוא מה כתבתי) .... אההה!!! גיבור שייקספרי על הסוס הלבן! כן!.
קצת מבלבל לא? אז ככה זה. אנחנו יכולים לקרוא עמוד שלם, ורק בעמוד הבא לשים לב שכל מה שקראנו לא רלוונטי, כי הקריאה הייתה טכנית בלבד, ולא מעמיקה. זה לא שיש לנו בעיית זיכרון חס וחלילה. אנחנו זוכרים דברים כשאנחנו קשובים ומרוכזים בהם. כשאנחנו לא מרוכזים, אנחנו לא זוכרים. בשבילי לקרוא ספר זה אחד הדברים הקשים ביותר. הסבלנות העצומה הדרושה לעשות פעולה פשוטה זו - מייגעת.
[תאמינו או לא, בשלב זה אני חוזר לתחילת הפוסט הספציפי הזה, כדי להיזכר למה בכלל התחלתי לכתוב. הסיבה היא שבזמן שאני כותב מילים אלו ממש, עסקתי ב-4 פעילויות שונות ואני יכול להבטיח לכם שלא הייתי מרוכז באי אילו מהן. פשוט בצורה מאוד טבעית עשיתי זאת. בטח לא הבנתם למה בפיסקה הראשונה אחת השורות מסומנת בקו. היא סומנה לאחר שסיימתי את הפסקה הנוכחית, וחזרתי להבין למה באמת אני כותב את הבלוג. אז סימנתי, שיהיה קל יותר]
תמיד הרגשתי שקצת קשה לבצע דברים מסוימים, אבל כאמור - לא ייחסתי חשיבות. לפני כמה חודשים, התחלתי להיחשף למודעות הציבורית ההולכת וגואה לסוגיית "הפרעת הקשב והריכוז". תחילה לא באמת ייחסתי לכך חשיבות, ואף התעלמתי. אני זוכר שהפעם הראשונה שהפנתי את תשומת ליבי לכך הייתה שיחה עם חבר (האמת שקצת לפני זה מישהו כבר המליץ לי לבדוק את העניין, אבל נלך לתכלס). ניסיתי להסביר לו שאני לא מבין איך שנינו יושבים בשיעורי תיאוריה ישומית (עזבו, שטויות של הפקולטה לפילוסופיה. חכו שאספר לכם על לימודי ההנדסה!), הוא מוציא ציונים מצויינים ואני לא. אני מתאמץ כמוהו, אני באמת רוצה לקבל ציונים טובים, אבל משהו לא מסתדר. אמרתי לו -
"אני חושב שיש לי הפרעת קשב וריכוז". שנינו באותו רגע באמת זילזלנו בזה, לא ידענו מה זה באמת, ולכן נאמר בצורה הדדית - "עזוב, זה שטויות של פסיכיאטרים מודרנים!". הייתה הסכמה. הסכמה של בורים שבדיוק סיימנו לחטוב עצים ולשאוב מים. אט אט נחשפתי יותר לעולם הזה, ואני חושב שהשינוי הגדול ביותר היה ביקור של קרוב משפחה מחו"ל. ממש במקרה הוא סיפר שבנו אובחן עם הפרעת קשב וריכוז, ומאז שהוא על הכימיאקלים - הכל נראה
מדהים! הוא לא היפראקטיבי, הוא לא אימפולסיבי, הוא יושב לעשות שיעורי בית, הוא מתאמץ בבית ספר, הוא קורא ספרים (ילד בן 8 קורא ספרים!!! אותו ילד שלפני כמה חודשים רק קרע אותם). החלטתי נחרצות - אני צריך לאבחן את עצמי.
קראתי עשרות מאמרים באינטרנט (כמובן שזה לקח לי כמה שבועות), ניסיתי לדלות מידע מכמה שיותר מקומות. ככל שנחשפתי יותר לסימפטומים של ההפרעה, יותר ויותר הדבקתי אותה על עצמי. היא התאימה כמו מדי אסיר לעומרי שרון. אבל אם אוכל לחנך אתכם בדבר אחד -
לעולם אל תחשבו שאם קראתם על משהו באינטרנט, זה אומר שאתם סובלים ממנו! (אפקט המידע באינטרנט הופך כל אדם שני לפסיכיאטר, וזה לא נכון). לא היססתי ודרשתי אבחון מלא, באחד המכונים המוכרים בארץ. הדבר הצריך 3 מפגשים, כששניים מהם עם פסיכיאטר ואחד עם מכונה (ביצוע של מבחן, אלא מה). במפגש הראשון הפסיכיאטר מנסה לאפיין את האישיות. הוא שואל שאלות על הילדות, גיל הבגרות, הנעורים, הצבא, בית הספר, המשפחה, היחסים. הוא מנסה לבנות פרופיל של האדם, ולאפיין את ההתנהגות שלו וחשיבה שלו. נוסף לסיפור חייו של המטופל, הפסיכיאטר שואל שאלות "קבועות מראש" אשר מובאות מחוברת רפואית מוכרת בעולם (פרוטוקולי DSM-IV). בפגישה השניה, המטופל יושב מול מחשב. הוא אוחז בידו קליקר (תחשבו על עכבר עם כפתור אחד וללא יכולת תנועה של הסמן), והוא צריך להפעיל אותו בהתאם להוראות המבחן (לא אפרט). המבחן מתבצע פעמיים (כל פעם במשך 22 דקות) - פעם אחת בצורה רגילה, אתם מול המחשב. פעם שניה עם לקיחת כימיקאל ממריץ (הידוע לשמצה בתור - ריטלין, Ritalin) לפי משקל הגוף. הרעיון הוא לבדוק את ההבדלים בביצוע המבחן. בפגישה השלישית הפסיכיאטר מציג למטופל את התוצאות, את האיבחון ומנסה לתת כמה שיותר מידע למטופל ע"מ שיתחיל את חייו "החדשים" וה"דנדשים".
התקופה שבין הרגע שהחלטתי להיבדק, ועד שהגעתי ליום הבחינה (לפני הבחינה) הייתה מורטת עצבים. מצב רוחי התדרדר וקפץ בצורה מאוד לא רציונלית. מצד אחד אמרתי לעצמי, שאם האבחון יראה על קיום הפרעה -
סוף סוף אדע מה יש לי! מצד שני, לדעת מה יש לי, לחיות עם זה ולנסות לנהל חיים תקינים (כמוכם!) ידרוש ממני לחיות על כימיקאלים. לא ידעתי כבר מה עדיף. הרגשתי שתהיה זאת החלטה מאוד אמיצה ובוגרת להגיד לעצמי - "^$@&, אתה לא צריך את המבחן הזה! תעזוב אותך! הגעת עד פה, תראה איך הצלחת! בשביל מה עכשיו להרוס הכל?! כל מה שידיעה על ההפרעה תגרום לך זה לוותר כשאתה לא מצליח. מה יקרה כשתנסה לבצע משימה מסוימת, תרגיש שהיא קשה לך ותאשים את ההפרעה על כך?? מי מבטיח שתלחם בעצמך כדי להשיג את המטרות!". חברים, פחדתי פחד מוות. הרגשתי כמו אטלס והעולם כולו רוכן על כתפי השבריריות. הרגשתי כמו סיזיפוס שמגלגל את הסלע לאיטו ולא מגיע לקצה. לדעת שיש לי הפרעה ולהתמודד עם זה, או להתעלם ולהמשיך בחיי? הרגשתי נורא
החלטתי לגשת למבחן. החלטתי ללכת בדרך "הקלה". לקחת כימיקאלים. באופן מאוד ארוגנטי ויהיר, חשבתי שאני יכול לתחמן את המבחן הראשון (למרות הרצון להיות אובייקטיבי ככל האפשר). בזמן שאני אוחז את הקליקר ועובד לפי הוראות המבחן, התחלתי לחפש בחדר מצלמות. אולי מישהו מנתח את ההתנהגות שלי. התחלתי לחפש מיקרופונים, אולי הם מאזינים לצלילים שאני עושה. אל תדאגו, אני לא פראנויד, פשוט היה חשוב לי להבין איך הם מחפשים את ההפרעה! (חשבתי לעצמי, בטח לא עם קליקר!) התחלתי לבדוק את הקליקר, אולי יש עליו כל מיני מכשורים. בדקתי את המסך. לפתע ראיתי טופס בחינה בדוק, התחלתי לנתח אותו. הסתכלתי מחוץ לחלון, יש שם בחורה עם חזה מדהים! בדיוק הטלפון התחיל לרטוט אבל התעלמתי, אני במבחן. נפל העט שהחזקתי ביד ובדיוק פספסתי איזו שאלה במבחן. ניגבתי זיעה מכף ידי ובכלל שמתי לב שמישהו סגר את המזגן! התחלתי לחפש את המתג, התחלתי לחפש את השלט. הסתכלתי לכל כיוון מחפש גירויים לעיניים. כשלפתע, לאחר כרבע שעה של בחינה, כבר שמתי לב שפספסתי מספר הנחיות. עם סיום המבחן, קיבלתי ריטלין, ונאלצתי להמתין כשעה עד שתתחיל ההשפעה. התחלתי את המבחן השני. לאחר כ-10 דקות של בחינה שמתי לב שלא הורדתי את העיניים מהמסך לרגע. עוד כמה דקות חולפות ואני שם לב שהקליקר "נעול" בתוך היד שלי, ולרגע אחד לא החלפתי אצבע לוחצת, או יד מחזיקה. אפילו לא ניגבתי את הזיעה. פשוט ישבתי, עקבתי אחר ההנחיות, ולחצתי לפי הצורך. עיני רוחי נפקחו, וחשתי כאילו פטיש מיתולוגי של אנרגיה טהורה מכה בי בפני. עוד לא סיימתי את המבחן השני והבנתי שבמבחן הראשון,
נכשלתי (או הצלחתי, תלוי כמה אתם אופטימיים/פסימיים). הסתכלתי על המסך, עם סיום המבחן והרגשתי כמו סוס הרתום למרכבה, ועיניו מכוסות ברתיעות שמאפשרות לו להתבנוו אך ורק
קדימה. הרגשתי ממוקד מטרה, הרגשתי מיוצב. הרגשתי שאני הולך קדימה ומה שיש מסביב לא מעניין. הרגשתי... שקט. לפתע שמתי לב שיש לי שקט בראש. אין רעשים וצורך בחיפוש גירויים חיצוניים. שקט.
הגעתי למפגש השלישי עם הפסיכיאטר. זה בסדר, לא היו לי ציפיות לשום דבר. לא היו ציפיות כי הבנתי מה עשה לי הריטלין. הריטלין זו תרופה מעוררת וממריצה (ובאדם רגיל, היא תגרום לתזזיזתיות וחוסר שקט). במקום, היא הרגיעה אותי. נתנה לי לשבת בניחותא. להתבונן במסך, לתפקד. להיות ממוקד. לאפשר למוח להסתכל קדימה ורק קדימה. כבר ידעתי זאת... אני סובל מהפרעת קשב וריכוז, ואני מרגיש שהדגש הוא על אימפולסיביות. אכן, לא היו לי ציפיות לכלום. רק תחושה מרה של ידיעה בטרם עת.
בפוסט הבא, אספר לכם על המפגש השלישי ותוצאותיו המרות...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
