ברוקולים ורודים?!

בזמן האחרון כל פעם שאני מגיעה הביתה מבצפר, עייפה, עצבנית ומותשת ממאורעות היום,

מצפה לי אמא בבית- עם אוכל חם, הרבה שאלות וזכוכית מגדלת.

הזכוכית הזאת בודקת כל צעד, מילה וטון דיבור.

 ואז אמא הולכת,

נעלבת

 ללמעלה.

עושה הצגות כאילו היא בעצמה נערה מתבגרת,

ואז כמובן שאני צריכה לעלות למעלה, להתנצל, ולשמוע נאום ארוך על כמה שאני אגוצנטרית, אנוכית, חושבת רק על עצמי, ילדה נוראית שמתייחסת לכולם ובמיוחד לאמא כמו לסמרטוט.

אני מצטערת. אני יודעת שאני לא בסדר. אבל אמא, באמת, מה את ילדה קטנה? למה את נעלבת מכל דבר? עושה הצגות? כל כך נמאס לי.

אני חושבת שיהיה עדיף שאני אגיע לפני אמא הביתה, מה שאפשרי רק אם אני מגיעה בסביבות 1:30, או שאני פשוט אגיע הביתה הרבה יותר מאוחר אחרי או בזמן שאמא נחה או מטפלת בשאר האחים שלי.  

 רוב הפעמים עכשיו זה באמת ייקרה, בגלל הצופים והדיבייט יימעטו הפעמים שאני מגיעה הביתה.

אולי במקום לחזור בקו המוקדם בשתיים ורבע אני אשאר בבצפר, אסע בשלוש וחצי ואגיע במקום הביתה ישר לצופים.