אני לוקחת עט ודף ומכריחה את עצמי לכתוב. בניסיון לשנות את הרגלי הכתיבה שלי, אני מנסה לשמוע קצת מוזיקה ולהתנתק מעצמי. זה לא עובד. רק מתחשק לי לספר שקצות האצבעות של קפאו וגם קצה האף.
יפה כאן בחדר שלי בחושך. כשנסעתי ללילה תל אביבי עם ירדן הוא אמר לי המון דברים חכמים. הוא גם שאל אם הייתי רוצה לכבות את הכמיהה הזו לזוגיות. את הדחף הזה שבוער בי וגם בו. אמרתי לו שלא. שאני מתה על זה. אני מתה עם על הלב השבור, ההרגשה הכי מזדיינת בעולם. לטבוע בכאב המשתק שמקפיא את הסרעפת וגורם להכול להיות מיותר. גורם לך לרצות רק להתקלח, לישון ולראות סרטים.
"כשאתה נותן ומתרוקן זו הקרבה. כשאתה נותן ומתמלא זו אהבה"
המשפט הזה נצמד אליי. אני עדיין לא בטוחה שאני יכולה לשייך אותו לאיזה מחוז ספציפי בחיי.
אני רוצה לכתוב כאן איך בשתי דקות* *זה שקר.
איך בדקה, התאהבתי במוכר המיצים משנקין.
הוא בדיוק סגר את הדוכן, שנראה כמו כוך בגדת הרחוב.
תלתלים חומים, עיניים חומות, שחום, רזה, גבוה, עגיל באף. מסתכל עליי מדי פעם ושר בלי להתבייש יחד עם פרל ג'אם שמתנגנים ברקע.
חייכתי אליו והצטערתי שאני לא יכולה לעשות יותר מזה.
הימרתי שלבחור כזה בטוח יש חברה.
בראש שלי הוא היה ממגנט, לא יודעת בדיוק למה.
בדקה, רק רציתי להיות שלו.
היה לי קר ורציתי להשתחל מתחת לסווטשירט השחור הגדול שהוא לבש.
זה היה מוזר.
כשהלכנו משם, הבנתי שזו כנראה הפעם האחרונה שאראה אותו.**
בדידות היא מצב מלמד ולכן עליי לקבל אותה. להיות מנומסת ואדיבה כלפיה.
וזה לא קל, לורן היל שרה שהיא לא רגילה ללהיות בודדה ולא אוהבת את הצליל של זה. גם אני לא.
אבל אני מאמינה שללכת ראש בראש עם הלב שלי, זה לא יעיל.
תודות מיוחדות שחשוב לי לכתוב כאן, כי כבר הרבה זמן לא כתבתי משהו רגשי,
שחשבתי שהוא יפה וקריא בניגוד לגיבובי שטויות שאני נוטה לייצר לאחרונה.
* תודה מיוחדת לנהג אגד שזכיתי לעלות על האוטובוס שלו היום, זו הייתה נסיעה איטית להפליא. תודה.
* תודה מיוחדת למי שאמר לי שהאלבום האחרון של הסמית׳ס גרוע. נעלבתי בשמם ורק לכן שמעתי אותו היום בבוקר,
למרות שלא קמתי עם חשק לשמוע אותם בכלל.
* תודה לים
* תודה להשראה שבאה לבקר אותי היום, את זונה ואני ממש רוצה שתשארי אבל אני מניחה שגם על ביקור חד״פ,
ראוי לומר תודה.
-
לשבור את השעון-
הוא אמר לה שהוא אוהב את הנמשים שלה.
הוא אמר לה שזה הדבר היחיד בעולם הזה שגורם לו להתגעגע לקיץ.
מוריסי ברדיו של המכונית העתיקה שלו, עם הקול המאנפף שהפך ליצרן להיטים, המוזיקה העליזה של הסמית׳ס ועם המילים הקודרות והנוקבות. הרוח הקרה מבחוץ נכנסה לחלל המכונית והיא נהנתה מהנשימות העמוקות, הנקיות . אהבה להרגיש איך היא מכניסה אליה את החורף. הנוף בחוץ היה עקר, גם השמיים. כולם חיכו לגשם, חיכו וחיכו עד כדי כאב. אבל כלום. העננים הסמיכים היו סימן אפור שנראה לעיניי כל לייסורי החורף הזה, לייסורים שלהם.
הוא הסתכל עליה ורצה שיבוא קיץ מחלום בהקיץ על הנמשים שלה (שעכשיו נראו דהויים) הוא נדד למחשבות על נקודות החן שמעטרות את עורה, ליד השפתיים שלה, על צווארה, על ירכיה.
היא, רק רצתה שהגשם יבוא. הגשם הכניס אותה לפרופורציות מצד אחד, נתן לה ביטחון. ומצד שני, הוא הזכיר לה מקומות רחוקים בהם ביקרה והרגישה שלעולם לא תהיה מאושרת יותר.
׳אם אצא לרקוד בגשם יחפה, בוודאי אהיה חולה׳ היא התנחמה בהיגיון הפשוט הזה ובתחושת הפינוק הנעימה שיש כשמטפלים בך, כאילו היית גוזל אדם חסר אונים.
המכונית נעצרה בצד הכביש והם התחילו לפסוע לכיוון המים, משאירים בחול עקבות מהוססות ורחוקות אחת מהשניה. הוא סחב את תיק העור הענק שלה (היא שנאה את העובדה שהוא מעור, אבל הוא היה יפה מספיק כדי לגרום לה להתעלם מהעובדה הזו) ״לבשתי את הסוודר האהוב עליי״ היא אמרה ושניה אחרי תהתה אם היא צעקה עכשיו, או אם רק נדמה לה, כי אלה היו המילים הראשונות שפגשו את האוויר שביניהם מאז אתמול בערב. הוא הסתכל על הסוודר הכחול; ״כחול נייבי״ התיקון שלה הדהד בראשו, אז הביט בלוויתן שמצויר על הסוודר ונשמע עוד תיקון, או יותר נכון חידוד; ״המפבק״. הצחיקה אותו ההכרה שגם הוא, כמוה, קפדן עכשיו בנושא לוויתנים. כמה היא השפיעה עליו באהבות הקטנות האלה. היא מעט נעלבה מההבעה שלבשו פניו ובשניה שהבין זאת, חייך אליה בעיניו ואמר ״את נורא יפה. גם ההמפבק״. היה לה נעים לשמוע את זה, אבל היא לא האמינה. כשקמה הבוקר וראתה את עצמה במראה היא הרגישה שקופה, מרוקנת ונטולת ייחוד. זאת בניגוד לעושר, שהיה נדמה לה שאיבדה. השאלה היא איפה? באיזו נקודה במבוך הזה שהיא נמצאת בו ומגששת את דרכה החוצה, היא השאירה את כל מה שעשה אותה עצמה. היא הוציאה מהתיק שמיכה מנומרת, תרמוס עם תה וקופסא עם עוגיות שוקולד ענקיות שלפני האפייה פיזרה עליהם מלח. כמעט לכל דבר מתוק היא הוסיפה מלח. משהו צריך לשבור את המתיקות. היא כבר לא אהבה לבשל לו כמו פעם, רק לאפות. אבל אפייה הייתה מסוג הדברים בה שהייתה נותנת לכולם להנות מהם. משהו ביניהם נפער, נפער כמו תהום. היא דמיינה מלתעות שנוצרות מהאדמה וחושפות באר של לבה מבעבעת ולוהטת; מסוג החזיונות שכשהיא שוקעת בהם- היא מבהילה את עצמה.
הם ישבו ובהו בקו האופק. כמו במעין קלישאה, בשניהם עבר אותו רעד, אותה חרדה כלפי מידת השבריריות של החיים. ובראש של שניהם התנגן קליפ מלנכולי בו נראה העולם שאנו מכירים נשפך עם הים, כאילו מישהו היטה את המשטח מעוטר העמקים וההרים שלנו כלפי אותו קו, זה שבולע את השמש ומסמל את הקץ.
היא שוב לקחה נשימה עמוקה והפעם, השתנקה באמצע וכמעט נחנקה, רעבה לאוויר פחות עוין, כזה שלא יפלח את ריאותיה. הוא, מיהר להתקרב ולשבת מולה, לאחר שהתעשתה, עדיין עצומת עיניים ומעט מסוחררת, היא פגשה את החזה שלו. היא השעינה עליו את מצחה בכניעה וברוגע. זה האוויר שהייתה זקוקה לו, הריח שלו מהול בריח המלוח של הים. היא הרגישה כאילו צ׳אי מתוק ומעלה אדים זורם לה בורידים. זה מה שהוא תמיד שותה, צ׳אי. באותו רגע היא ידעה בביטחון מלא שהיא אוהבת אותו, שהיא לא רוצה שאף אחד ישפוך את העולם שלהם ושפעם היא הייתה חזקה מספיק כדי לבלום את מפלצת הלבה שמאיימת לסדוק את הקרקע תחתיהם.
הוא חיבק אותה, מאושר לחוש שוב כזאת קרבה, בידיעה מלאה שאין שום דבר בעולם שמשתווה לזה. ואין כמו המבט הממתין והסקרן שתמיד מופיע כשהוא ניגש לטעום משהו שרקחה במיוחד בשבילו, אין כמו הנשיקות שלה ואין כמו ללכת לישון לצידה.
אולי הזיכרון הזה של שניהם, עזר גם כשדרכיהם נפרדו לבסוף, לאחר מספר חודשים מלאי חוויות ולילות שהיה בהם קסם של ממש. כמו קפסולה סגורה וקומפקטית, הזיכרון הזה נשמר.
כך, הם השאירו אחד בשני חותם ולא צלקת.
מהבסיס מצונפת בתוך שמיכה, מתרגלת מדיטציה.
מנסה לעבוד על המוח שלי ולגרום לעצמי לחלום על פריז.
אוי אוי אוי. אני כבר מזהירה מראש את מי שיקרא את זה. מי שנכנס במקרה, מי שקורא כאן, מי שמכיר אותי, מי שאוהב את הכתיבה שלי. אני, את הניצוץ איבדתי ואני לא עושה מספיק כדי להחיותו. אז מדי פעם, כשיש לי זמן (אני בגימלים אט דה מומנט) אני מכריחה את עצמי לכתוב. אז זה מה שהולך להיות כאן. אני, מאלצת את עצמי לשבת מול הלפטופ ולתרגל קצת שיתוף. הרי, בכל אופן, אצלי, תמיד יש מישהו שיקבל את המידע. יש מישהו בטלפון, מישהו במייל, יש פנקס, יש מחברת, יש יומן אינטרנטי ותיקיית קבצים, יש מי שיחבק ומי שיכעס עליי כשאני בוכה. זה הכול מאהבה. לכעוס על אדם בוכה, זה אקט שכל כולו אהבה. החלטתי להקדיש היום ארבע שעות לסידור החדר. בחדר שלי, ארבע שעות זה זמן מינימלי. אין כמו שינוי, אין כמו להזיז דברים ממקום למקום. אין תחליף לתחושה הזו. בימים אלה, אני זקוקה נואשות לבילויים הליליים בחדר שלי, לשהייה לצד הדברים שלי, הדברים שאני אוהבת. הספרים, הדיסקים, התכשיטים, השטויות... עוד שנה זה ייגמר, התסכול, החרדה שצה"ל הכניס לחיים שלי. היום, יותר מתמיד, אני חולמת שההורים שלי מתים, חוששת להשאר לבד, מעלה ספקולציות לגבי עתידי. "לתכנן את העתיד זה גז בניוטרל"- אמא אומרת. אין דרך חכמה יותר לתאר זאת, בעיניי. העתיד לא נענה לשאיפות שלנו. כשהתגייסתי לא יכולתי לחזות תשעים ותשעה אחוזים ממה שקרה לי, ממה שהרגשתי. לא יכולתי לדעת שאתקל באנשים מסוימים ואאבד אנשים אחרים לטובת הכרויות חדשות, לימודים, קשיים נפשיים והתבצרות בבית. רוב קשרי החברות שלי (עם חברותיי ממין נקבה ועם ירדן) מתפקדים נפלא. אני מתחזקת אותם ומטפחת אותם יחד עם העדר מוחלט של קשרים רומנטיים זה שנה. אני כ"כ אוהבת את האנשים שבימים אלה אני זוכה לקרוא להם חברים. כשהייתי בכלא, ריגש אותי לדעת שכולם, ללא יוצא מן הכלל, התקשרו לאמא שלי ודרשו לדעת מה קורה איתי. ההורים שלי משתגעים כל פעם מחדש מהעובדה שאני מופתעת כל פעם מחדש מזה שאוהבים אותי ודואגים לי. אבל זה לא פאק שלהם, זה באג שפיתחתי בגלל שמהר מאוד קלטתי שהעולם שונה מבית בו גדלתי. האמת, רק השנה זה חלחל. רק אחרי כמה חודשים בצבא אני הבנתי באמת, קלטתי לעומק מה קורה סביבי. יחד עם זה, לשמחתי, התפתחה בגרות, גידלתי קצת עור, מינון מסוים של וויסות רגשי התחיל להראות מאוזן. על הקייס של האייפון שלי, מצויר הסנדק (איך לא) פקיד בלשכה שתקעו אותי בה עד פסילת המקצוע, שאל אותי אם זה הבורר. קצת רציתי לבכות ואז כעסתי על עצמי. להבדיל אלפי הבדלות, כן? אבל הזכרתי לעצמי את סבתא שלי. סבתא שלי אישה מתנשאת ורעה, כך הייתה כל חיה וכך היא גם עכשיו, בבית אבות. מסרבת להתרועע בחברת אנשים 'זקנים ומכוערים' (היי, סבתא, מראה?) כילדה קטנה, שמעתי ממנה שמי שלא קרא את הקומדיה האלוהית של דנטה, לא שווה הכרות. היום, מתחשק לי לספר לה שכנראה שגם אני לא אקרא את זה. אין פאקינג מספיק רטלין בעולם סבתא, פשוט אין. בספרות, אין להתחרות בסבתא שלי. אבל אני מתמקצעת הרבה יותר בקולנוע ובמוזיקה ואני אוהבת מאוד לפגוש אנשים עם טעם דומה לשלי. מה לעשות, אני קורבן. מתאהבת כל פעם מחדש ברעיון שאיכשהו, האהבות המשותפות האלה הן הקרקע המושלמת לזוגיות.
כמו הסצינה הזו ב500 ימים עם סאמר? כששניהם במעלית. וג'וזף גורדון לוויט שומע דה סמית'ס באוזניות ולא רק שהיא שומעת ואוהבת, היא גם אומרת לו שיש לו טעם טוב במוזיקה ושרה לו שורה מ- There is a light that never goes out
אז מהתנשאות אני מתרחקת. זה מיותר. אבל תחושת הזרות והבידוד שלי עצומה. אני מרגישה לבד, מרגיש שונה. יצורית ומצד אחד, תמיד אהבתי להרגיש ככה. מצד שני, בבסיס, אני ממילא נגיף מוחלש של עצמי. אז כמה אפשר? עד מתי? כבר אמרתי?
הדבר הכי מכאיב והרבתי לחזור ולכתוב את זה כאן, זה שהצבא שאב ממני המון כוחות ואיבדתי את היכולת לכתוב דברים שאני אוהבת. כמעט ולא כתבתי שירים, בטח ובטח שלא סיפורים. הדמיון שלי כלוא מאחורי אמיגדלה נידחת בתוך הראש שלי ואין לי גישה אליו. רק הכעס מדבר. הכעס והכאב, הם הדברים הכי קרובים לתשוקה שזורמים לי בדם בימים אלה, על כן, כל שנותר לי; להאחז. טרהלהלה. מה עוד יש לומר על התקופה האחרונה? ניתקתי קשר כמעט עם כל החברים שלי מהתיכון. כשאני בבית, אני פוגשת חברות מהצבא\ירדן\אלונה. מבשלת בטירוף, נהנית לי. נזכרת כמה אני אוהבת לחיות. משתחלת החוצה מתוך האומללות הזו שעוטפת אותי במהלך השבוע. זה באמת לא ייאומן. הגז בניוטרל הזה. הוא אוכל אותי, המחשבות האלה לא באות על סיפוקן עד שהן לא מתחת לעור שלי. מה אני אעשה כשאני אהיה גדולה, מי יישארו אותי, מי לא, מתי יאהבו אותי כבר? האם צברתי מספיק חוויות? האם עשיתי מספיק שטויות? כן, אני, שואלת האם מידת השטויות מספיקה. רק להזכירכם, לא רק שעשיתי שטויות, בשנה של שירות צבאי הצלחתי להשפט מספר מרשים של פעמים, להתרתק ולהכנס לכלא. כנראה שאם הייתם שואלים כל מי שהיה מפקד שלי, הוא היה אומר לכם שמישהו צריך להרגיע אותי ודחוף. אבל מבחינתי, זה ממש לא מספיק. אין לזה סף, גבול, הגדרה מדויקת. זה אף פעם לא: מה עישנת, כמה פעמים השתכרת עד אובדן זיכרון, כמה לילות ספונטניים ביליתי במקומות הזויים, עם כמה בחורים שכבת, או שאלות בסגנון. זה תמיד איזה סחרור, מן שילוב של תפיסה מציאותית עם פנטזיה של איך היית רוצה לראות את עצמי. אני רוצה לומר שאני מותחת גבולות. כמו שלנה דנהאם, יוצרת הסדרה 'בנות' (שממנה לקוחה התמונה החדשה בראש הבלוג) "למה? בשביל הסיפור" אני נהנית מסיפורים. - מעניין אותי לשוטט שוב בישראבלוג. התגעגעתי קצת אבל המקום הזה לא יחזור להיות מה שהוא היה בשבילי וטוב שכך. כמה דברים הזויים התחילו כאן, ממילים שלי, ממילים של אחרים. מרצונות שלי ורצונות של אחרים. גם כששיחקתי כאן באש, הייתי תמימה ורק עכשיו, כמה שנים אחרי אני יכולה לראות את זה (ולהשלים עם זה) אני מגלה מחדש את רדיוהד, את הדורס. זה הכי כיף בעולם. בכלל, אני לא מפסיקה לשמוע מוזיקה, זה מה שמציל אותי. אני גם קוראת שוב. כמה נפלאוש לי, לפחות אני לא אצא סתומה כל יום חמישי מהבסיס. אני באמת מרגישה שיש לי המון מה לספר. אני רק חולמת על הרגע שמישהו חדש, יפציע, יגיח אל חיי וישאל. אני גם משתוקקת לשאול, משתוקקת ללמוד. אבל כנראה שעכשיו זה לא הזמן. בנוסף, אני יודעת שכתבתי שהשתנתי מבחינת הוויסות הרגשי ובלה בלה, אבל היום בכיתי במשך עשרים דקות בגלל שבדנמרק מנהלי גן חיות החליטו לירות בגור ג'ירף כי פחדו שהוא יזדווג עם נקבות שקרובות אליו גנטית ויהיה סיכון לצאצאים עם פגמים. אכזריות של בני אדם, אני לא מסוגלת להתמודד איתה. אני גם לא ממש מסוגלת לראות מהדורת חדשות בלי לבכות\לצעוק על הטלוויזיה כמו זקן נרגן\להעביר ערוץ\להסתכל על אמא בעיניים נוגות ולחכות שהיא תגיד לי שאני רגישה מדי. תמיד הייתי כזאת הולדן, אין דברים כאלה בכלל. (אין דברים כאלה שאני כותבת אין דברים כאלה. פרחה. איכ. אני בת לעורכת ואני צריכה להתבייש. כישורי הכתיבה שלי בפח. גם כתבתי נפלאוש קודם. מילא שאני אומרת את זה, אבל להקליד את זה ולחיות עם זה בשלום?) -
טוב, כל זה נראה לי לחלוטין בלתי קריא. אבל זה כאן. * ארז סיפרה לי שיש מתישהו (לא זוכרת) איפשהו (לא זוכרת) הופעת דאבל פיצ'ר של ארקטיק מאנקיז וטיימ אימפלה. כמעט התחילתי לבכות (נשבעת) קורים דברים מטורפים בעולם. מוזיקה ואנשים מבלים וטירוף כזה שברקע שלו שומעים באופן בלתי נשלט שירים על כמה שאנחנו צעירים נמרצים וקוליים. אני רוצה להתחתן עם אלכס טרנר באמת. א. הסולן של הקופים, ברור ב. המבטא ג. סקסי אש ד. בגלל השיר Mardy bum שלקח לי המון זמן כדי להבין למה הוא אחד השירים האהובים עליי ולמה הוא מרגש אותי ונוגע לי.
ה. נראה לכם שצריך חמש סיבות?! ו. יש סיבה חמישית. השיער. כן. ז. יש עוד סיבה. האף. זהו, ביי
בשלב הזה, באמת, הלוואי שהיה לי משהו מועיל לכתוב. אני נשבעת, אין. אני יכולה להמשיך לכתוב על כמה מוזיקה, קולנוע וקריאה הם הצלה בשבילי. אבל למדתי שאת רוב האנשים זה לא באמת מעניין. רק אנשים מאוד ספציפיים.
-
יש פאב בירושלים, שכותבים בו על קירות השירותים. אז בעידוד אלונה וקצת אלכוהול, החלטתי לכתוב בתא של המשתנה את הדבר הכי מוצלח שכתבתי בשנה האחרונה, בעיניי. הכי פאם פאטאלי, הכי מאוכזב, הכי כמה, הכי סקסי. אני בספק אם מישהו ממש יקרא את זה שם. אבל היה לי נחמד.
אז אם אתם גברים ירושלמים שיושבים שם, זאת אני שזיינתי לכם את השכל. מקווה שנהנתם.
קצת תמונות מהאינסטה לקישוט
הלכתי ביי.
דמיינו שיש כאן לינק לשיר...
טוב נו
מזמן לא שמתי כאן את השיר היפה יפה הזה.
אולי מישהו כאן לא מכיר את הסטרוקס ועשיתי לו טובה?
אולי מישהו ראה את הסרט של סופיה קופולה ותהה מי אחרי על השיר הנ"ל?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
