בדידות היא מצב מלמד ולכן עליי לקבל אותה. להיות מנומסת ואדיבה כלפיה.
וזה לא קל, לורן היל שרה שהיא לא רגילה ללהיות בודדה ולא אוהבת את הצליל של זה. גם אני לא.
אבל אני מאמינה שללכת ראש בראש עם הלב שלי, זה לא יעיל.
תודות מיוחדות שחשוב לי לכתוב כאן, כי כבר הרבה זמן לא כתבתי משהו רגשי,
שחשבתי שהוא יפה וקריא בניגוד לגיבובי שטויות שאני נוטה לייצר לאחרונה.
* תודה מיוחדת לנהג אגד שזכיתי לעלות על האוטובוס שלו היום, זו הייתה נסיעה איטית להפליא. תודה.
* תודה מיוחדת למי שאמר לי שהאלבום האחרון של הסמית׳ס גרוע. נעלבתי בשמם ורק לכן שמעתי אותו היום בבוקר,
למרות שלא קמתי עם חשק לשמוע אותם בכלל.
* תודה לים
* תודה להשראה שבאה לבקר אותי היום, את זונה ואני ממש רוצה שתשארי אבל אני מניחה שגם על ביקור חד״פ,
ראוי לומר תודה.
-
לשבור את השעון-
הוא אמר לה שהוא אוהב את הנמשים שלה.
הוא אמר לה שזה הדבר היחיד בעולם הזה שגורם לו להתגעגע לקיץ.
מוריסי ברדיו של המכונית העתיקה שלו, עם הקול המאנפף שהפך ליצרן להיטים, המוזיקה העליזה של הסמית׳ס ועם המילים הקודרות והנוקבות. הרוח הקרה מבחוץ נכנסה לחלל המכונית והיא נהנתה מהנשימות העמוקות, הנקיות . אהבה להרגיש איך היא מכניסה אליה את החורף. הנוף בחוץ היה עקר, גם השמיים. כולם חיכו לגשם, חיכו וחיכו עד כדי כאב. אבל כלום. העננים הסמיכים היו סימן אפור שנראה לעיניי כל לייסורי החורף הזה, לייסורים שלהם.
הוא הסתכל עליה ורצה שיבוא קיץ מחלום בהקיץ על הנמשים שלה (שעכשיו נראו דהויים) הוא נדד למחשבות על נקודות החן שמעטרות את עורה, ליד השפתיים שלה, על צווארה, על ירכיה.
היא, רק רצתה שהגשם יבוא. הגשם הכניס אותה לפרופורציות מצד אחד, נתן לה ביטחון. ומצד שני, הוא הזכיר לה מקומות רחוקים בהם ביקרה והרגישה שלעולם לא תהיה מאושרת יותר.
׳אם אצא לרקוד בגשם יחפה, בוודאי אהיה חולה׳ היא התנחמה בהיגיון הפשוט הזה ובתחושת הפינוק הנעימה שיש כשמטפלים בך, כאילו היית גוזל אדם חסר אונים.
המכונית נעצרה בצד הכביש והם התחילו לפסוע לכיוון המים, משאירים בחול עקבות מהוססות ורחוקות אחת מהשניה. הוא סחב את תיק העור הענק שלה (היא שנאה את העובדה שהוא מעור, אבל הוא היה יפה מספיק כדי לגרום לה להתעלם מהעובדה הזו) ״לבשתי את הסוודר האהוב עליי״ היא אמרה ושניה אחרי תהתה אם היא צעקה עכשיו, או אם רק נדמה לה, כי אלה היו המילים הראשונות שפגשו את האוויר שביניהם מאז אתמול בערב. הוא הסתכל על הסוודר הכחול; ״כחול נייבי״ התיקון שלה הדהד בראשו, אז הביט בלוויתן שמצויר על הסוודר ונשמע עוד תיקון, או יותר נכון חידוד; ״המפבק״. הצחיקה אותו ההכרה שגם הוא, כמוה, קפדן עכשיו בנושא לוויתנים. כמה היא השפיעה עליו באהבות הקטנות האלה. היא מעט נעלבה מההבעה שלבשו פניו ובשניה שהבין זאת, חייך אליה בעיניו ואמר ״את נורא יפה. גם ההמפבק״. היה לה נעים לשמוע את זה, אבל היא לא האמינה. כשקמה הבוקר וראתה את עצמה במראה היא הרגישה שקופה, מרוקנת ונטולת ייחוד. זאת בניגוד לעושר, שהיה נדמה לה שאיבדה. השאלה היא איפה? באיזו נקודה במבוך הזה שהיא נמצאת בו ומגששת את דרכה החוצה, היא השאירה את כל מה שעשה אותה עצמה. היא הוציאה מהתיק שמיכה מנומרת, תרמוס עם תה וקופסא עם עוגיות שוקולד ענקיות שלפני האפייה פיזרה עליהם מלח. כמעט לכל דבר מתוק היא הוסיפה מלח. משהו צריך לשבור את המתיקות. היא כבר לא אהבה לבשל לו כמו פעם, רק לאפות. אבל אפייה הייתה מסוג הדברים בה שהייתה נותנת לכולם להנות מהם. משהו ביניהם נפער, נפער כמו תהום. היא דמיינה מלתעות שנוצרות מהאדמה וחושפות באר של לבה מבעבעת ולוהטת; מסוג החזיונות שכשהיא שוקעת בהם- היא מבהילה את עצמה.
הם ישבו ובהו בקו האופק. כמו במעין קלישאה, בשניהם עבר אותו רעד, אותה חרדה כלפי מידת השבריריות של החיים. ובראש של שניהם התנגן קליפ מלנכולי בו נראה העולם שאנו מכירים נשפך עם הים, כאילו מישהו היטה את המשטח מעוטר העמקים וההרים שלנו כלפי אותו קו, זה שבולע את השמש ומסמל את הקץ.
היא שוב לקחה נשימה עמוקה והפעם, השתנקה באמצע וכמעט נחנקה, רעבה לאוויר פחות עוין, כזה שלא יפלח את ריאותיה. הוא, מיהר להתקרב ולשבת מולה, לאחר שהתעשתה, עדיין עצומת עיניים ומעט מסוחררת, היא פגשה את החזה שלו. היא השעינה עליו את מצחה בכניעה וברוגע. זה האוויר שהייתה זקוקה לו, הריח שלו מהול בריח המלוח של הים. היא הרגישה כאילו צ׳אי מתוק ומעלה אדים זורם לה בורידים. זה מה שהוא תמיד שותה, צ׳אי. באותו רגע היא ידעה בביטחון מלא שהיא אוהבת אותו, שהיא לא רוצה שאף אחד ישפוך את העולם שלהם ושפעם היא הייתה חזקה מספיק כדי לבלום את מפלצת הלבה שמאיימת לסדוק את הקרקע תחתיהם.
הוא חיבק אותה, מאושר לחוש שוב כזאת קרבה, בידיעה מלאה שאין שום דבר בעולם שמשתווה לזה. ואין כמו המבט הממתין והסקרן שתמיד מופיע כשהוא ניגש לטעום משהו שרקחה במיוחד בשבילו, אין כמו הנשיקות שלה ואין כמו ללכת לישון לצידה.
אולי הזיכרון הזה של שניהם, עזר גם כשדרכיהם נפרדו לבסוף, לאחר מספר חודשים מלאי חוויות ולילות שהיה בהם קסם של ממש. כמו קפסולה סגורה וקומפקטית, הזיכרון הזה נשמר.
כך, הם השאירו אחד בשני חותם ולא צלקת.
מהבסיס מצונפת בתוך שמיכה, מתרגלת מדיטציה.
מנסה לעבוד על המוח שלי ולגרום לעצמי לחלום על פריז.
טליה
שלא מצליחה להתנער מהשיר
הזה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
