לכל מי שנכנס בגלל הכותרת מצפה אכזבה, אני בסך הכול מדווחת מאל-כנס הבלוגרים הראשון שהתקיים אמש בבינהרים שבגלבוע. מי שיישאר לשמוע מה היה שם יבין עד מהרה מה הקשר לשרמוטות השמאלניות.
נכחו בכנס 22 בלוגרים מלבד משפחת גל המארחת שיש בה אב ובת בלוגרים. המקום היה יפיפה וממש לא רחוק מהמרכז והאירוח היה ברמת פינוק בלתי נתפסת: עוגות גורמה שנאפו במיוחד עבורנו (אני עדיין גונחת מהקרמשניט), קפה עם קצפת, תפוחי אדמה ומרשמלו צלויים על האש בחצר ועוד. בין לבין בליסה ומינגלינג דיברנו גם על בלוגינג. בסוף כולם השתתפו באותם מעגלי שיח ולא התפצלנו. חנן כהן התחיל בשאלה מדוע אין יותר פעילות בסגנון עיתונאי בבלוגים והשיחה קלחה למקומות על יד זה. עמוס דיבר על כך שהמדינה הזו מפוצצת חדשות ואין לנו עוד צורך בזה אבל הבלוגר מבליט דווקא את החדשות המקומיות שמרגיזות אותו ומביא את השוליים למיינסטרים.
אורי קציר טען שבלוגים זו תרבות פנאי ויגאל חמיש חידד שעיתונות זו משרה פרופסיונאלית ויש להתאים את הציפיות. מנגד, אנשים שעוד לפני עידן הבלוגים היו אקטיביסטים נתנו לנו דוגמאות כיצד ניתן ליצור שינוי חברתי בקטנה בעזרת פעילות בלוגית. יהודית סיפרה כמה סיפורים מרתקים על אנשים במצוקה שהיא מסייעת להם ומעלה מודעות לכך באמצעות הבלוג. וסולה שלי סיפרה שהיא בבירור מקדמת אג'נדה חברתית ומרגישה שהמידע בבלוגה שינה חיים של הורים לילדים אוטיסטים.
אחרי כן היה מעגל שלי שבו טענתי שכל השאלות שדנו בהן קודם אבסורדיות כי אין להן קשר לטכנולוגיה זו או אחרת ואם כבר הן רלוונטיות לאפליקציות נוספות באינטרנט. אנשים שהם גם ככה פעילים נעזרים ברשת רבות ואנשים שלא עושים דברים אחרים לגמרי. האם אנחנו מייצגים את הבלוגרים בישראל? האם אפשר בכלל לייצג ציבור כללי כל כך? בדה קונסטרוקציה קצרה למושג הבלוג הגענו למסקנה שהוא חסך לאנשים המון כסף על טיפול פסיכולוגי, מצא להם חברים חדשים ואפשר להם להביע את עצמם בצורה אותנטית ורב ממדית ועל כך כל העניין בעצם. למעשה, אני לא מבינה מדוע עיתונאים כל כך חוששים מבלוגרים, המגזר האמיתי שצריך לשקשק מפחד הוא הפסיכולוגים! הדיון הגיע לממדים המתנגשים של תקשורת בינאישית והמונית, ציבורי ופרטי. עלתה השוואה מעניינת של בלוג לגוף במרחב החברתי שהוא שלי אבל הוא לא פרטי כי הוא נתון לפיקוח ולמבטים במרחב הציבורי (פיתוח של חנן). משם עמוס כבר סיווג את הבלוגרים לשרמוטות וזונות על פי הגישה שלהם לקהלים ודיבר על מה זה אונס וחילול בלוג בעיניו.
אחרי ארוחת צהרים צמחונית יואב לקח אותנו לבית הקברות ממול לספר לנו את הסיפורים ההזויים של ותיקי עין חרוד ומצאנו קווים משותפים מבהילים בין מריבות הקיבוץ לפליימינג של בלוגרים. חצי מהקיבוץ הזה נרצחו או התאבדו, אלו היו אבותינו והם מתפלאים שאנחנו כאלה. כשחזרנו התכנסנו למעגל שיח אחרון (נכון, תכננו יותר אבל אי אפשר להספיק הכול וזרמנו עם הלך הרוח) שהתנהל חצי עם גיא ווסט על בלוגינג ופוליטיקה, הוא סיפר על הניסיון שלו עם רומן ברונפמן ודב חנין ויוחאי עילם, ממיסדי עבודה שחורה סיפר על הפעילות שלהם. בחצי השני אורי קציר העלה רעיון הפוך על הפוך להשתמש בבלוגים כאמצעי לחידוש מידע עתיק.
היה מגניב והפסיד מי שלא בא, באמת. בסוף משפחת גל נתנה לכל אחד מאיתנו שי לילה שני חינם במלונית שלהם. ואני באופן אישי הסקתי 2 מסקנות חשובות כמוסר השכל מהארוע הזה:
- אני זרה לפורום הזה באותה מידה שאני זרה למפגשי ישרא של הילדים בעזריאלי, בפורום הזה זה פשוט לא בולט חיצונית. אני לא גיקית, לא אקטיביסטית, לא שמאלנית ואולי אפילו לא פוליטית (ובלחש: גם לא פולניה). מי שנענה לקריאת המפגש היה סוג מסוים של בלוגרים בדיוק כמו שילדי עזריאלי הם סוג מסוים של בלוגרים. בלוגרים הם בני אדם, שונים מאד, ואולי לא ניתן בכלל לכנס אותם תחת הכותרת בלוגרים כמו שלא חושבים לכנס אותם תחת הכותרת בני אדם, על מנת לדבר על מה ראוי שבני אדם יעשו עם חייהם (על משקל בלוגם). למה אנחנו מנסים לשלוט בכאוס? מה מפחיד אותנו?
- לנהל בלוג זה להתרגל לטפח את האגו שלנו. יש בזה קטע בריא של להתרגל לקחת מקום ולטפח בטחון עצמי, וגם ללמוד איך להיות במקום שלי וגם להשתתף בשיח שוויוני בין אחרים שיש להם את המקום שלהם. העומק הזה של הפוסט והבלוג כולו מאחורי השיחה הוא מה ששונה משיחה פורומית, למשל. מה שכן, האגו הזה עומד למכשול במפגש פנים אל פנים ששם לא תמיד יש לנו את המרחב והזמן לקחת לעצמנו את עומק המקום של הפוסט והבחנתי שהאגו של חלקנו מפריע לנו להפוך את התיאוריה של השיח השוויוני למציאות. אני מודה שאני לא עומדת בפיתוי להשתלט על השיחה והיה לי חשש מהפורמט של מעגל שיח, אני בהחלט מכירה במגבלותי, אז השתדלתי לדבר מעט מאד במעגלים אחרים אבל החזקתי קצר את מעגל השיח שלי, למשל. חנן כהן לעומת זאת שעשע אותי מאד, כי הוא הגה את רעיון האל-כנס ויש לו מוניטין של בועט במנגנוני כוח ודווקא הוא השתמש חופשי בכוח המנחה ואף מנע מאיתנו את הקרמשניט הטרי עד להפסקה מחשש שלא נהיה מרוכזים בדיון שלו. ועל זה נאמר כבר, שאתה יכול לשלוף את האנשים מתוך מנגנוני הכוח אבל קשה לשלוף את מנגנוני הכוח מתוך תבניות החשיבה של האדם. J
הסרטון הבא לא מתיימר לייצג כלום, אפילו לא את נקודת המבט האישית שלי. המארגנים דיברו די הרבה אבל הם כמעט ולא מצולמים כאן והיו עוד אנשים שאמרו דברים מופלאים שלא נתפסו בכרטיס הזיכרון הקטן של המצלמה שלי ששבק חיים ומחק כדי להכיל עוד, אבל זה ייתן לכם איזה שהוא מושג. הלינק הישיר ביו-טיוב למי שרוצה לשלב בבלוגו. יש תמונות ודיווחים של אחרים בלינק של יגאל (גם בטראקבק). והנה גם הדיווח וכתבת הוידיאו של נענע שצילמו חלקים אחרים לגמרי ומשלימים של הוידיאו שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כרמל וייסמן