ברוקולים ורודים?!

איך אני יכולה להיות כזאת אגואיסטית? כזאת אנוכית?

אז מה.. זו לא סיבה! הם לא אשמים.

אני כל כך מצטערת.. כל כך... על כל ההתפרצויות, הרגשות האלה. אני כל כך מתביישת בזה.

אני כזאת מגעילה. אנוכית.

מה גורם להם להישאר חברים שלי? מי אני בכלל שזה מגיע לי? סתם עוד אחת... לא מיוחדת... ולא מגיע לי שום דבר.... ובטח שלא ככה.

אני כל כך שונאת את עצמי.

אני מצטערת. את צודקת. כל כך טעיתי.

את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. וכן- בלעדייך לא הייתי מגיעה לכלום, ולא מגיע לך היחס הזה שלי אלייך... לא מגיע לך שאני אחשוב עלייך את כל זה. פשוט לא. את בנאדם כזה מדהים... את לא עושה כלום כדי לפגוע באף אחד. זה בחירה שלך.

אני כזאת סתומה.

_-

הפוסט הקודם נמחק.