ממש מצטערת על זה שחיכיתם=\ רציתי לשים קודם אבל כמו שכתוב בפוסט הקודם..........

עשיתי אותו ארוך כפיצוי ;]

תהנוו..

פרק 29

אני : " טל.."

טל : " זה שוב דניאל נכון? הילד הזה יאו תוציאי לך אותו מהראש אוף"

אני : " טל..."

טל : " לא אל תגידי לי טל אני יודעת שבכית רואים עלייך אני חברה טובה שלך מספיק זמן כדי ל........."

אני:  "טל!" הגברתי את קולי לאחר התקפת המילים שיצאו לעברי מהפה שלה.

טל : " יאו תרגעי למה לצעוק תבקשי שאני יקשיב לך אני יקשיב לך הרי את תמיד יודעת שאני פה בשבילך ושלעולם לא תעיזי לשכו..."

אני: " טל!!!!!!!!!!" הפעם ממש צעקתי.

היא שתקה מהבהלה ולפני שהתחילה לדבר שוב שאלתי אותה.

אני  :” בא לך לבוא איתי עכשיו לתל אביב?"

-יום למחרת-

שכבתי על מיטתי, פניי מופנות לתקרה. הבעה ריקה ממלאת את פניי.

שכבתי ולא זזתי. מחכה לתשובה מאלוהיי.

תמיד יש לי את הקטע הזה, שאני 'חסרת ישע' לחפש רמזים מסביב. תמיד היה לי קשה לחפש את התשובה האמיתית אצלי. התנגדתי לתשובה שבלב מסיבה אחת. היא הייתה מלאת רגש ואמיתית. ומזה הכי פחדתי.

השתלטות של הרגש על ההגיון.

שכבתי בחדר, ובמוח מאבקים עצמיים. אני לא יודעת מה יקרה עכשיו ואיך יתנהלו חיי אבל אני יודעת דבר אחד, אני מתחילה מחדש.

מחר...

המילה הדהדה במוחי. מחר אני חוזרת.

טסה למרחק של אלפי קילומטרים ולא יודעת אם אחזור. אולי בכלל אעדיף להשתקע שם, ללמוד שם.

ולוותר על החיים שלי פה?

מיד מחקתי את הרעיון מהמוח שלי.

ניסיתי לעכל את כל מה שקרה לי בשבוע הזה.

קמתי משכיבה והתיישבתי על מיטתי. הדמעות לא איחרו לבוא.

לאחר כמה דקות שמעתי דפיקות על הדלת.

צלצול הטלפון הכריח אותי להפסיק לבכות. זאת הייתה אמא שלי.

אמא : " מאמי הכנת כבר מזוודה? אני רוצה שהיום נלך לקנות לך דברים לנסיעה"

כאן התחלתי לעכל ולהבין, אמא כבר לא תבוא, זה לא יהיה כמו פעם. המשפחה שלי נחצה לשניים ואני באמצע.

שנאתי את זה, שנאתי את זה כל כך. פחדתי להתמודד, אבל יותר מהכל,.........

פחדתי להיות לבד..

אמא :" הלו?"

אני  :” אה כן, אוקיי אכין עכשיו"

אמא : " ביי יפה שלי וחן?"

אני : " מה?"

אמא :" אני אוהבת אותך"

אני : " ביי..."

... : "נעמה קומי!"

עומר ניסה להעיר את נעמה שלא רצתה לקום.

עומר : נעמה! עכשיו! עוד מעט אמא ואבא חוזרים!!"

נעמה : " כבר חשבת מה תגיד להם?"

עומר : " לא"

נעמה:" עומר!!"

עומר : " חשבתי מה אנחנו!! נגיד להם"

נעמה : " אותו דבר"

עומר : " לא זה לא וקומי כבר!!!"

נעמה :” עומר מחר" קולה השתנה מישנוני לרציני יותר.

עומר : " אני יודע" עומר העלה חיוך על פניו והביט למרחקים לעבר השמיים.

נעמה :” עדיין אוהב אותה נכון?"

עומר :” אין לך מושג כמה מיום ליום אוהב אותה יותר"

נעמה : " זה לא נראה לך מוזר?"

עומר :" מה מוזר?"

נעמה: " לא יודעת כל הקטע הזה, רק פגשת אותה, התאהבת בה, אחרי שנתיים שלמות היא באמת היחידה שהצליחה לגרום לך להתאהב בה היא באמת נכנסה לך ללב.."

עומר השפיל את ראשו.

נעמה :" עומר אני לא רוצה שתפגע, אתה יודע שיש את דני..." עומר קטע את נעמה באמצע דבריה.

עומר : " תקשיבי, אני אוהב אותה, אני יעשה הכל כדי להיות איתה, אבל אני רוצה את הכי טוב בשבילה, ואם היא לא בחרה בי..........." מבטו נעשה עצוב " אז אני באמת יאחל לה להיות הכי מאושרת בעולם..בלעדיי פשוט"

נעמה : " אבל לא משנה מה, כן ייצא לך לראות אותה מדיי פעם, זה סתם יכאב לך"

עומר: " אני לא מוותר כל כך מהר.."

נעמה : " אתה רגיש מדיי אחי"

עומר : " ואת חופרת מדיי אחותי, יאללה קומי"

עומר מעולם לא היה נחוש יותר.

שני ונופר הלכו לסיבוב בפארק, הסיבוב הקבוע שעושים כשמעמם.

שני : " עוד לא אמרת לה?"

נופר :” אמרתי לה מה!?"

שני : " שאת זאת שכתבה את הפתק אולי?!"

נופר : "למה נראה לך שאני אגיד לה?"

שני : " היא נפרדה מדניאל סתם! והיא במילא מחר נוסעת מה אכפת לך שתדע, ככה גם תצאי טוב מזה"

נופר : "את יותר מדיי תמימה שני. יש לך עוד הרבה מה ללמוד."

שני : " אם בסוף הלמידה אני יהיה כמוך אז לא תודה"

נופר : "אני מבינה ששכחת עם מי את מדברת"

שני : " לא שכחתי ולא נעליים, נמאס."

נופר התעשתה והחליטה שכעת לא כדאי שתריב עם חברתה הטובה.

נופר : "בקיצור שני, לא עדיין לא סיפרתי לה ואני לא נראלי מתכוונת לספר לה."

שני : " ומה תעשי עם דניאל?"

נופר : "הוא עוד יתחנן לחזור אליי את תראי, טלפון אחד יסדר הכל"

... : " נו תעזור לי אני לא מבינה כלום בזה אוף!!"

טל פנתה לגיל כאשר למדו ביחד למבחן מחר במתמטיקה בביתה.

גיל : " דיי נו הפסקה!"

טל : " לא שוב, שכח מזה!! אני לא  יודעת כ-ל-ו-ם-!" אמרה טל והדגישה כל הברה במילה.

גיל :" הפסקה פיצית, פיצית פיצית, נו פליז?" עשה גיל פרצוף מתחנן.

הם הביטו אחד בשני במבט שובב

גיל : " אמרנו שמנסים לא?"

טל : " לא זכור לי משהו אחרת" חיוך ענק עטף את פנייה.

לא עברו כמה שניות ושניהם היו מוטלים על השטיח בסצנה פראית לחלוטין.

כעבור כדקה הם מצאו את חולצותיהם מוטלות על המיטה שהתשוקה בוערת בהם והם שוכבים על הרצפה.

צלצול טלפון קטע את מעשיהם.

טל "  הלו?!" ענתה טל בעצבים

מור : " טל!!!!!!"

טל : מה!?"

מור " קודם כל תרגעי!"

מור :" חייבים למצוא את הפתק שכתבו בו על חן ודניאל אין חייבים אבל חייבים!! זה הפתרון להכל!"

טל התעשתה מהמצב בו הייתה שרויה קודם לכן והתכסתה בשמיכה.

טל : “ מה? מור תסבירי אני לא מבינה כלום, הם לא יחזרו חבל לך בכלל להתעסק בזה ניסינו הכל.." אמרה טל בייאוש.

מור : " מה יש פה לא להבין?! דיברתי עם ליעד הילד מיא' ואיכשהו הגענו לזה, ד"א הוא  מזה חמוד!"

טל : " טוב תגיעי לעניין....."

מור :" בקיצור הוא עבר במסדרון מתי שמישו קרא את הפתק! וששאלתי אותו מה היה כתוב שם הוא סיפר לי משו על שיחת טלפון לא בדיוק הבנתי.."

טל : " אז אם לא הבנת על מה כל העניין"

מור  :" את זה אנחנו הולכים לברר"

טל : " את מבזבזת את הזמן שלי ושלך ביחד" ענתה טל באדישות.

מור : " תקשיבי אם זה היה רשום בפתק זה בטוח לא דניאל!"

טל :" דה...גאונה..כבר ידענו קודם שזה לא הוא זה היה ברור שהוא לא יעשה את זה מה זה נתן לך?"

מור :” נווו..."

טל :" נווו.."

מור:" תחשבי קצת!"

טל : " אהה כאילו את מתכוונת שזו תהיה הוכחה לחן?"

מור : " או! הפעלת את הראש סופסוף!!"

טל : " טוב מור, תקשיבי, אחד זה נראה לי יותר מדיי כמו סרט בלשות סוג ד' ועברתי את הגיל הזה ממזמן שתיים בחיים לא נוכל להשיג את הפתק הזה" טל הביטה בגיל וגלגלה עניים, הוא רק חייך וליטף את שערה הרך והחלק.

מור : " טוב אז תקשיבי לי את שנייה, אחד, זה דווקא מגניב כל הקטע של הבלשות מה אכפת לך" מור צחקה והמשיכה בדבריה " ואם זה יכול לעזור לחן אז....ושתיים יש לך עשר דקות להיות מוכנה"

טל : " מה מוכנה לאן מוכנה?"

מור : "הולכים לבצפר.."

טל : " ומה בדיוק נעשה שם?"

מור :” נגיד שאת מוצאת פתק זרוק לו סתם על הרצפה.."

טל : "טוב דיי עם הפסיכולוגיה בשקל"

מור : " אז מה את עושה איתו?"

טל כבר הייתה מיואשת.

טל : " לוקחת אותו קוראת אותו אם הוא מצחיק צוחקת ו........."

מור : " נוו!!!"

טל התחילה לצחוק " הבנתי!! יאוו את והראש שלך רק את מסוגלת לחשוב על כאלה שטויות אבל בטוחה שאפחד לא לקח אותו?"

מור :” אומרים כל הזמן שהדור של היום זה לא מה שהיה פעם, למה נראלך שיהיה ילד מתחשב שיזרוק את הפתק לפח!?"

טל : " טוב ישמנה רק אל תהרגי אותי ב 16:00 בפארק, גיל החליט שהוא אוהב להיות ג'יימס בונד ובא איתנו"

... : " הלו?" דניאל ענה בחוסר חשק לטלפון שצלצל.

נופר : " דניאל אני לא מבינה כלום למחר למבחן! באלך להפגש ללמד אותי?"

דניאל : " אממ אני מצטער אני לא יכול עכשיו.."

נופר :" נוו לאא! אל תפקיר אותי בבקשה! "

דניאל : " טוב תלמדי בסביבות 19:00 אני יקפוץ אלייך ויסביר לך מה שלא תביני.."

נופר :" ישש תודה יאו! אני אחכה לך! באסה לחכות לך שלוש שעות..אבל בשבילך אני מוכנה הכל.."

דניאל : " נופר דיי, את יודעת שאני אוהב את חן.."

נופר :" טוב טוב רק אמרתי..יאללה תבוא.. בייביי מאמי"

דניאל : "ביי.."

דניאל הלך לעבר המגרש עם כדור בידו, הוא ידע שמחר היא חוזרת וכל מחשבה נוספת בנושא כאבה לו יותר ויותר.

הוא הרגיש איך הוא חייב להוציא את העצבים והוא לא היה זקוק לאף אחד כדי שיהיה איתו.

הפעם הוא באמת רצה להיות לבד, לחשוב על הכל. הוא הרגיש איך הוא מאבד אותה, איך היא נוזלת לו מבין היידים.

מחר.......

קיפלתי את החולצה האחרונה שלי והכנסתי למזוודה. הבטתי בארון הריק שהיה מולי. היו בו רק כמה חולצות בית ספר צבעוניות ועוד כל מני פריטים שלא לבשתי שבטח אמא תמסור לפתחון לב.

הבטתי סביבי, בחדר הריק שלי, הורוד, האופטימי, שכעת נראה כל כך שקרי ומזויף, האופטימיות נבלעה עם העצב ונעלמה לה מחלל החדר., ואני נותרתי שקועה בעצב מתרגלת לעובדה שמחר הכל כבר ישתנה.

הדלקתי את המחשב בחוסר שקט והפעלתי כמה שירים ברשימת השירים.

התנגן לו השיר Untitled של סימפל פלאן.

(http://www.youtube.com/watch?v=Y2lhkCQkhu8)