ניסיתי להביא לכם אותו הכי מהר שיכולתי=]

תהנוו!

פרק 27

והסבל מציף אותי ואיני יודעת מה עלי לעשות.

אני מסתובבת ורואה אותו עומד מאחורי, עומד כאשר דמעות רבות מכסות את עיניו. במבט חסר אונים הוא מביט בי, מביט ולא אומר דבר.

!@#!@#!@#

...: " אני לא יכול לראות אותך ככה".

השפלתי את מבטי לרצפה. לא רציתי שיראה אותי בוכה.

הוא ניגש אליי וחיבק אותי. חיבוק חזק. שרק ידיד טוב כמוהו יכול לעשות.

זה היה כל כך מוזר. בחיים לא הייתי קרובה אליו בעבר יותר מעכשיו. קרובה אליו, לגיל. שלבו חם ודופק, ועיניו נוצצות מדאגה.

את הצד הזה של גיל עוד לא יצא לי להכיר אבל יאמר לזכותו שהוא תמיד היה לצדי, בטוב וברע. מן ידיד כזה של צחוקים, סיבובים, מן ידיד כזה שתמיד בכיתי לו כשחשבתי שדניאל לא שם עליי.

ועכשיו הוא כאן, מחבק אותי ואוחז אותי בין זרועותיו.

ואני..כלל לא מרגישה מוגנת. אני מרגישה חשופה, פגיעה יותר מהכל.

גיל : "הוא..הוא לא..איך אני יגיד לך את זה..הוא לא התכוון, כאילו, לא בדיוק , אממ, כאילו דברים יצאו מהקשרם."

אני :" עם כל הכאילו הזה איך אפשר לדעת מה באמת" אמרתי בנימה צינית מבין כל הדמעות.

הוא לקח את אצבעו והרים את סנטרי. הבטתי ישר לתוך עיניו, הם שידרו משהו אחר, משהו שונה מתמיד.

גיל : " תסתכלי על עצמך"

הבטתי בו במבט לא מבין מחכה שימשיך את דבריו.

גיל : " את יושבת ובוכה בגלל ילד שפגע בך, ילד שלא העריך מה יש לו בידיים! את ילדה מדהימה אין לך מושג בכלל, את יפה, חכמה, את שמרת על עצמך, מי כמוני יודע כמה פחדת, פחדת מהדבר הגדול הזה שנקרא אהבה, כמה פחדת להיכוות, כמה התרחקת ממנו כמו באש, ואז הגיעה ההזדמנות שלך, ההזדמנות שלה כל כך חיכית, את כל כך אהבת אותו שזרמת, החלטת סופסוף ללכת על זה, ללכת באמת ועד הסוף. ונהנת, שמחת, היית מאושרת. ניצלת כל רגע טוב שהיה לך. תחשבי על זה. באמת תחשבי! אתמול, אני בטוח שלא הייתה מאושרת ממך בעולם. ועד לפני חודש האושר הכי גדול שלך היה לדבר איתו, לצחוק איתו וזהו אני זוכר איך באת אליי וסיפרת לי כמה ישבתם וצחקתם! כל כך היית מאושרת! ואתמול, אתמול הוכחת לו את אהבתך הוכחת לו שאת כן שווה משהו. עצרת את עצמך, השתמשת בהגיון כדי להתרחק מדברים שתתחרטי עליהם אני מכיר אותך חן, כל כך מכיר אותך אין לך בכלל מושג כמה אני יודע כמה לא מגיע לך לבכות בגללו, אני יודע כמה רצית את זה, כמה רצית סופסוף לטעום את טעם האהבה, להכיר בה. להתאהב בה. חן, אני יודע שאת הגונה, החברות הטובות שלך יודעות." הוא לקח נשימה ולאחר כמה שניות הוסיף.." הוא יודע שאת הגונה................כל מי שמכיר אותך מכיר אותך בתור 'הילדה הטובה', האנשים שאת באמת חשובה להם דואגים לך, יודעים את האמת. מה אכפת לך מה כולם חושבים?! אז שיילכו להזדיין כולם!!! פעם אחת בחיים תחשבי על עצמך, על ההרגשה שלך. את עוד שלושה ימים טסה מכאן, חן את ממש לא אמורה לבלות את הימים האלה בבכי, בעצבות, כאחת שסופרת את הדקות עד לטיסה. את אמורה ליהנות, עם החברים שלך. דניאל עשה טעות, הוא מצטער על זה, בתור חבר טוב שלו אני בטוח שהוא לא התכוון על זה. שלא תחשבי שאני לא מתכוון לברר מה באמת קרה כי ברור מאליו שמשהו פה לא ברור. ועכשיו!! תני לי חיוך ילדה יפה" חיוך קטן מילא את הפנים שלו.

הקשבתי לכל מילה שיוצאת לו מהפה. חשבתי כמה אבסורד זה, שחזרתי לארץ, חזרתי בגללו.

שבוע כל כך קצר, מלא בכל כך הרבה אירועים. קודם כל נופר, אחר כך עזריאלי, לאחר מכן בוילה ועכשיו זה. הרגשתי איך אני מתמוטטת ואין משהו שירים אותי מעלה.

גיל : " אני לא אתן לך ליפול, אני מבטיח לך, לא אתן לך" הוא אמר וחיבק אותי חזק חזק חזק.

נענתי לחיבוקו, הוא ממש קרא לי את המחשבות.

כעת ראיתי צד אחר הגיל, צד שלא הכרתי, צד רגיל שלא כולל שטויות ובאלגנים, בלי כל הפוזות והניסיון לערסיות לפני הבנות. הוא פשוט...פשוט היה עצמו.

גיל הרגיש את הלב של חן פועם, הוא לא יכל יותר, הוא הרגיש כמה הוא נמשך אליה, הוא מרגיש את כל עצמותיה, מחבק אותה חזק. והיא נשענת עליו, וידו מוטלת על בטנה. הוא מרים את ידו ומלטף לה את הפנים. מוחה כל דמעה ודמעה שנזלה בגללו, בגלל חברו הטוב. הוא ידע שהוא עושה משהו לא בסדר, הוא הרגיש שהוא עושה משהו לא בסדר. אבל הוא הרגיש איך הוא חי בעולם משלו. בעולם שאין בו אף אחד אחר, רק שניהם, שם, בעננים. הוא הביט בה והיא הביטה למרחקים, התשוקה בערה בו, הוא הרגיש איך הוא רוצה לנשק אותה, הרגיש איך הוא רוצה לאהוב אותה, להעניק לה מה שדניאל לא העניק לה, אתה כבוד הראוי לה. הוא הרגיש איך הוא לא יכול יותר, היא בוכה על כתפיו, הוא מוחה דמעותיה. הוא מביט ישר לתוך שפתיה, שפתיה המלוחות מדמעות. הוא ידע שהוא יכל להכניס לה רק טעם מתוק, הוא כל כך פחד. פחד מהתגובה שלה. הוא הרגיש איך הלב שלו פועם על מאתיים. הוא לא חשב על כלום, רק הביט בעיניה, בתווי פניה שנראו בעיניו כמושלמות.

נשענתי על ידו של גיל, הוא מחבק ואני נתמכת. כל כך שמחתי שהוא בא, לא ידעתי מה יקרה לי אם לא.

איך הוא מצא אותי. ריח הבושם שלו הגיע לאפי. לו ולדניאל יש את אותו בושם, ממש חברים טובים.

דניאל לא יצא לי מהראש. נזכרתי בלילה המדהים שהיה לנו יום קודם לכן, איך הכל היה מושלם. הרגשתי בעננים, הרגשתי מאוהבת. למה דניאל, למה היית חייב להרוס, הכל היה כל כך מושלם, לו רק היית יודע כמה אני אוהבת אותך, כמה אני מתגעגעת למבט שלך, למגע שלך, לנשיקות שלך, לו רק הייתי יודע כמה אני רוצה שזה יהיה אתה זה שמחבק אותי עכשיו.

כל כך פגעת בי. אני מרגישה את הסכין נעוצה לי כל כך חזק בבטן, והדמעות לא מפסיקות לרדת. מליחותם ממלאה את שפתיי. אני זקוקה לשפתייך דניאל. אני זקוקה לאהבתך. לו רק היית יודע כמה.

ואני רואה את עצמי צועדת אליך במדי מלאך, מחבקת אותך מתפללת שתהיה בסדר בבית החולים, ואתה מולי, בדיוק לפני שהטיסה אמורה לצאת מושיט לי את מכתבתך מבקש ממני לקרוא אותו ואני מחבקת אותך כל כך חזק והלב שלי צועק על כך שלא תדע לעולם כמה גדולה אהבתי, ואני במטוס, ולצדי נעמה, קוראת את מכתבתך ובוכה מהתרגשות. ואני ברחובות ניו יורק, מדברת איתך בטלפון, והלב שלי לא יכול לשאת את המרחק. והזיכרונות מהאהבה הקצרה שהייתה לנו כמו סרט נע עוברים בראשי.

גיל המשיך להביט בה. ידו רעדה אך הוא הרים אותה. הוא הביט בה, כל כך כואבת, כל כך שבורה. והכל בגלל האהבה.

הוא הרגיש עד כמה הוא מקנא, מקנא באהבה שיש להם. כל כך כאב לו. הוא הרגיש את המשיכה העזה בניהם.

הוא התקרב אליה, הרכין אליה את ראשו, שפתיו נגעו, לא נגעו, נגעו, לא נגעו בשפתיה. הוא מביט בעניה. לא יודע מה הוא עושה ולאט לאט.....זה פשוט קרה. הוא נישק אותה, הוא הרגיש איך הוא בעננים.

לא יודעת מה קרה לי, התחלתי לראות את דניאל מולי, ריח הבושם שלו שיגע אותי, חדר לתוך אפי. הרגשתי איך הוא מנשק אותי, קרוב אלי. אני לא יודעת מה אני עושה, זה לא אותו הדבר אבל ריח הבושם שלו. הרגשתי כמה אני זקוקה לגופו. להרגיש אותו, להביט בתוך עיניו. אני פוקחת את עיניי לאט. מתרחקת ומשפילה את ראשי. נזכרת באותה סיטואציה בחדרי, עם גיל, לפני מספר ימים. אסור לי לתת לזה להמשיך.

אני : " גיל,..לא.......אני..אמ.. זה לא היה צריך לקרות אני מצטערת " קמתי ופניתי לכיוון הפארק הגדול.

!@#!@#!@#

" בואי יאללה עלי" עומר אמר לנעמה לאחר שהגיע האוטובוס המיוחל לתל אביב.

נעמה :” סופ סוף! אני אומרת לך אם הוא היה מגיע עוד חמש דקות אין, הייתי פורשת"

עומר : " יאללה שתקי את מדברת יותר מדי"

נעמה:" חוצפן! יש עליך בכלל כסף??"

עומר:" 768 ואמ....40 אגורות מספיק לך?"

נעמה: " ימשוגע מתי הספקת ללכת הביתה בכלל? "

עומר : " שמעי לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שבמוקדם או במאחור נעוף מהמקום הזה."

נעמה: " אח שלי אני מתה עליך!!" נעמה אמרה לעומר וחיבקה אותו.

עומר : " קחי כדור"

נעמה :” אל תשגע אותי נו פליז פליז פליז תן לי לדאוג לעצמי ואל תשחק אותה אחראי עליי" התחננה אליו נעמה.

עומר :" שכחי מזה, גפ אם ברחנו את עדיין צריכה לשמור על עצמך בקו הבריאות, שלא תחשבי שאני לא יפקח עיין"

נעמה :” דיי נו עומר, בוא נעשה הסכם, אני יהיה אחראית על עצמי ייקח א כל הכדורים ואתה לא תנג'ס לי, במילא עוד מעט חוזרים לחו"ל נו בבקשה!" עומר הביט בה במבט קשוח " נו אל תסתכל עליי ככה, אני ידאג לעצמי, עכשיו תן לי להנות ואל תהיי אבא טוב טוב טוב טוב?" נעמה עשתה לעומר פרצוף של כלבלב מסכן.

עומר :" נו דיי בלי הפרצוף הזה אני לא עומד בפניו, בקיצור את מבטיחה?"

נעמה :” כן יש אין עלייך!!" נעמה קפצה על עומר בחיבוק ענק.

... :”  אהמ אהמ" הם הביטו בזקנה שהשתעלה והביטה בהם במבט ממזרי כאילו הם היו זוג מאוהב.

עומר ונעמה הביטו אחד על השני ולא הפסיקו לצחוק! הם החליטו ללכת עם זה עד הסוף.

עומר : " אז מה אשתי? אבל אני לא רוצה שלא תרגישי טוב בגלל ההריון אני רוצה שהילד שלנו יהיה בריא?"

נעמה:  " יהיה בסדר נו תסמוך עליי" נעמה אמרה וליטפה את בטנה"  איך באלי ארטיק יאו!"

עומר :” ישר שנגיע אקנה לך גם את כל הגלידיריה אם תרצי אהובתי."

הם הביטו בעיניה של הזקנה נפתחות ולא הפסיקו לצחוק.

עומר סינן לעבר נעמה במבטא ציני ביותר ובלחש " הילדים של היום" ושניהם פרצו בצחוק מתגלגל.

נעמה:" טוב דיי להצחיק אותי! מסכן התינוקי שלנו!"

עומר הניח את ראשו על בטנה של נעמה " הוא בועט הוא בועט!"

הזקנה כבר לא עמדה בזה, היא עברה למקום בתחילת האוטובוס ובנתיים הצחוק לא פסק.

לאחר דקה הם שמעו קול מאחוריהם

... :" לא יפה להפחיד ככה אישה זקנה" אמר האיש כבן 20 לחייו לאחר שקרץ לנו.

הסתובבנו לעבר מקומותינו בפרצוף מבוייש עם חיוך ענק על הפנים.

!@#!@#!@#

הגעתי לעבר הפארק. הדמעות כבר התייבשו. ההרגשה הריקה מילאה את פניי.

נזכרתי שלפני שגיליתי הכל דניאל רצה שאבוא איתו לפארק, רצה להסביר לי מה קרה, רצה שאני אעלם משם כדי לא לשמוע מה יש לכולם להגיד.

אני עומדת מרחוק, מביטה בו, מביטה בדניאל שיושב לי על הספסל כאשר שני מרפקיו על הברכיים שלו ואילו ידיו מחזיקות את ראשו בעצבים. שם, יושב לו, יושב בספסל שלנו.

הבטתי בו מרחוק.

לא ידעתי אם עליי ללכת או לא.

החלטתי שאהיה חייבת לדבר איתו, כדי להשתיק את מצפוני , חייבת לדעת מה באמת קרה, להתעלם ולא לדבר איתו לא ייעזור לי בגרוש, אני אוהבת אותו, בזה לא הטלתי ספק.

התחלתי ללכת לכיוונו אך יד עצרה אותי מאחורה, זוהי הייתה טל.

טל : " את לא הולכת אליו עכשיו, בואי"

אני : " לא טל, זהו לא הפתרון, אני חייבת לדבר איתו"

טל : " לא את לא, זה הוא זה שחייב לדבר איתך, בואי, את לא חוזרת הביתה עכשיו"

אני : " נו באמת, אז לאן?"

טל : " אליי, במילא כבר שכחת איך הבית שלי נראה זה הזמן להיזכר." אמרה לי שחיוך על פניה.

לא היה לי כוח ללכת אבל עוד יותר לא היה לי כוח לסרב.

טל : " נו אז את באה?"

אני :" יש לי ברירה?"

טל : " תאמת?...לא! יאללה בואי" היא משכה אותי והלכתי אחריה בחוסר חשק.

בדרך אליה היא ניסתה לעודד אותי, מן שיחת נפש כזאת כמו שעשה לי גיל. הערכתי את זה מאוד אבל רוב המילים נכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשניה. התמונה של דניאל יושב שם בספסל לא יצאה לי מהראש.

טל : " טוב הגענו! תכירי! בית משפחת יוסף"

אני :" טוב עשית ממני סתומה!"

טל :" אה את לא?" אמרה בפרצוף מופתע.

אני : " אני יראה לך מזה לא!" אמרתי לה ותאמת היא הצליחה לעלות לי חיוך על הפנים.

נכנסתי אליה הביתה והייתי בשוק.

טל : " מסיבה קטנה להעלאת המורל סרט טוב פופקורן ממתקים וחברים ישפרו לך את ההרגשה?" אמרה בנשימה אחת

!@#!@#!@#

אהבתם? תגיבו (: