כי כשכבר כל כך כואב בפנים, והדמעות נגמרו, הכאב הגופני מהווה סוג של הקלה, סוג של דרך מוצא, כאב אחר להתרכז בו-הרבה פחות כואב. וזה באמת מקל, תנסו לצבוט את עצמכם חזק, אותי זה עודד.
כן. זו כנראה הסיבה שאנשים חותכים ורידים.
באמת שכבר נגמרו לי הדמעות. היה היום כל כך כיף.
ואז בנסיעה הביתה פשוט השתלט עליי המצברוח הרע. כל כך הרבה דמעות שפכתי בחצי שעה הזו.... כל מה שנשאר מאתמול.
ועכשיו מאיפה שהוא מגיעות עוד ועוד דמעות.... ממתי אני כזאת עגמומית וממורמרת? אה, מאז ומעולם, האופטימיות היא חלק מהמסכה שכבר כל כך נדבקה אליי שאני לא מסוגלת להבדיל בינה לביני, ואולי עדיף ככה- הרי היא מגינה עליי.
אני הייתי רגילה כל כך הרבה שנים שאף אחד לא אוהב אותי, שכולם דוחים אותי ולא מעונינים בחברותי, ועכשיו כשבאמת יש לי חברים שאוהבים אותי ואיכפת להם ממני אני לא יודעת איך להתייחס לזה.
וכאילו יש לי ילדה קטנה בתוכי שכל הזמן חרדה ודואגת ומפחדת וזוכרת הכל, והיא מונעת ממני להיתקדם הלאה- היא מזכירה לי שאני גרועה, אגואיסטית, שאולי הם בכלל לא רוצים אותי, שאני סתומה, שעדיף לי לחכות בצד.
חברה שלי אמרה לי שהיא מפחדת שלא אוהבים אותה, שלא רוצים אותה, כבר חצי שנה. ואז הבנתי- זה ההבדל ביני לבינם, זה מה שגורם לי לקנא בהם ולא להבין מה אני אמורה לעשות מתי.
כי אני מרגישה ככה כבר מכיתה ב', וזה מה שתמיד ידכא את הרצון שלי להתחבר עם אנשים - זה מה שתמיד הפך אותי להיות סנובית מגעילה כדי להגן על עצמי.
הן מאמינות שמה שהן עשו אז לפני כל כך הרבה שנים פוגע בי כל כך חזק עד היום?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
