אז ככה, מי שקרא כאן כבר יודע שאני לוחמת.
כן, זו הייתה בחירה. אבל ככל שהתבגרתי אספתי לי חזיתות להלחם בהן,
הכרתי מאבקים שעוררו בי רצון לרתום אליהם את הכוח שלי והרצון לשנות.
יש שיגידו שהנושא הזה לעוס ומאוס, אבל אני, שחיה אותו כל בוקר וכל לילה וכל דקת ערות, לא יכולה להסכים לאמירה כזאת.
דימוי גוף, הערכה עצמית נמוכה, אופנה, טרנד, אידיאל יופי, העצמה נשית, רזון חולני, השמנת יתר, נשיות וכו'
אלה רק חלק מהמושגים שעולים בדיון על המגמה ההולכת וגוברת (ומצד שני, נתקלת בהתנגדות חזקה בשנים האחרונות)
של הערצת הרזון הנשי והשאיפה למודל יופי אחד ויחיד לפיו כולן צריכות ללכת.
כשאני קוראת מאמרים\קטעים בנושא, אני נתקלת בהתרסה מצד 'הנשים המלאות'.
אמירות מכוערות בסגנון 'גברים בעצם לא אוהבים נשים רזות'-
אמירה שגורמת לכל עניין תפיסת הגוף הנשית להשמע כמו סוגייה שתלויה רק בפידבק של גברים.
אני הראשונה להבין את ההתרסה הזו, להבין את הכאב ואת התחושה שנגזלת ממך היכולת לבטא את עצמך ולהרגיש יפה, נחשקת.
אופנה היא אמצעי לביטוי אישי ואת זה אי אפשר לקחת מאישה, לא משנה כמה היא שוקלת.
בנוסף, תעשיית האופנה לא מסתיימת בבגדים, היא מכתיבה דעת קהל ויוצרת סביבה הילה של נועזות וחדשנות שהרבה רוצים לקחת בה חלק.
אני, אישית, כבחורה שהישבן מידה 42-44 שלה, החזה שלה, הירכיים שלה, נחשבות מחוץ לאידיאל, רוצה להגיד שנמאס לי.
אני (ואני לא לבד) חושבת שאנחנו צריכים לתמוך בריבוי של אידיאלים וסוגי יופי.
כמו שבפוליטיקה יש מפלגות שונות, כמו שבקולנוע יש ספילברג ויש טרנטינו, כך גם באופנה.
מי שהיא עגלגלה בסגנון מרלין מונרו, נערות הפינ אפ וכריסטינה הנדריקס- מבורכת
מי שיש יש לה תחת עסיסי סטייל ג'יי לו, ביונסה וקים קרדשיאן- מבורכת
מי שהיא קומפקטית ונמוכה כמו אודרי הפבורן וג'נוארי ג'ונס- מבורכת
מי שהיא רזה וארוכה כמו קמרון דיאז או ויקטוריה בקהאם- מבורכת
ובכלל, אם מישהי נראית כמו עצמה, זה מעולה. כל היופי הוא בשוני, בגיוון. למה לנו לוותר על כל זה?
המציאות של היום עגומה בשביל חלק גדול מהנשים בעולם.
אני תמיד הייתי במאבק תמידי עם איך שאני נראית. רציתי לשפץ, להקטין, להצר.
גם את הדברים שלא תלויים בדיאטת כאסח אלימה, רציתי לשנות.
אני הייתי רקדנית, וראיתי את עצמי 5 שעות ביום, כל יום, בבגד גוף בחדר מראות ועמדתי באופן מתמיד מול הביקורת הצולבת ביותר- הביקורת שלי.
עבדתי על הבריאות שלי ונלחמתי עם הנטייה הגנטית להשמנה שיש לי,
בלי להבין שבסופו של דבר השינוי הוא תודעתי.
ושלא משנה כמה יגידו לי שאני 'סקסית', אם אני לא ארגיש ככה זה לא יעבוד
ושלא משנה כמה אני אדעך כשיזרקו לכיווני את המילה 'שמנה', על אחריותי לאהוב את עצמי.
נשים שמרעיבות את עצמן, נשים שלא רוצות להסתכל על עצמן במראה, נשים שלא הולכות לים כי הן לא נראית מספיק טוב בבקיני,
הן תוצר של אשליה שאנחנו אוכלים יותר מידי זמן. האשליה הזו שווה את זה?
האם ירכיים בלי צלוליטיס בהכרח יפות יותר? האם בטן שטוחה היא חובה לאישה הממוצעת?
האם קהל היעד של האופנה הוא קולבים?
אני מרגישה איך יחד עם ההתבגרות שלי (ויחד עם עבודה קשה)
אני לומדת לקבל את עצמי, לומדת להכיל את הקושי הזה.
יש לי חברות רזות ויפות, שאני אוהבת. לפעמים הן מקנאות בי, ולפעמים אני בהן.
מה שמשותף לכולנו, זו האומללות שנגרמת ע"י השתעבדות לאידיאלים בלתי מושגים של רזון לא הגיוני ושלמות גופנית.
ריי שגב שהיא דוגמנית פלאס סייז ובלוגרית מדהימה, הצטלמה לפני שבוע בערך בתחתונים חזיה לפרויקט 'יפה כמו שאת'.
התמונה שאני מעלה לכאן, היא תמונה ללא ריטוש, כמו שצריך.
ריי היא אישה מעוררת השראה. היא יפיפייה בעיניי, יש לה חוש הומור, היא חדה והיא לוחמת.
והיא לא מפחדת להראות את הגוף שלה, כי המלחמה הזו חשובה בעיניה. וגם בעיניי.
בריי נתקלתי כשחיפשתי בחורות בארץ שמקדמות את האג'נדה שאני תומכת כ"כ נלהבת שלה.
היא אפילו נהפכה למעין חברה וירטואלית שלי. ומידי פעם כשאני מתייאשת מעט אני שולחת לה הודעה והיא מזכירה לי כמה כל זה חשוב ומהותי.
מעבר לעובדה שאני הולכת בבגד ים וממשיכה להגיד לעצמי שאני אוהבת את הקימורים שלי, למרות הקושי,
ומעבר לעובדה שאני מקווה שבפעם הבאה שאני אתפשט מול גבר אני לא אחשוב שאני אמורה להראות כמו דוגמנית פלסטית שהחליקו והקטינו בפוטושופ.
אני כותבת את כל זה, בשביל כולן.
בשביל כל מי שההתעסקות במשקל מעיקה עליה.
בשביל כל מי שמבינה שאי אפשר להיות מושלמת.
בשביל כל מי שיודעת שאת הצורות השונות, צריך לחגוג, ולא לדכא.
גם שרון בן שבת שכתבה בישרא על הנזק של אידיאל היופי, על דימוי עצמי נמוך בקרב נערות ועל החוצפה של חברות הביגוד והאופנה בארץ,
הצטלמה בבייבידול שקוף שמראה שאין לה במה להתבייש. וגם היא, זוכה ממני לכבוד עצום ופרגון על המוכנות שלה לחשוף את עצמה לתגובות מגעילות, בורות, קיבעון וצרות אופקים.
טלי גיאת (דוגמנית ישראלית בסט צילומים בניו יורק)(הורסת)
חברות בגדים שמסרבות להביא מידות לארץ, הן פושעות כנגד נערות שמגיע להן ללבוש מה שבא להן. להרגיש סקסיות וטרנדיות ומה לא.
גברים שמתרברבים בזה שהן אוהבים נשים רזות וקוקטיות, עושים עוול לנשים האחרות. שכן על טעם וריח, מטופש בעליל להתווכח
ומי נמשך למי, ומי יפה בעיניי מי זה היום הדיון הכי פרוץ והכי רב תשובות והעדפות.
כי העולם שלנו הוא צבעוני והוא פתוח,
ואם אדל רוצה לעשות את המוזיקה שלה בלי שיתעסקו במשקל שלה, זו זכותה.
ואם קייט ווינסלט מסרבת שיתקנו תמונות שלה בפוטושופ, היא צודקת.
לסיכום, גם כשקשה
אני אוהבת את הקימורים שלי.
אוהבת אותם כי הם חלק ממני
ובשבילי הם גם אמירה, שככל שעובר הזמן, אני שלמה איתה יותר ויותר.
כריסטינה (אלילה אהובה שקורעת את המסך בנשיות מתפרצת \ למרות שמדובר בשנות ה-50 ;)
שלכם,
באהבה, עם Curvy hugs
טליה
פוסט שריי כתבה בבלוג שלה, בהשראתי. (עם תמונה ושלי וקטע שכתבתי לה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
