והכתה בי הבנה
אחת שהיא שלי, מאוד אני.
הרצון להתקרב שוב
לשוב לדבר ולגעת
מקורו בצמאון לאהבה.
ואחרי שהלב מתאחה מהסדקותו,
אין שום היגיון בהפיכת גבר
שמיטתו הייתה יעד חביב עלייך במשך חודשיים, לזר.
כי זר אחר ששבר את ליבי מזמן, אמר בנימת ניחומים מעושה ׳את עוד תהפכי אותי לפסיק בהיסטוריה שלך׳ ואני לא רציתי.
שמעתי את דבריו כעלבון
ונשבעתי לרצות רק תשוקה שיש מאחוריה רומנטיקה מסוימת. תשוקה ריקה לא מקובלת עליי ו ודאי שלא אתנער בקלות כה רבה ממי שהנעים את זמני, גרם לי לחלום בהקיץ ולטבוע במנגינות שהפכו אותי למוקירת תודה.
אבל היגיון פשוט, הוא אמצעי נחות לעומת מנגנוני ההגנה של הלב. הם חכמים ממני.
הרי לפני שעמד על מפתן השגרה וביקש רשות להכנס לחיי, זה שכבר לא חלק מהנוף, היה זר ולאחר מכן, היה בעל שם.
ואחר כך, הפך לריח, לצליל, לגעגוע, לחום.
גם עם כמיהה שיביט בי
ויאמר שאני יפה בעיניו,
גם עם רגעים שנטעו בי שלווה מחויכת,
הזרות נשארה.
מוחלטת, צורבת.
הזר, נותר זר. לא גבר שלי ולא אחד שלמראה שמו בלבד אני מעלה סומק.
וכנראה שזה טוב.
אני רוצה בכל נימי וכלי לחוש שהייתה כאן משמעות. מעין גל שהביא איתו טוב
והשאיר אחריו קצף נעים עשוי זכרונות וחיוכים.
את כל זה, עליי לשים מאחורי
את כל הידע שרכשתי, לקחת איתי.
* בקרוב אמצא כינוי טוב יותר מ׳פסיק׳ לאלה שלא היו יותר מאורחים בחיי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
