| 6/2008
 חומה שנשארת לעד - 4
And so I sent some men to fight,
And one came back at dead of night,
Said "Have you seen my enemy?"
Said "he looked just like me"(James Blunt, Same Mistake)
רציתי להמשיך את רצף הסיפור, ולשתף אתכם בעוד מהחוויות שעיצבו אותי בתקופה האחרונה כחלק מגילוי ההפרעה (ומי שפספס את שלושת הפוסטים הראשונים, אמליץ לו לקרוא אותם לפני קריאת פוסט זה). רציתי לספר על החוויה הכימיקלית ועל ההסתכלות החברתית, אבל אני מרגיש שאני חייב לקטוע את הרצף הזה. אני חייב לקטוע את הרצף, כי בעודי מנסה לעצב ולכתוב את כל החוויות בצורה המובנות והברורה ביותר, אני מתעלם מדברים אחרים שאני חווה - ולדעתי זאת טעות. אז היום אשנה במקצת את אופי הבלוג, ואתן לכם תחושה של איך נראה יום ממוצע בתקופה האחרונה.
על הפרטים הטכניים של התרופות ארחיב בפוסט אחר, אבל ע"מ שתבינו את המצב שאני נמצא בו, אשתף עמכם מעט מהסוגיות האחרונות. כזכור לכם רשמו לי שלוש סוגי תרופות (המבוססות על אותו מרכיב פעיל): ריטלין, ריטלין LA או קונצרטה. את הדרך התחלתי עם קונצרטה. היא התרופה שעובדת הכי הרבה זמן (כ-12 שעות) והיא גם הכי מומלצת (למרות שהריטלין יותר ותיקה ממנה, ונמצאת בשימוש הרבה יותר זמן). את השימוש בקונצרטה רציתי להתחיל מיד עם קבלת המרשם מרופא המשפחה שלי. כשפניתי לבית המרקחת, נעצה בי הרוקחת והוציאה 10 כדורים של קונצרטה 36 מ"ג. שאלתי אותה מדוע "רק" 36 מ"ג? אני הרי צריך 90. הרוקחת לקחה את המרשם, התבוננה בשנית, וציינה - "במרשם של הפסיכיאטר רשום שאתה צריך 40, וזה לא נראה כמו 90. גם אם היה רשום 90, אין לי אפשרות כי משרד הבריאות אוסר עלינו לתת יותר מ-60". תחושת זעם מיידית אפפה את ראיתי קצרת-הטווח. "אז מה אני אמור לעשות עם זה?! ברור שרשום פה 90. כיצד אני משיג את האישור?!". הרוקחת טענה שאני אצטרך מרשם חדש מהפסיכיאטר (בו ברור מעל לכל ספק סביר שמדובר ב-90 מ"ג), ויחד עם כל הנתונים היא תעביר בקשה חריגה זו לאישור משרד הבריאות.
זוכרים שסיפרתי לכם את התחושה שהייתה לי ביום השבת ההוא, שלקחתי על פי שיקול דעתי האישית את שאריות הריטלין שהיו לי ממבחן TOVA? ההרגשה האלוהית של "הכל יכול"? (איך תזכרו, עדיין לא סיפרתי לכם. בקצרה: יום שבת לאחר מבחן ה-TOVA לקחתי את שאריות כדורי הריטלין שהיו לי במינון של המבחן. הייתה לי משימה לעשות, שכללה קריאה, ובפעם הראשונה בחיי הצלחתי להרגיש מה זה לקרוא, מבלי לסרוק את הטקסט או לקפוץ אחורה ולנסות לחפש קטעים שלא במודע פספסתי. הרגשה אלוהית של כל יכול!) כל כך רציתי את זה. כמו סם! כל יום התקשרתי לברר בבית המרקחת אם הגיע האישור. שלא תחשבו לרגע שאת כדורי ה-36 מ"ג לא לקחתי. רכשתי אותם והתחלתי לעשות בהם שימוש (בכל זאת, צריך להתחיל בהדרגה). הכדורים לא עשו יותר מדי שינוי בהתנהגות או בתחושה. קריאה הייתה פעולה רגילה לחלוטין, כמו שאני רגיל לקרוא (לסרוק את הטקסט יותר מאשר לקרוא אותו באמת). הרגשתי קצת פחות אימפולסיביות, קצת פחות היפראקטיביות. לא מעבר. כשלבסוף הגיע האישור, דהרתי לבית המרקחת לאסוף את שאר הכדורים (10 כדורי קונצרטה 54 מ"ג). התרגשתי. יום למחרת לקחתי כדור אחד של 54 מ"ג. בדומה ל-36 מ"ג, עדיין לא השתפרה יכולת הקריאה. אך הייתי קצת יותר רגוע, ופחות אימפולסיבי. יום למחרת החלטתי שאני חייב לקחת את כל ה-90 מ"ג. חייב לראות איך זה משפיע עלי. חייב להתחיל את חיי החדשים. חייב לראות שאני מסוגל להרבה יותר מאשר עכשיו. חייב לראות שאני מסוגל לקרוא, לבלוע ספרים. ללמוד עוד תואר אקדמאי, להתחיל את חיי המצליחים! תעלו לעצמכם חיוך על הפנים עכשיו, בשבילי. שאדע שהצלחתי לגרום לכם להרגיש כמה ציפייה יש לי. אך כגודל הציפייה, כך גם האכזבה. למעט ישיבה רגוע וחוסר אימפולסיביות, מינון ה-90 מ"ג לא שיפר הרבה מה-54. לקרוא עדיין לא יכלתי (עדיין העדפתי לסרוק את הטקסט, ולחזור חלילה לפסקאות שכנראה לא שמתי לב לקריאה בהם).
בימים שלאחר מכאן, החלטתי לנסות מינון ממוצע. שני כדורים של 36 מ"ג (ביחד 72). אני חייב לציין שהרגשתי קצת אחרת. הרגשתי כאילו ה-90 מ"ג היה חריג ועשה בדיוק את הפעולה ההפוכה. הרגשתי יותר קשוב ומרוכז עם 72 מ"ג, אבל עדיין לא הרגשתי את זה. לא הרגשתי את מה שהיה אז עם הריטלין, ביום שבת, שלאחר מבחן ה-TOVA. חשבתי לעצמי, אולי היה משהו שונה. לא ייתכן שכדור ריטלין ל-4 שעות עושה אותי יותר מרוכז ממינון קונצרטה שאמור לעבוד ל-12 שעות. משהו חסר לי. בפועל, את מה שהייתי צריך לעשות באותו יום שבת, הייתי צריך לסיים ליום שני מיד לאחריו. לעניות דעתי, התלוותה לפעולה עצמה תחושת "לחץ" ו"דוחק זמנים". זה ידוע שמופרעי קשב וריכוז פועלים הרבה יותר טוב בתחושת לחץ וחוסר זמן. אני כבר מתחיל לחשוב שריטלין היה יעיל רק בלמנוע ממני את ההיפראקטיביות - אבל את משימת הקריאה שהיה עלי לעשות עשיתי כי באמת הייתי תחת לחץ זמן. את מכירים את התחושה שהאסימון נופל, וצליל החבטה המתכתי שלו בתחתית מביא איתו תחושת חוסר אונים? אולי אתם גם מכירים שתחושת חוסר האונים מביאה איתה תחושת דכדוך ומרמור. בואו נצייר יחדיו את המפה של דרכי האבודה לפי שעה:
אני נמצא כשבועיים שלושה לאחר קבלת תוצאות האיבחון. אני מופרע קשב וריכוז. את הפסיכיאטר שאיבחן אותי יותר לא אראה. רופא המשפחה שלי לא יכול לעזור לי בעניין כי הוא לא פסיכיאטר (שלא לדבר על כך שכשהצגתי לו את תוצאות האיבחון הוא בהה בי והתפלא - "עכשיו אתה הולך לבדוק אם יש לך את ההפרעה? אחרי שעשית את כל הדברים שעשית בחיים?". התרגלתי לזלזול החברתי, אך זה לא נושא הפוסט ולא ארחיב). אין לי את מי לשאול לפי שעה, עד שלא אמצא פסיכיאטר שיוכל לעזור לי (עם עדיפות לפסיכיאטר שסובל בעצמו מההפרעה). האינטרנט יעיל אך אפקט המידע שלו יכול לגרום תופעות לוואי לא רצויות, עם החברים אעדיף לא לדבר על כך (לא כל שכן שאינם יכולים לעזור). יש לי מחסומים בירוקרטיים מול בית המרקחת ומשרד הבריאות. יש לי מחסומים חברתיים לא רצוניים עם אנשים שלא מבינים מה אומרת ההפרעה. יש לי מחסומי ידע וחוסר יכולת לקבל מידע על המינון הדרוש (אין לי עם מי להתדיין על המינון התרופתי וההשפעות של כל מינון). אני מרגיש כאילו אני ניצב מול שוקת שבורה, ממנה המוטיבציה נוטפת לאין מפריע.
עד שיפתר עניין ההתייעצות עם פסיכיאטר, החלטתי שאני חייב לנסות את הריטלין LA. אם קונצרטה לא עבד, אולי ריטלין LA דווקא יעבוד יותר טוב. לצערי הוא פעיל רק ל-8 שעות, אך זה עדיף מכלום אני מניח. את הריטלין LA לקחתי בוקר אחד, בציפייה שהוא יחזיק עד השעה 16:00-17:00. כשעה לאחר שלקחתי אותו הרגשתי רגוע, לא אימפולסיבי - לא הרגשתי צורך להניע ולהקפיץ את רגלי. אך מצד שני, הרגשתי תחושה של חוסר שקט (זה קצת סותר, אבל ההרגשה היא שילוב של אנטי-היפראקטיביות וחוסר שקט). לפתע התחלתי להרגיש כאילו אני "מתרגש". ממש פרפרים בבטן. בדקתי את הדופק, והוא היה תקין. בדקתי את לחץ הדם והוא היא תקין. לא הבנתי מה קורה לי. מצד אחד אני פחות תזזיתי, ומצד שני אני מתרגש כאילו זכיתי בלוטו. הלכתי למקום שקט, וניסיתי לקרוא. פעם נוספת, לא הצלחתי להתחקות אחר התחושה שהייתה לי באותו יום שבת. אך התחושה הייתה שהצלחתי להתרכז הרבה יותר טוב מאשר עם הקונצרטה. זה היה נחמד, זה היה יותר טוב, אבל זה עדיין לא היה מספיק. לא רק שזה לא היה מספיק, גם הרגשתי תחושות מאוד לא ברורות ברוב חלקי היום. פרפרים בבטן, תחושת לחץ זעירה וכו'. בסוף היום, קצת לאחר השעה שבה התרופה אמורה כבר להתפוגג, טיילתי לתומי במדשאות שליד והרהרתי...
במספר הימים האחרונים, אנשים רבים פנו אלי ואמרו לי שמשהו השתנה. אחת אמרה לי שאני נראה יותר "בטוח בעצמי, יותר יציב. פחות מסתתר מאחורי דברים. יותר פתוח. אולי יותר שמח ומרוצה". אחר אמר לי שאני נראה "שבוז משום מה, קצת חסר חיים". מישהי טענה שאני נראה "רגוע מדי". בעודי הולך ברחבי המדשאות, אני מהרהר במה שאנשים אומרים ובתחושות שלי עצמי. לפתע עולות לי תחושות הפחד שהיו בי לפני קבלת תוצאות האיבחון. הפחד מ"לוותר כי עכשיו יש סיבה", הפחד מ"להאשים את ההפרעה בכל פעם שיש משהו לא בסדר". הרי לא ייתכן שאני עצלן, אני רק "מופרע קשב וריכוז". הרי לא ייתכן שאני מאבד עניין כל כך מהר, אני רק "מופרע קשב וריכוז". הפחד הזה חזר והתחיל לגעוש בי. להבה שמרווה את צמאונה מדכדוך, מרמור, פחד וחששות צוברת תאוצה בתוך כלוב הצלעות והיא גוברת מרגע לרגע. פתאום אני מבין שאני מפטם את עצמי בכימיקלים. פתאום אני מרגיש שכדי להגיע למה שאני רוצה להגיע אני צריך לחיות עם הוראת קבע בבית מרקחת ובליעת כדורים יומית. להסתיר את עצמי האמיתי מהחברה, ולהעלים את האני הישן תחת מעטה של מטילפנידט כלואוריד. להחביא את מי שאני כדי שאנשים לא ידעו, ולהבין שמעתה והלאה אני צריך להעמיס על מוחי ממריצים מלאכותיים כדי לתפקד כמו בן אדם. אז, כמו תער חד שחותך בבשר החי, אני בכלל מבין שהרווית המוח בממריצים מלאכותיים כלל לא הביאה אותי למצב שבגללו אני מדוכדך. הרי אני אחרי קונצרטה וריטלין LA, ועדיין מרגיש שחסר משהו. אני מבין שלעולם לא אהיה אדם רגיל, נטול הפרעה. גם הכימיקלים, נגמרים בסופו של יום, ואני חוזר לאותה שלולית עכורה. עכשיו נכנסת התחושה שאין לי עם מי להיוועץ, ואין את מי לשאול. גם אם היה את מי לשאול, הרי כל אדם מגיב אחרת ושונה ממשנהו, ועל כן זה גם פחות רלוונטי. להבת הפחד, החששות, הדכדוך והמרמור מקבל תוספת של יאוש ותסכול.
במשך למעלה משלושה שבועות, בהם התחלתי איבחון אשר ממנו ציפיתי רק להתעלות, גיליתי שלא התעלתי. התקפי זעם רק התגברו, כי לדעתי התחלתי לפתח תלות פסיכולוגית בכימיקלים. להיות מישהו יותר טוב אני לא יכול להיות כי הכימיקלים לא עוזרים כמו שציפיתי. החברה סביבי צודקת. באמת הפכתי לאדם אחר. אולי עייף יותר, אולי רגוע יותר. לדעתי הפכתי לאדם רייקני יותר. אני מחביא את היפראקטיביות כדי להראות יציבות. אני מחביא את האימפולסיביות כדי להציג שיקול דעת. אני מחביא את עצמי כדי להציג בן אדם נורמלי. אבל ככל שאני מתאמצץ יותר, אני רק מתדרדר יותר. ככל שאני מנסה יותר, אני רק נבלם יותר. ניסיתם פעם לתת גז על ניוטרל? לכמה טורים הגעתם? 3000? 4000? יש אנשים שאומרים שכשמגיעים לפס האדום (6000-8000) המנוע יכול להתפוצץ. אז בפעם הבאה שאתם נכנסים לרכב שלכם ואתם מכניסים גז, תחשבו שיש איזה מופרע אחד, שכנראה לעולם לא יוכל לצאת מהילוך ניוטרל, וכרגע הוא כבר מפרפר בסביבות ה-8500 טור.
יש חומות אבן, שאותן מפילים עם כדור ברזל. יש חומות ברזל, שאותן מפילים עם אבן מותכת. יש חומות נפשיות, שאותן אי אפשר להפיל. עד שאבין זאת, אמשיך להיחבט בהן פעם, אחר פעם, אחר פעם. כמו שוולברין אמר כשנשאל על המתכות הקופצות מפרקי אצבעותיו - "כן, זה כואב כל פעם מחדש".
| |
| כינוי:
מין: זכר
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
