הבירה, האווירה, החושך, חברתי החדשה, השחרור (לא מצה"ל. רק פילינג לוס)
הקסם של ירושלים...
הכול תרם למה שבסוף היה לילה מושלם.
בצוללת הצהובה בירושלים, אני, כרמל וייצוג מכובד של גברים סטרייטים (כך אומר הגיי דאר שלי, שלמעט תקופות חשוכות הוא די מוצלח)
(ולא כולם נגררו אחרי חברותיהן ששמעו את The call בגלגלצ)
הגענו כדי לשמוע את TheAngelcy.
הופתעתי לטובה, הם היו משוגעים בלייב. והרבה יותר ורסטיליים ממה שחשבתי שהם. כיף לשמוע מוזיקה כזו נולדת בארץ.
הגעתי להופעה עם קראש משמעותי על הסולן (רותם בר אור) שחלף לשמחתי אחרי ההופעה.
לא כי הוא לא מקסים, חס וחלילה. הבחור חיית במה, רגיש, מתולתל, מחייך חיוכים נוטפי כריזמה חצי ביישנית
שר שירים שלו, עמוסי קלישאות ו וידויים קורעי לב על בדידות וחרמנות.
אבל, כמו שכרמל הטיבה לומר, אני צריכה גבר (חברה עם אובזרבציות ממש מוצלחות. היא גם נימקה את האמירה הזו בצורה מאוד מפורטת שלא אחזור עליה כאן) . זה מה שאני צריכה עכשיו, לא נפש מיוסרת (תמיד יהיה לנו את
ג'ף בשביל למלא את הצורך הזה)
ולא בחור שכותב דברים שנשמע לי כאילו אני כתבתי אותם בעצמי (ראו ערך, השיר הזה, שדרכו גם הגעתי לאנג'לסי. תודה לגיל.)
אני צריכה איזון, שקט כזה, כן, עמוק, כמו צלילים תת הכרתיים של קונטרבס (כן, לבחור שעמד מאחורי בהופעה וצעק "אחי תראה ת'צ'לו!!!")
וזה לא ייאומן, שאפילו מוזיקה חיה,
סם ממכר שכזה; אחד שעושה אך ורק טוב
גם הוא, לא עודד אותי לכתוב.
אפילו לא קצת.
אבל אני מרגישה נקיה (לאט לאט) מגעגועים וחרטות
אני מסתכלת קדימה
צילום של כרמלצ היופה.
מחשבה חולפת בראשי: בירה, נאמ נאמ
טליה,
שביקשה הופעה וקיבלה.
(אני במוד של חיבוקים עכשיו, חיבוק וירטואלי)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
