כשהיא יוצאת מהדלת השקט מכה בי ברכות. החודש האחרון כל-כך רועש. הכל וכולם מדברים ושואלים ומתעניינים ומייעצים. ואני. אני כל הזמן מרגישה. מרגישה וחולקת. ועכשיו, פתאום שקט. ההורים נסעו לסוף שבוע בכנרת, והאח בבית הכנסת, והיא חזרה הביתה להתקלח. רק אני. מכניסה את הכלב לסלון, מדליקה את הרדיו. שקט. יש בי דחף לגרום לבית להרגיש נעים. אני שוטפת כלים ומפנה מדיח, זורקת את הזבל, מנקה את השיש, מארגנת לי ולה שולחן חגיגי לשבת, מתחילה להכין את התיק למחר ומסדרת את החדר. נעים. השקט מחבק אותי. אני מרגישה שהתגעגעתי. מרגישה שהיה חסר יותר מדי זמן רב והנה הגיעה ההזדמנות שלנו לבלות כמה דקות של לבד, ביחד. לבד ביחד. שילוב מעולה.

אבל אז המחשבות וההבנה. ביום ראשון תפתח תקופה חדשה ומפחידה בחיים שלי. לצד מפחידה גם מרגשת ומשמחת וענקית ומעניינת. ועדיין. מפחידה. ודורשת. וכל-כך בערפל מבחינתי. מה יהיה איתי? ומה יהיה איתנו? בכלל יהיה איתנו? ואם יהיה איתנו, איזה איתנו יהיה? ולמה אתה לא יכול להיות כאן עכשיו ולישון ביחד.

זה לא רעש, בתוכי. הכל עדיין כל-כך שקט. אבל דווקא השקט מציף. הדמעות בעיניים. אבל רק נקוות ומתייבשות ונקוות ומתייבשות. אף אחת לא זולגת.

הייתי מוכנה לחלוק את הלבד הזה איתו, עכשיו. אפשר לחלוק איתו לבד, זה מיוחד נורא. להיות בין הידיים בשקט ובעולם שלי ובלי שאלות. רק נשיקות על הכתף וליטופים בגב. אוף.

אני מפוחדת ומבולבלת וכל-כך כל-כך מרגישה.

ביום ראשון תפתח שנת הלימודים, ואני אשים תיק על הגב ואצעד מהדירה החדשה בעיר החדשה אל הכיתה החדשה והאנשים החדשים והמציאות החדשה. זה המון חדש. זה המון אחר. 

הלוואי והכל היה פשוט. פשוט ללכת. פשוט לעבור. פשוט לעזוב. פשוט לסיים. פשוט להתחיל. פשוט להמשיך. פשוט להתמודד על. פשוט.

אנאדרוואן.

מתנדנדת.

(**מלווה אותי תוך כדי ברדיו ומשווה למילים שלי ניחוח של שישי בבית ושל עצוב ונוסטלגי ונעים)