Mandela
Trainspotting
Dinner rush
היום ראיתי שלושה סרטים מתוך הרשימה שלי,
היה נפלא. ברור.
אם רק היה לי מישהו לחלוק איתו את זה, אין ספק שזה היה הופך למספק יותר.
אבל בכל זאת, היה לי יום מעולה בבית לבדי. אח"כ הכנתי ארוחת ערב להורים.
עכשיו אני בחדרי, מאוורר דולק, OK computer ברקע, ביום רביעי יש לי את הניתוח בקרסול ואז מצפה לי קצת זמן שקט מהצבא.
כנראה שהדרך לשחרור לא תהיה כ"כ מסויטת. אני מקווה לשייט מתחת לרדאר במשך שבעה חודשים.
אל תשכחו אף פעם
אני לא ממש שמחה לאחרונה,
אבל אני לא שוכחת להנות. אפילו מקפידה על זה.
זה מה ששומר על השפיות שלי, אני מניחה.
בובספוג ולישון
ליל"ט.
-
בדיוק כשברכתי את עצמי על כמה אני גיבורה שלא חשבתי עלייך כ"כ הרבה זמן. עכשיו אתה חוזר.
קלאסי. פתרון שואב ושגוי לבחורה הבודדה. אני שבה וחוזרת על אותה מנטרה ובצדק, לא כי אני משקרת לעצמי.
זה לא רק 'אתה'. זה כל מה שהיית יכול להיות בשבילי, האכזבות, הספקות, תחושת ההחמצה וגעגוע לחבר.
אין הרבה אנשים שדיברתי איתם כמו שדיברתי איתך.הרגשתי חופשיה לחלוק הרבה מאוד דברים.
איכשהו הרקורד שלנו, שעכשיו הוא היסטוריה, הוא כ"כ עשיר! מתחשק לי לחזור ולחטט במגירות,
לשאול עוד שאלות, להרגיש שוב את מה שהרגשתי אז.
כואב לי על שינויים שהתחוללו ביכולת שלי לסמוך על אנשים ולפתוח את הפריטי סלף הפנימי שלי להכרות אמיתית.
מהבחינה זו, אני באמת ובתמים מרגישה שהזדקנתי. כואב לי על זה, כואב לי נורא. בעיקר כי עכשיו אני מרגישה יותר מוצלחת, משופרת.
אני אפילו לא בוכה עכשיו. לא עליך, לא עליי. לא על המילים שאני כותבת. אולי הן לא מספיק מחודדות ואמיתיות.
יכול להיות שגם זה הלך לאיבוד? משהו ברצון שלי לשתף את המרחב הוירטואלי בתחושות שלי בצורה הכי הכי כנה וחשופה?
טליה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
