ברוקולים ורודים?!

משהו ממש רע עובר על כולם.

מצברוח רע, דיכאון, הרגשה שמצד אחד כבר פשוט  נמאס. מהכול- מבצפר, חברים, משפחה.

ומצד שני אני לא יכולה בלי זה.

לא בטוחה שרוצה שייגמר- אבל רוצה להתרחק, לנשום קצת אוויר אחר. להשתחרר?

קשה. איפה ה"אני" שלא הייתה מוותרת כי קשה ולא הולך. שלהפך- בגלל זה הייתה ממשיכה ומנסה?

-זה בגלל שראיתי כמה כיף להיות טובה במשהו סוף סוף. לדעת שיש לי כישרון ויחודיות כלשהו.

כל כך מוריד את הביטחון, ההערכה. אני כל כך שונה-ושקטה. כמו העציץ.

-זה בגלל שראיתי כמה כיף להיות מוקפת חברים. כמה כיף להיות במקום שהכי מתאים לי.

ואז אני מפקפקת במה שגורם לי להרגיש כל כך רע מצד אחד וכל כך נהדר מצד שני. אני לא חייבת להמשיך, אני חייבת לעשות מה שאני אוהבת.

לא וויתרתי לגמרי. אני אוהבת אתגרים. והשנים הבאות בהחלט יהיו אתגר רציני.

אני אומרת לעצמי שמקסימום יהיה קשה- אז נפרוש.

אני לא אפרוש. אני יודעת את זה. אני לא אודה בתבוסה בעיני עצמי.

אני אקרע את עצמי עד שאצליח.

לא. אני לא אנשם.

 ____________________________________________________

אני יודעת שאם אני אשאל אותם הם יענו לי מה שאני רוצה לשמוע, לא את האמת. מה הבעיה? אני לא אפגע. תגידו את האמת- כי זה מה שאני רוצה לשמוע.

-____________________________________________________

שבוע הבא שבועות. שנתיים. כבר אין לי כוח.

Because I am going to Bulgaria at the summer with my Dibate teem I need to start an English diet- to speek in English, to think in English and to dream in English [and my friends are going to hate me because of this]. so can anyone to recommend  to me about an interesting-not-so-hard book? (not including Harry Potter)

זה כבר כמעט שנתיים. פאקינג שנתיים!

הוא תמיד בתת מודע...

כבר הרבה זמן שחשבתי שסוף סוף הקללה הזו הלכה ממני.

אבל זה חזר.

כשהוא לא בסביבה אז לרוב אני בכלל לא חושבת עליו, ובזמן האחרון גם כשהוא היה בסביבה הוא תמיד היה במעין תת מודע, שרק בעקיפין הוא מעניין אותי.

אני לא יודעת אם החלטות שאני לוקחת [או לקחתי] היו מושפעות ממנו.

בעצם- אני יודעת שכן. המעבר למדעים היה איכשהו גם בגללו.. למרות שבכל מקרה נראה לי שבסופו של דבר הייתי עוברת.

ההצטרפות שלי לצופים אולי גם קשורה לזה.

והחברות עם ההוא, שכל אתמול רק שאלתי את עצמי- למה לעזאזל הייתי איתו. כנראה שזה גם בגללו.

שום החלטה לא הקרתה רק בהשפעתו. הוא פשוט היה אחד הגורמים המשפיעים.

ותכלס, כשמסתכלים על זה ככה- זה עשה לי רק טוב. התבגרתי, השתניתי, חוויתי חויות מדהימות. לא רק בזכותו- אבל גם.

אני לא יודעת מה לעשות, לא ייקרה כלום, אני לא מעניינת אותו בגרוש.

מה לא ניסיתי כדי לשכוח אותו. זה פשוט רודף אותי. כמו מחלה כזאת.

הלוואי והחופש הגדול יעזור, להתרחק קצת, לטוס לבולגריה ולהכיר אנשים חדשים- חמודים הרבה יותר ממנו [זה אפשרי בכלל?].

בכל זאת.. יהיה טוב.

נשאר רק עוד מבחן באנגלית ובוחן בפיזיקה.. אהה ופעילות בהיסטוריה.

ובזה תיגמר השנה הכי טובה שלי בבצפר, כיתה ט' המדהימה הזאת. 

כל כך הרבה דברים קרו השנה, מעבר למה שאי פעם ציפיתי שייקרה לי.

איך אני יכולה להיות כזאת אגואיסטית? כזאת אנוכית?

אז מה.. זו לא סיבה! הם לא אשמים.

אני כל כך מצטערת.. כל כך... על כל ההתפרצויות, הרגשות האלה. אני כל כך מתביישת בזה.

אני כזאת מגעילה. אנוכית.

מה גורם להם להישאר חברים שלי? מי אני בכלל שזה מגיע לי? סתם עוד אחת... לא מיוחדת... ולא מגיע לי שום דבר.... ובטח שלא ככה.

אני כל כך שונאת את עצמי.

אני מצטערת. את צודקת. כל כך טעיתי.

את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. וכן- בלעדייך לא הייתי מגיעה לכלום, ולא מגיע לך היחס הזה שלי אלייך... לא מגיע לך שאני אחשוב עלייך את כל זה. פשוט לא. את בנאדם כזה מדהים... את לא עושה כלום כדי לפגוע באף אחד. זה בחירה שלך.

אני כזאת סתומה.

_-

הפוסט הקודם נמחק.