אני ממש ממש השקעתי בפרק הזה והבאתי לכם אותו הכי מהר שיכולתי כדי לפצות אותכם על הזמן שחיכיתם

פרק שאני אישית ממש אהבתי ארוך ארוך במיוחד בשבילכם=]

תהנו!

פרק 26

!@#!@#!@#

אני : " מה יש לך מה הקטע הזה, דברי נו אני רוצה לראות את דניאל"

טל : " לא בטוח שתרצי לראות אותו אחרי מה שאני יספר לך."

אני : " מה קרה, מה יש לך?" אמרתי כאשר ראיתי את המבט הלחוץ בעיניה.

היא שתקה מספר שניות ואז החליטה לדבר.

!@#!@#!@#

"אתה פשוט מציק אתה מציק אתה חופר ח-ו-פ-ר!" נעמה אמרה לעומר כששוב נכנס עם פרצוך עצוב לחדרה בבית החולים.

עומר : " מה את רוצה ממני נמאס לי לראות אותך פה"

נעמה : " אבל כל יום אותו דבר דיי כבר לא רוצה את זה פשוט לא רוצה מה אתה לא מבין בזה שעוד כמה ימים חוזרים לחו"ל!"

עומר :" אוקיי, אם אני הולך מפה את איתי"

נעמה :” מה.. מה זאת אומרת?"

עומר : " בדיוק מה שאת שומעת, אם אני הולך לבלות לי בחוץ ולנצל את הזמן בארץ....."

נעמה :" נוו.........."

עומר : “ אז א-ת איתי"

נעמה :" שכח מזה בחיים לא יתנו לי שחרור" אמרה נעמה בהחלטיות לדניאל. “ הם רוצים שאני יהיה תחת השגחה" והמשיכה בנימה מלגלגת.

עומר : " את תהיי בהשגחה, מישו אמר שלא?" חיוך זומם נראה על פניו של עומר.

נעמה: “  נו תמשיך.....אין לי את כל היום"

עומר: " בואי נברח" אמר בסופו של דבר.

נעמה : " טוב טוב, תמשיך לחלום, ושתנחת למציאות דבר איתי, כנראה שהימים פה עשו אותך חולה יותר ממני"

עומר : " יכול להיות, ויכול להיות שלא"

נעמה :” נו תפסיק כבר להיות כזה מסתורי" אמרה כמצפה להסברים יותר מפרטים.

עומר : " אני כבר בא חכי לי פה"

נעמה לא הבינה מה עומר הולך לעשות, היא חשבה שהוא מתלוצץ והחליטה לזרום עם הבדיחה שלו כדי לא לגרום לו להתבאס.

עומר :" חזרתי, איך אני?"

נעמה עמדה בפה פעור מול עומר למספר שניות ואז התחילה לדבר " אתה פשוט לא נורמלי, אתה מטורף!" אמרה לבסוף לאחר שראתה את עומר לבוש בחלוק רופא ואילו פיו מכוסה במסכת רופאים.

עומר : " מטורף עלייך אחותי" חיוך ענק נראה על פניו של עומר לאחר שלא חייך במשך שבוע שלם מאז שחזר לארץ. סוף סוף חיוכו היה אמיתי ולא מזויף. עומר הרגיש הכי מאושר בעולם שיש משהו שהוא יכול לעשות ולא אכפת לו מכלום, הוא הולך על זה. הוא הרגיש איך הרגשה של סיפוק עצמי מתקרבת ובאה למלאות את ליבו באהבה, הוא רצה כל כך להעניק לאחותו מה שהיא לא יכולה להעניק לעצמה, הוא רצה לשמור עליה, רצה אותה איתו. עומר מאז ומתמיד היה ידוע כאחד שעושה שטויות, אבל מאז התאונה של חברו הטוב הוא באמת נהפך לבן אדם אחר. נעמה קיוותה שבחורה בה הוא יתאהב תחזיר אותו למוטב והיא הייתה סבורה כי חן היא המועמדת המתאימה אך לרוע המזל, הייתה מודעת לבעיה שדניאל עומד בדרך.  נעמה אהבה את חן, למרות ההכרות הקצרה היא הצליחה לסמוך עליה ולתת לה לחדור לליבה בתור חברה טובה, אך תמיד הרגישה כי אחיה בראש ובראשונה, והיא החליטה להתגייס למטרה. 'את חן הוא רוצה, את חן הוא יקבל' חשבה בראשה וידעה כי תעשה הכל כדי שיקרה. היא חשבה כי אחרי מה שקרה בחו"ל זו לא אמורה להיות משימה כל כך קשה.

עוד שלושה ימים, עוד שלושה ימים הם שם, שוב, בניו יורק, העיר שהיא כל כך אוהבת. הרחק הרחק מהארץ לכיוון דרך חדשה.

נעמה הרגישה איך דברים יתחילו להסתדר אט אט עם הזמן.

...: " לאן זה?" פנתה אחות אל נעמה ועומר כאשר ראה את עומר מוביל את נעמה לכיוון המעלית.

עומר : " בדיקות כלליות, אני עורך לה סיבוב כדי שתפעיל את שרירה, הוריה בלתי אחראים, זה לא בסדר שהם לא לקחו אחריות" אמר במבטא מבוגר והפנה את ראשו לכיוון הריצפה. " איי איי איי חוצפה של אנשים" אמר וסינן תוך כדי שהוא מסובב את ראשו לכיוון המעלית.

האחות הנהנה בראשה והמשיכה בעבודתה.

נעמה החזיקה את עצמה כדי לא לפרוץ בצחוק.

לאחר ככמה דקות מצאו עצמם  ברחוב מחוץ לבית חולים יושבים על הספסל וצוחקים על ההצלחה הגדולה שלהם.

עומר :” די זה היה ענק, איך היא בלעה את הסיפור על ההורים!"

נעמה : " יאו הרגת אותי אני עד עכשיו צוחקת! לא ידעתי שאחי כזה חכם"

עומר :" תתפלאי!"

נעמה :" אז מה אתה אומר על איזה 'גיחה' למרכז?!, באלי לראות את חן וגם נלך לנו לטייל מה רע?" שאלה נעמה והוציאה לעומר לשון מתחנפת.

עומר :” בשביל הכל! כבר אמרתי לך"

נעמה : "  אתה מתייחס אלי כאילו אני חברה שלך" אמרה ושניהם התחילו לצחוק.

עומר: " תודי שהיית רוצה" אמר מרוצה מעצמו.

נעמה:" ברור, מי לא הייתה רוצה חתיך כמוך" אמרה בנימה צינית ביותר.

עומר :" יאו חוצפנית, תודי שאני חתיך"

נעמה :" לא, אבל נגיד, אם זה עושה לך טוב על הלב.. חתיך"

עומר : " תיזהרי, חבל לך להתעסק איתי"

נעמה : " אוו אוו עומר הגבר גבר"

עומר : " תתפלאי" אמר וחייך אליה בחיוכו הכובש והלוכד ברשתו כמעט כל נערה שרק ירצה.

נעמה :" יודע משהו?" פנייה הרצינו.

עומר : " מה ?"

נעמה : " החיוכים שלך עליי לא עובדים..אבל..אני אוהבת אותך"

עומר:" גם אני אוהב אותך תאומתי החמודה" אמר וקרץ לה.

הוא חיבק אותה חיבוק חזק אמיתי ותומך, מן חיבוק כזה שלא מוכן להשתחרר לעולם.

!@#!@#!@#

עמדתי מול טל, מנסה להבין את ההבעה המודאגת על פנייה. מנסה לפרש את המבט שלה בעניים ורואה רק דבר אחד, הוא מבשר רעות.

אני : " דברי כבר!"

טל : " טוב..אז...תש..תשמעי שניה.. אבל תקשיבי לי עד הסוף אבל עד הסוף!"

אני : " נו " אמרתי תוך כדי גלגול עניים כלפי מעלה.

טל : " אני חושבת שדניאל..אז..הוא..הפ..הפיץ..."

צלצול הפלאפון שלי קטע את דבריה.

עניתי במהרה.

אני : " מאמי שלי?! אני פה איפה אתה?" עניתי כאשר חיוך ענק השתרר על פניי. כמובן שזה היה דניאל

טל הביטה בי במבט מודאג ועצבני מתמיד. היא קצצה את ציפורניה בציפייה למשהו לגמרי לא ברור.

דניאל : " ח....ח..ן......"

אני : " כןןןןןן..." אמרתי כמחכה להסבר ממנו על דיבורו המוזר.

דניאל : " אני..אני אוהב אותך, בכל היקר לי, אני כל כך אוהב אותך!"

אני : " אוי, חתיך שלי גם אני אוהבת אותך! אין לך מושג עד כמה. אני מתגעגעת אלייך איפה אתה?"

דניאל : " בואי נלך, לא בא לי על כולם, לכי לכיוון השער אני כבר יתפוס אותך ונלך לפארק כמה שיותר מהר טוב?"

אני: " אוקיי אני רק יגיד שלום לכולם, לא נעים לי"

דניאל : " לאלא, תדברי איתם אחר כך, בואי נלך עכשיו, ישר"

אני : " נגיד....אבל אני לא מבינה מה הלחץ שלך"

דניאל : "אני פשוט נורא נורא מתגעגע אלייך ולנשיקות שלך" אמר ונשמע על קולו שהוא מחייך.

אני : " כבר אמרתי לך שאתה החיים שלי? שתי דקות אני רק אומרת להם שלום והולכים ישר ישר ישר הכי מהר שתרצה!" אמרתי  בקול של ילדה מתפנקת מאושרת מתמיד.

דניאל :" חן, בשבילי, אני חייב לדבר איתך, עכשיו.. פשוט בואי"

אמר וניתק את השיחה. קולו היה ממש מוזר, ניקתי והבטתי על הטלפון במין מבט של אי הבנה, כמישהי שמחכה להסבר.

אני : " טלטול אני חייבת לטוס דניאל צריך אותי בייביי מאמי" אמרתי לטל תוך כדי שאני מתקדמת לעבר היציאה מבית הספר.

טל : " לא חן חכי! זה חשוב"

אני : " אחר כך מאמי מצטערת" צעקתי לעברה לאחר שהתרחקתי במהירות כמצפה להבין מה עבר על דניאל.

לאחר כדקה וחצי פחות או יותר הגעתי לשער ופגשתי שם את דניאל לחוץ מהרגיל.

דניאל : " מאמי!" אמר וחיבק אותי חיבוק חזק, מגן עליי בזרועותיו, לא נותן לאף אחד להתקרב, לפגוע בי, לחדור לי אל הלב. שומר ומגן מכל פגע.

דניאל : " בואי"

התחלנו ללכת, הוא משך אותי במהרה לכיוון היציאה מהשער אל לפתע כמה ילדים משכבה יא' פגשו אותנו וזרקו לעברנו הודעות משונות.

... :”  דניאל גבר גבר! לאן ממהר? היצרים קוראים לך אה? סחטיין עלייך אחי!" חברו של אותו ילד הלך אחריו והביא לדניאל 'צ'פחה' תוך כדי סינון המילה " סחטיין אחי" כאשר המשיך ללכת לכיוון חברו.

דניאל ניסה כמה שיותר לא להתייחס ומשך אותי בחוזקה לכיוון היציאה.

אני : " חכה שניה! " התחלתי ממש להיות עצבנית, קורה כאן משהו ואני ממש לא הבנתי מה. " אתה לא חושב שמגיע לי הסבר? מה זאת כל המהירות הזאתי מה נסגר איתך!?" צעקתי עליו לאור מבטו הנבוך, המודאג והמתחנן שפנה לכיוון מטה.

מרחוק ראיתי את נופר ושני מתקרבות אלינו. לנופר היה מבט מנצח בעניים.

הייתי חסרת אונים מחכה לתשובה ושום דבר לא עניין אותי באותה שניה.

נופר :” אופה אופה. מסתבר שהבתולה התמימה שלנו כבר לא כלכך קדושה העיקר התבגרת" אמרה לי בקול מזלזל תוך כדי שהיא מניחה את אצבעה על לחיי, צובטת אותי צביטת דודה.

הורדתי את ידה בעצבים והבטתי עליה במבט רותח. היא ושני אחריה התרחקו מאיתנו כאשר הן מצחקקות להם ומתקדמות לעבר ביתם.

אני : " הסבר ומיד!"

דניאל נזכר איך אתמול סיפר לאלעד מה קרה בוילה של דודו מיד שחזר, הוא סיפר לו על האינטימיות ועכשיו חשב על זה שלא בטוח סיפר לו את זה באינטואיציה הנכונה, מלבד זאת חשב כי זה עניין אישי בינהם וכי לא היה צריך לשתף את חברו הטוב מבלי לשאול את חן, דבר נוסף הוא ידע, שמדבריו לאלעד היה מאוד קל לפרש את זה בצורה שונה, הוא לא הבין מאיפה הפתק בא אבל הוא בהחלט לקח על עצמו את האשמה. דניאל הבין שאין לו כל מוצא, הוא רצה כל כך להביא אותה לפארק, ושם להסביר לה בצורה רגועה מה באמת קרה, להסביר לה שהוא לא זה שהפיץ את השמועה ושהוא לא ניצל אותה למטרת סקס כמו שכולם אומרים. הוא רצה שהיא תדע כמה הוא אוהב אותה, כמה הוא מוכן לחכות לה תמיד איפה שלא תהיה, הוא רצה לעזור לה לטהר את שמה כי ידע כמה זה חשוב לה, כמה היא שמרה על עצמה. הוא עצמו כל כך הגן עליה, הגן ושמר מכל הדברים שיכולים כל כך לפגוע בה, ועכשיו, עכשיו הוא זה שגרם לה להיפגע. זה אכל אותו מבפנים. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו, עכשיו הוא זה שהרגיש כל כך חסר אונים, חסר כל.

הוא ידע שהוא הולך לאבד אותה, לאבד את אהבתו היחידה אם הדברים לא יובהרו כמו שצריך.

וכפי שהמצב נראה עד עכשיו, העתיד לא בישר טובות.

הוא השפיל את מבטו לרצפה, הוא לא היה מסוגל להביט בעיניה של חן שעמדה מולו כל כך תמימה, כל כך טהורה, כל כך יפה, וורודה, היא הייתה מלאת שמחה שלאט לאט התפוגגה בגלל המצב הלא מובן הזה, הלא מוסבר, היא חיכתה להסבר הגיוני אבל לו.. לא היה כל הסבר הגיוני שיספק אותה.

הוא רצה להעלם, רצה שהאדמה תבלע אותו, כל כך רצה ששניהם ייעלמו ביחד, ייעלמו מכאן, מכל הרוע, הצביעות, השקרים, הערס, והרעל של הסובבים אותם. המחשבות של 'מה יקרה אילו' לא עזבו את ראשו, הוא פחד שהיא תעזוב אותה, הוא פחד כי הוא ידע.

מרחוק ראיתי את טל מור ליטל אורן גיל אלעד ורוני מתקרבים אלינו במבט מודאג ולא ברור. ממש כמו החברה הטובים.

טל : "חן" אמרה כאשר הגיעו לעברם כולם.

מור :" חכי שניה, אנחנו צריכים לדבר איתך"

גיל לא חיכה לדיבורים ולא חיכה לכלום, הזעם הכה בו כל כך חזק. הוא פשוט הלך לעבר דניאל והביא לו בוקס היישר לתוך פניו.

עמדתי המומה לפני כל ההמולה, הופתעתי עוד יותר כשראיתי שדניאל לא מגיב!.

אני :” לא, לא , לא , לא , לא! " אמרתי ולאט לאט קולי התחזק עד כדי צעקה. " אתם כולכם, אבל כולכם! תסבירו לי מיד מה הולך פה, שמעתם!?" בשלב הזה הייתי כל כך עצבנית, באיזה זכות הם באים אליי קוראים לי ולא מסבירים מדוע, מביטים בי בפרצופים מודאגים באיזה זכות גיל מרים יד על חבר שלי, בכלל באיזה זכות חבר שלי מושך אותי בחוזקה למקום מסוים! באיזה זכות הם מסתירים ממני דברים שכמובן ברור לי כי קשורים אליי! מה נסגר עם כולם!

ראיתי את ליטל ורוני מחליפות בניהם מבטים עם גיל ואלעד וכך גם מור וטל.

טל : " תקשיבי חן, אני יודעת שזה הדבר שהכי פחות תרצי לשמוע אבל אין ברירה, הוא, החבר שלך, כן כן תסתכלי עליו"

אני : " מה איתו?" אמרתי בקול חסר אונים, כל כך רציתי שהמצב הזה יסתיים כבר ונלך כולנו לשבת בקיוסק של משה לקנות קוראסון וקולה כמו תמיד.

טל : " תסתכלי, באיזה פתק אחד נכתב על זה שאת ודניאל..את ודניאל עשיתם את זה אתמול בלילה, ניתן היה להבין כי הגבר הזה שעומד מולך, ומשחק אותה כל כך תמים, סתם ניצל אותך" אמרה בנשימה אחת.

מור : " אל תדאגי חנוש אנחנו יודעים כולנו שלא קרה כלום פשוט עניינים יצאו מכלל פרופורציות ויצא שהאפס הזה מתגאה בדברים שבכלל לא קרו "

עמדתי שם, לא זזה. מביטה בנקודה רחוקה, רואה את העוברים והשווים, את המבטים, מנסה לעכל את מה שהרגע אמרו לי. חמישה עשר שניות, חמישה עשר שניות שבהם הסבירו לי מה קרה, הספיקו להרוס לי הרבה, יותר מדיי, הרבה יותר מדיי. הדמעות חנקו את גרוני.

דניאל : " חן זה ממש לא ככה באמת שלא אני נשבע לך זה לא היה ככה דברים יצאו מכלל פרופורציות מישהו עשה את זה בכוונה אני נשבע לך חן אני אוהב אותך כל כך אוהב אותך!"

גיל  : " שתוק יאפס אתה בכלל" דניאל קטע את דבריו

דניאל :" סתום ת' פה אתה ואל תתערב! חן אני אומר לך אני נשבע לך זה לא היה ככה בואי ואני יסביר לך את הכל זה ממש לא ככה בבקשה את חייבת להאמין לי אני לא אמרתי כזה דבר בחיים לא ניצלתי אותך בחיים לא אמרתי כאלה דברים הנה אלעד! אלעד בבקשה ממך בבקשה דבר, אמרתי לך אתמול שעשיתי את זה עם חן והתגאתי או משו?! הנה בבקשה דבר!"

הבטתי בציפייה על אלעד. הוא לא ענה, הוא השפיל את מבטו לרצפה כאחד שמחפש תשובה שלא תפגע באף אחד מאתנו.

אני : " אתה חתיכת אפס" אמרתי כשדמעות רבות מציפות את עיניי וברחתי משם בריצה.

שמעתי את דניאל קורה בשמי, שמעתי אותו בוכה אבל לא עצרתי. רצתי הכי מהר שיכולתי ואחריי מור וטל מנסות להשיג אותי.

ושוב אותה ריצה, פלאשבקים מלאו את חלל ראשי מאותו היום בניו יורק. היום בו הלבבות שלנו התמזגו, הרגשתי שקרה לו משהו, בכיתי איתו ביחד, כאבתי איתו ביחד, שנאתי איתו ביחד, הרגשתי את פציעת אהבתנו.

-

משהו עצר אותי. נפרדתי מעומר ונעמה לאחר שליוו אותי ועליתי לביתי. הכל היה כל כך שחור כל כך לא ברור.

עליתי במדרגות.

הרגשתי כל כך כבדה. כל כך כואבת.

לא הייתה לי סיבה.

הראש שלי התחיל להסתחרר.

לא ידעתי מה קורה לי.

עליתי עוד מדרגה.

ופתאום קיבלתי דקירה בלב.

" אווץ' " צעקתי, אבל אף אחד לא שמע. כל כך כואב.

דניאל! דניאל!

אני חייבת לדבר איתו.

לא יכולתי לחשוב על שומדבר אחר.

התחלתי לבכות. כל כך כאב לי

והדבר היחיד שהיה לי בראש זה דניאל.

לא יכלתי לחשוב על כלום.

רציתי אותו כאן ועכשיו

הרגשתי מגעיל

הרגשתי בוגדת

אני אוהבת אותו

הכי אוהבת אותו בעולם

כאב לי.

טמנתי את הראש בין ידיי ובכיתי כל כך. הוצאתי הכל.

הכאב כבר נעלם

אבל הבטן. תחושת בטן. משהו קרה. ואני ידעתי את זה.

כאב לי כל כך.

לא ידעתי מה לעשות.

הבטתי בשעון שמראה 14:14.

החלטתי שאני לא מסוגלת לחזור עכשיו הביתה. ירדתי במהרה במדרגות והתחלתי לרוץ.

לא ידעתי לאן לא ידעתי כיוון.

התחלתי לרוץ.

הדמעות זלגו.

ואפילו לא ידעתי למה.

זה היה מצב עגום מצב כל כך מוזר.

רצתי ורצתי ולא עצרתי. לא ידעתי לאן אני מגיעה, לא ידעתי לאן פניי מובילות

-

 ושוב אני מוצאת את עצמי רצה ללא מוצא, מריצה במוחי כל מאית שנייה שבכיתי בגללו, כל כך בכיתי כי חשבתי שאני בעצם, פגעתי בו.

הפלאשבקים מהשיחת התוודות הראשונה עלו מיד במוחי.

לא יכלתי לעצור את הדמעות, התיישבתי על המדרכה והתחלתי לבכות. נזכרת בשיחות, במילים האחרונות, בתקוות בחלומות, באשליות.

-

התחיל לרדת גשם.

התחלתי לרוץ לעבר הדירה. דמעות מציפות את פניי. עמדתי מתחת לבניין בו גרנו.

לא רציתי לעלות.

ישבתי על המדרכה ובכיתי.

והגשם מטפטף על גבי ולא מרפה.

קר לי. ולי לא אכפת. אני אוהבת אותו כל כך. והוא שונא אותי עכשיו.

פניי מוטלות בין הידיים שלי ואני בוכה.

הדמעות שלי זולגות על המדרכה. דמעה אחרי דמעה.

אני עוקבת אחריה לראות לאן היא מגיעה. היא מתמזגת עם המים הקרים ושטה לה.

האהבה החמימה, בין החיים. זה קשה כל כך קשה.

ושוב אני בוכה בגללה, ושוב אני כואבת את האהבה.

אסור לי להתאהב אני לא רוצה כאב בלב. אין לי כוח לדמעות אין לי כוח לחלומות, אין לי כוח לאשליות.

אני אוהבת אותו כל כך.

לא הפסקתי לבכות. עברו כבר 10 דקות מאז נותקה השיחה בהם אני מוטלת על המדרכה חסרת כל.

-

"דייייייי למה?! למה?! למה?! פאקינג למההההההההההההה!" צרחתי הכי שאני יכולה לעבר האזור השומם שאליו נקלעתי. " תענוווו לי! מישהוווו? משהווווו? למההה! " הבכי כבר הצליח להשתלט עליי.

התמימות שלי, כל כך שמרתי על עצמי, שמרתי מכל פגע. והנה בא האחד שהצליח באמת לפגוע בי, לנצל אותי, לשקר לי פשוט ככה.

ואני כמו טיפשה, ממש ככה. מאמינה לכל מילה ומילה שיוצאת לו מהפה.

מה ביקשתי. מה אמור נא לי אלי.

ביקשתי לטעום את טעם האהבה.

טעמה המתוק והמפנק.

טעמה התומך והדואג,

טעמה המגן והמלטף.

טעמה השומר והאוהב.

אני אוהבת אותו, אוהבת כל כך, והנה הוא פגע בי, בנקודה הכי רגישה בלבי, הילד מולו הסרתי את כל חומותיי, הילד היחיד שמכיר אותי מלמעלה ועד למטה, מכיר מהלב, מהמוח, מההגיון, מהגוף, מהרגש,מכיר את נשמתי. את הנפש שלי. יודע כיצד אני חיה, יודע את הרכב האוויר לנשימה המתאים לי.

שכבת המגן שלי בפניו נעלמת. והנה החץ פוגע בי היישר בלבי הכאוב.

הבלתי מנוסה.

אני מרגישה כיצד הוא מתכווץ ומסרב להרפות.

אני מחבקת בחוזקה את רגליי נכנסת עם ראשי לתוך גופי.

הטלפון לא מפסיק לצלצל. אלו היו מור וטל, מדיי פעם גם חסום, והמון שיחות מדניאל.

אני מרגישה את הדם זורם לו בגוף, מטייל עם הכאב, עם הדמעות.

הבטתי קדימה, מבין רגליי לאותה נקודה חסרת כל, מביטה למרחק, כאשר תסכול עוטף את בטני

מבטי עובר לעבר גופי, צמרמורות עוטפות אותו, מלטפות כל נקודה בו, אני משפשפת עם ידיי את זרועותיי, מרגישה את הנגיעות שלו שאתמול גרמו לי כל כך להיות מאושרת. אני נזכרת באותם רגעים והצמרמורות רק מתחזקות, לא נעלמות. ומילותיו מהדהדות.

"אני נשבע לך חן אני אוהב אותך כל כך אוהב אותך" מהדהדות שוב ושוב... "אני נשבע לך חן אני אוהב אותך כל כך אוהב אותך..נשבע לך אוהב אותך, אוהב אותך, אוהב אותך.."

פתאום קלטתי איך הכל משתנה, איך קולו נהפך מאוהב לצבוע לא ידעתי מה עלי לעשות.

הבטתי בעצמי. בגרביון הורדרד שהתרטב מהדמעות. בחולצה הורודה שמביטה בי בפרצוף צוחק.

התחלתי לדמיין בראשי איך החולצה מביטה בי בפרצופה ופשוט צוחקת עליי.

והצחוק מתחזק.

ואני משתגעת.

ואני מביטה הצידה.

העמוד לידי צוחק.

ואני שומעת את קולות חבריי צוחקים.

ואני רואה מולי את דניאל עומד וצוחק.

אני לאט לאט מרגישה איך אני משתגעת.

עובר אורך ברחוב, עובר עם קניותיו, ואני רואה אותו צוחק מהמבט המטושטש שאותו אני רואה מבין כל הדמעות.

ואני מכסה את אוזניי בידיי ומשכנעת את עצמי שזה לא באמת קורה. ואני מטלטלת את ראשי בחוזקה. מביטה מסביבי ורואה כי הכל כרגיל.

והסבל מציף אותי ואיני יודעת מה עלי לעשות.

אני מסתובבת ורואה אותו עומד מאחורי, עומד כאשר דמעות רבות מכסות את עיניו. במבט חסר אונים הוא מביט בי, מביט ולא אומר דבר.

!@#!@#!@#

אהבתם?

תגיבוו (: