לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

על קו האופק


כמו עפיפון אני מרחף בשמי האופק.

Avatarכינוי: 

בן: 34

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2011    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2011

עפיפון אחר


בימים האחרונים אני הולך הרבה. אחרי שאני מסיים את החברים באיזורים האהובים עלינו בתל אביב אני ממשיך להסתובב לבד, חושב עם עצמי.

הרגליים מושכות אותי לבד ואני נמצא בעולם משלי, חולף בדרך על פני המון אנשים. המון אנגלית ברקע. הרבה ספרדית. גם צרפתית ושפות אחרות.

עצרתי וישבתי בבית הקפה שאני אוהב, באיזו סמטה שנושקת לרחוב קינג ג'ורג'. פתחתי את המחברת ונתתי למחשבות להפוך למילים.




שיחה עם חבר גרמה לי להבין שיש בי המון צדדים ומשקעים שאני בקושי נותן להם מקום. כמה שאני אומר שאני מחובר לעצמי.. אני בעצם לא ממש יודע מה עובר עליי. על עצמי.

אני כל הזמן יושב ושואל את עצמי למה לעזאזל אני לא נכנס למערכת יחסים - הרי יש לי דיי הרבה מה להציע.

אני יודע שאני יפה, חושב שאני איש שיחה מאוד נחמד ומעניין וכמובן לא בסרטים כמו הרבה הומואים אחרים. אני מחוץ לארון, כבר לא מפחד, יש לי משפחה נהדרת וערכים שאני חושב שהרבה מחפשים באחרים. אני יושב ושואל את עצמי למה זה לא קורה לי.

אני חושב שיש לי מושג.



ישבתי במונית ופתאום הרגשתי חנק בגרון וצריבה בעיניים כשהבנתי שאני עדיין מפחד. כל הזמן פחדתי.

קשה לי קצת להודות בזה, אבל עדיין קשה לי להתגבר על הפגיעה הזו.

אתם מבינים, היה לי בן זוג כשהייתי בן 15. למשך כמעט שנה וחצי מחיי. הוא היה האהבה הכי גדולה שהייתה לי בחיים.. אני חושב שהיחידה שהייתה לי. נתתי לו הכל. את גופי, את נשמתי, את הלב שלי על מגש של זהב. קיבלתי ממנו המון בחזרה, אבל שמונה השנים בינינו גרמו לו להחליט שזה לא זה. ואני נשברתי לרסיסים.


אני מפחד להיזרק שוב לפח. לתת את כל כולי ללא תמורה, להתאהב באמת ומכל הלב.. ובסופו של דבר להיזרק לפח כמו מוצר שכבר אין בו כל שימוש. אני אומר בצער רב שעדיין לא התגברתי על המשקעים שנשארו בי מהפרידה הזו.

אחרי שהוא נפרד ממני אני לא ידעתי מה אני. מי אני.. האם הערכים הללו באמת שלי? המחשבות, הדיעות, הרצונות וההתנהגות? הכל היה לי מוזר ולא אמיתי. נאלצתי לבנות את עצמי מחדש ואני עד היום לא סיימתי להשלים את כל הפאזל.


אני יודע שאני חזק, ואני כבר לא ילד בן 15 ובטח שלא לבד. אבל קשה לשנות את התפישה הזו בראש. אני עדיין מפחד להעניק את האהבה שלי, הדבר הכי טהור וכמוס בתוכי, למישהו שיזרוק את זה לפח פעם נוספת וישבור אותי כמו שנשברתי. קשה לי לשנות את זה.

אני מפחד שלא יאהבו אותי. אני לא באמת נתתי למישהו להתקרב אליי במשך כל השנים האלה. אני מסתכל על כל מיני אנשים, גם על חברים שלי. חלקם יוצאים ממערכות יחסים וחוזרים אליהן עם פרטנר אחר כעבור זמן לא רב בכלל.. ואני לא מצליח להבין למה אני לא יכול לעשות את זה.



פתאום הבנתי- הרי זו הסיבה שאני משקיע בחברים כל כך. אני נותן להם הכל ללא תמורה, אהבה ללא גבולות. נאחז באהבה שלהם ומקבל ממנה את הכוחות והאנרגיה להן אני זקוק כי אני יודע שהחברים שלי לא יעזבו אותי בחיים. אין כאן מערכת יחסים של בני זוג, שלתפישתי תגמר בכל מקרה. החברים שלי לא יכולים לעזוב אותי פתאום ולהשאיר אותי בודד. הרי חברות נמשכת לנצח או עד שאתה מחליט בלב שלם שמיצית אותה.



אני נכנס לאטרף כמעט בכל לילה שאני ישן בבית. אני אומר שאני מחפש סקס.. אבל אני לא באמת רוצה את זה.

זה לא חסר לי.

זה לא מה שיעשה אותי יותר מאושר או רגוע יותר.

אני לא באמת צריך את זה.

אני הבנתי שאני צריך את החום והאהבה, גם אם זו אשליה של שעה. כל פעם אני אומר לעצמי לא להישאב לזה, אבל כמו שהרגליים מוליכות אותי באופן לא מודע ואני נמצא עם המחשבות שלי ולא מרגיש שאני הולך ולאן, ככה קורה בסופו של דבר שאני ממשיך לחפש ולחפש ולא באמת למצוא מה שאני צריך.

אני רוצה לחבק מישהו חזק בלילה, להקשיב, לבכות כשצריך ולצחוק ביחד. אין לו פנים אבל הוא כל כך מוחשי בעיני, כאילו אני נוגע בו.

אני צריך את האיכפתיות, שמישהו יצטרך את הידיים שלי לחבק אותו כדי שיירדם, ינשק אותי בבוקר ויגיד לי שאני שלו. שאני משמעותי. שאני תופס אצלו מקום בלב, בנשמה ובנפש. אני לא מצליח לגרום לזה לקרות למרות שחשבתי שאני משדר רק את זה. אני הרי מאמין בכל ליבי שכשאתה רוצה משהו הוא פשוט יימצא את דרכו אליך. אולי בגלל שפחדתי לתת לו את ההזדמנות הוא פשוט לא הגיע.



אני יודע שאני ילד טוב.. אבל לפעמים אני לא. אני עדיין מחפש את עצמי ולפעמים מוצא עפיפון שונה מכפי שהייתי רוצה שיהיה באמת. לפעמים אני מנסה להיות מה שאני חושב שאחרים יאהבו לראות. להתלבש בצורה מסוימת שתבליט את השרירים, להתנהג בצורה מסוימת, לדבר בצורה מסוימת או אפילו ללמוד לנגן בגיטרה. אז נכון שממש במקרה גיליתי שהגיטרה עושה לי ממש ממש טוב, כאילו זה איזה חלק שהיה בי חסר כל הזמן הזה ומצאתי אותו ממש בטעות, אבל עדיין לא באמת סיגלתי לעצמי התנהגות שהכי מתאימה לי ואני הכי מרגיש אותה בנוח. יש כמה צדדים של עפיפון שבאים לביטוי בזמן אחר כל פעם.

אני מרגיש הכי עצמי כשאני תופס את המקום של העפיפון שהוא עדיין, בערך, קצת ילד, וגם עדיין רוצה להישאר כך. אני אוהב להיראות, להתנהג ולהתלבש כמו נער.. לא כמו גבר. המבט התמים שיוצא לי מהעיניים בזמן שאני חושב על זה נראה אולי תלוש מהמציאות אבל זה מרגיש לי הכי נכון.



בעצמי לא הבנתי למה כל כך איכפת לי מתומר. למה לעזאזל אני משקיע את הזמן שלי בלנסות להבין אותו או לשנות אותו. אני מבין שהסיבה שאיכפת לי היא כי אני מזהה את אותה הפגיעות הזו אצלו.

כשהוא שר אני רואה את זה. יש לו מבט בעיניים, שחושף אותו כשהוא שר. הוא באמת מכיר המון אנשים, והרבה אנשים מכירים אותו ושואלים לשלומו, אבל אף אחד מהם לא מכיר אותו באמת. העיניים חושפות שאולי הוא רוצה אבל לא באמת נותן למישהו להתקרב אליו. אולי כי הוא מפחד להיפגע. אולי הוא לא יודע מי הוא באמת ולא מכיר את עצמו.. כך שהוא לא יכול להכיר את עצמו לאחרים.

אני מזהה את השבריריות הזו מבעד למעטפת החיצונית שהוא כל כך מתאמץ להסתיר מלבד לרגעים שהוא שר ורואה בה המון קווי דימיון עם עפיפון. האמת, כשהוא שר אני פשוט רוצה לקחת את הילד הזה ולחבק אותו בלי מילים.



אני לא באמת יודע מה לעשות כדי להיפתח יותר לאנשים. אני שונא דייטים כי אני מראש קובע שהם יהיו כישלון. אני פוסל כל אחד כי עדיין לא נתתי צ'אנס קודם לעצמי. אני יודע שאני צריך להתגבר על הפחד שבלהיחשף, לתת מעצמי ולהיות פגיע.. אבל אני לא מסוגל לתת לעצמי להיות פגיע. כמו שאתה נושם מבלי להתכוון, או מרגיש מבלי לשלוט בכך. כך גם האינסטינקט הזה בנוי אצלי מבלי יכולת להתערב בתפקודו. למרות זאת אני יודע שרק כך אוכל לתת הזדמנות למישהו להכיר אותו מבלי שאני אחתוך את זה עוד לפני שזה מתחיל.

עדיין אני לא יודע מה אני במערכות יחסים. האמת שאני בכלל לא יודע. תומר הראה לי עד כמה עפיפון של גיל 15 שונה מעפיפון של גיל 21 במחשבות שלו, בדרישות, בפתיחות ובעמידה על שלו וזה מאוד מבלבל אותי. אם אז הייתי דף חלק, אז דברים נכתבו, נחרטו על השורות ובתודעה.. ולא משנה כמה אתה מוחק את מה שכתבת, הסימנים על הדף יישארו עליו תמיד.



אז אני מבולבל מאוד. אני לא יודע אם אני יותר שטותניק כמו שאני עם החבר'ה שלי או יותר בוגר, שקול או רציני. אם אני זה שעושה את הרעש או יותר שקט ומופנם. אני לא יודע אם אני הגברי או הפחות, זהשמוביל או לא. ברור לי שזה צריך להיות שילוב של שתי נקודות הקיצון של כל דבר וכמה שיותר בהדדיות עם האחר, אבל אני עדיין לא יודע מה הכי מרגיש לי נכון. המון צדדים של עפיפון באים לידי ביטוי בכל פעם ברמה אחרת.



הייתירוצה להשקיע את הזמן שלי יותר במישהו אני אוכל לראות את עצמי מתאהב בו, שהוא בעל ערכים דומים לשלי, ורק לחיות איתו ביחד את החיים זה לצד זה, באמונה, אהבה וביטחון.





עפיפון

נכתב על ידי , 24/4/2011 18:21   בקטגוריות מחשבות והרהורים, אהבה ויחסים  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של s&m )אוחצ'off) ב-25/4/2011 13:47
 





5,588
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל* עפיפון אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על * עפיפון ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)