אני לוקחת עט ודף ומכריחה את עצמי לכתוב.
בניסיון לשנות את הרגלי הכתיבה שלי, אני מנסה לשמוע קצת מוזיקה ולהתנתק מעצמי. זה לא עובד.
רק מתחשק לי לספר שקצות האצבעות של קפאו וגם קצה האף.
יפה כאן בחדר שלי בחושך.
כשנסעתי ללילה תל אביבי עם ירדן הוא אמר לי המון דברים חכמים. הוא גם שאל אם הייתי רוצה לכבות את הכמיהה הזו לזוגיות.
את הדחף הזה שבוער בי וגם בו.
אמרתי לו שלא. שאני מתה על זה. אני מתה עם על הלב השבור, ההרגשה הכי מזדיינת בעולם. לטבוע בכאב המשתק שמקפיא את הסרעפת וגורם להכול להיות מיותר. גורם לך לרצות רק להתקלח, לישון ולראות סרטים.
"כשאתה נותן ומתרוקן זו הקרבה. כשאתה נותן ומתמלא זו אהבה"
המשפט הזה נצמד אליי. אני עדיין לא בטוחה שאני יכולה לשייך אותו לאיזה מחוז ספציפי בחיי.
אני רוצה לכתוב כאן איך בשתי דקות*
*זה שקר.
איך בדקה, התאהבתי במוכר המיצים משנקין.
הוא בדיוק סגר את הדוכן, שנראה כמו כוך בגדת הרחוב.
תלתלים חומים, עיניים חומות, שחום, רזה, גבוה, עגיל באף.
מסתכל עליי מדי פעם ושר בלי להתבייש יחד עם פרל ג'אם שמתנגנים ברקע.
חייכתי אליו והצטערתי שאני לא יכולה לעשות יותר מזה.
הימרתי שלבחור כזה בטוח יש חברה.
בראש שלי הוא היה ממגנט, לא יודעת בדיוק למה.
בדקה, רק רציתי להיות שלו.
היה לי קר ורציתי להשתחל מתחת לסווטשירט השחור הגדול שהוא לבש.
זה היה מוזר.
כשהלכנו משם, הבנתי שזו כנראה הפעם האחרונה שאראה אותו.**
אני לא מחכה לשום דבר ואף אחד
השבוע האחרון היה טוב.
מסתמן שעשרת החודשים הבאים הולכים לעבור לאט ובטוח
(הלוואי שמהר)
הלוואי שיהיה בסדר.
אני חולמת על לטוס מכאן,
חולמת על כל כך הרבה דברים.
על פרצופים חדשים
על פריז.
על חיות קסומות
על פילוסופיה ולמידה אין סופית.
אני עדיין לומדת להיות סבלנית,
לא להתבלבל כל כך ולהתרגש כל כך.
לחיות עם הכאב, כשהוא בא.
טליה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
