וואו.. אחד הפרקים שבאמת היה לי קשה לכתוב. השקעתי בו ובקודם מאוד! מקווה שתאהבוו!!

ממש ממש תודה לתגובות המעודדות שלכם בפוסט הקודם (: תמשיכו להגיבב ולומר את דעתכם (:

שוב תודה!!

ועכשיו...לפרק.

פרק 33

הוא התקרב אליי, שפתיו מתקרבות לשפתיי, הוא כמעט שם. אני מרגישה את נשימותיו, את הלב שלו שדופק בלי סוף.

לאט לאט שפתיו היו על שפתיי, הרגשתי אותם על שלי, מרפרפות אחת על השנייה. ביד אחת הוא החזיק את פניי וביד השניה קירב אותי אליו, התנשקנו.

רעש ההמולה קטע את נשיקתנו באמצע. שוטרים רבים הסתובבו סביבנו, העבירו קשר. הסתובבתי. הבטתי בו, הבטתי בשוטרים שאוחזים בו כאילו היה פושע שסופסוף תפסו, במבט ההמום שעל פניו. במבט הכואב שבעיניו.

נעמה חזרה אל ההמולה והביטה במבט שעל פניו של עומר, המבט המופתע ההמום. הוא כל כך לא ציפה, כל כך לא רצה. כאב לו שהכאיב לה. נעמה הביטה בחן, בדמעה שעל פניה, בהבעה הריקה שמכסה אותה, מבטה של נעמה נדד כעת לילד שבו אחזו השוטרים, לא היה לה קשה להבין כי זה דניאל. "אוי.." לחשה לעצמה באיטיות והרכינה את ראשה.

עמדתי שם, לפני כולם, לפני אנשים שאני בכלל לא מכירה. הרגשתי שהזמן נעצר, שרק אני יכולה לזוז, שאם אלך, אזוז אקפוץ, כולם יהיו באותה העמדה, באותה ההבעה, יביטו את אותם המבטים. הרגשתי איך רק אני והוא שם, בסרט משלנו, בעולם אחר משל כולם, הרגשתי איך כולם הם רק תפאורה, קיוויתי שהם רק..

הסתכלתי עליו, על העניים העצובות שלו, הרמתי את ראשי לתקרה, הרגשתי איך היא מתקרבת אליי, נופלת מוחצת. צמרמורת אפלה עברה בכל גופי, לא צמרמורת קור, וכלל לא התרגשות, צמרמורת שמלווה בדקירות קטנות וכואבות, צמרמורות אפלות. הרגשתי סחרחורת איומה, רציתי שהאדמה תבלע אותי. הרגשתי כל כך אשמה.

הסחרחורת לה פסקה, והדקירות רק התחזקו. הרגשתי איך אני מאבדת את השיווי משקל שבגופי.

גבי משך אחורה.

עיני נעצמו.

נפלתי.

אבל עומר תפס אותי.

קמתי במהרה, כלל לא רציתי לדבר.

אפילו להסתכל עליו לא יכולתי.

מצד אחד כעסתי אבל מה הוא אשם, מצד שני כאבתי, כאבתי את כאבו.

דמעה ועוד דמעה ועוד אחת זולגות בפניי. הוא מביט בי, במבט הכי מושפל שיכול להיות. רציתי כל כך להתקרב אליו, רק לחבק אותו, להרגיש אותו, שהוא עדיין כאן.

התחלתי ללכת בצעדים מהירים לעברו. הוא השתחרר מהמאבטחים שאחזו אותו והלך לכיוון היציאה.

עצרתי.

המאבטחים תפסו אותו לאחר שהשתחרר מהם ואט אט התרחקו..והוא....איתם.

עמדתי שם, לא זזה, מביטה בהם מתרחקים. עמדתי שם, מחכה לתשובה, מחכה להסבר, מאלוהים.

you'll be in my heart
You'll be here in my heart
No matter what they say
I'll be with you
You'll be here in my heart
I'll be there always

האנשים כבר שכחו, נעלמו, עוברים ושבים. מרוצים ושמחים, מתרגשים ומאושרים. עם תיקים קניות ילדים קטנים ועגלות.

ואני שם, עומדת וצופה, עומדת וכלל לא יכולה לזוז.

עומר : " חן אני...."

הסתובבתי אליו, הבטתי בו בעיני הדומעות, הוא הוריד את ראשו הכניס את ידיו לכיסים ושתק.

נעמה חיבקה את עומר מאחורה, תומכת בו, דואגת. עד מהרה ההורים של נעמה הגיעו. הם אמרו ששמעו שמישהו חדר, ובאו לבדוק שהכל בסדר.

ואז נפל לי האסימון. הוא בא לפה, בא בשבילי, בא כדי לעצור אותי.

... : " טל משעמם לי.." מור רטנה בעצבים לטל.

טל: " אני יתגעגע אליה, אמרה טל והביטה בצמיד"

גיל : " נו תפסיקו שתיכן משעמם אז יאללה בואו נעשה משהו."

מור :" כן אבל זה בלעדיה."

גיל :" אואו אל תהיו ילדות קטנות אין מה לעשות יאללה בואו"

בזמן האחרון גיל טל ומור בילו הרבה ביחד, הם התחברו והרבו לשבת בפארק. החברות בין גיל לטל חיזקה את הקשר בין טל למור ובין גיל למור והם הפכו לשלושה חברים ממש טובים.

טל : " אתם יודעים משהו?"

מור :” יש לי הרגשה שאני יודעת מה את רוצה להגיד" אמרה כשהביטה בצמיד שעל ידה.

גיל : " דברי.."

טל :” לפני זה, לפני שהיא באה, לא כל כך התחברתי אליה, אחרי כל מה שקרה, הריבים הקטנים, לא הערכנו אחת את השניה באמת, לא הערכתי את המילה חברות אמיתיות, לא ידעתי מזה.."

הם שתקו, נתנו לה להתפרק להוציא את מה שמעיק עליה, היא רצתה לדבר עם מישהו, רצתה סופסוף להגיד את האמת.

היא המשיכה בדבריה. " ועכשיו, היא חזרה, ובהתחלה כל החיוכים השמחה, אותה שמחה.....הייתה נראית לי כל כך צבועה. אבל אז התפתחנו לאט, עודדנו אחת את השניה, דיברנו באמת, תמכנו אחת בשניה. היא הייתה צריכה אותי והייתי שם בשבילה, לא עזבתי לא נטשתי. בהתחלה העסק היה לי מוזר אבל אחרי שניה כבר ראיתי כמה זה כיף לדעת שיש בן אדם שסומך עלייך, שיש בן אדם שאתה עצמך סומך עליו, משתף אותו, חולק איתו את הענייניים שלך."

מור הנהנה להסכמה.

טל : " ואז..אז היא עזבה, ואז באמת קלטתי מזה לאבד חברה." דמעה ירדה בענייה. " יש לי הרגשה כל כך רעה, מן מועקה, תסכול כזה שבבטן, לא יודעת.. משהו רע אבל"

מור חיבקה את טל, משתתפת בדעתה. מסכימה איתה במלותיה. מזדהה עם דבריה.

גיל ישב ליד שניהם שהמשיכו לפטפט בנושא. הוא בהה בנקודה רחוקה, בהה וחשב על אותה הרגשה רעה, הרגשה שמציפה גם אותו, שלא מרפה. הוא חשב על החברות שלו עם דניאל. נזכר כמה הם התרחקו בזמן האחרון. אבל אותה הרגשה רעה, זה לא רק הוא. הוא הריח משהו מסריח, משהו מסריח באוויר.

נופר ישבה בביתה, ישבה והבינה שאין כל סיכוי, ואין לה למה להפריד בין חן לדניאל. גם הם יגורו בכוכבים נפרדים ימשיכו להיות ביחד. אין לה למה לפגוע בהם, ובטח שלא בעצמה. היא החליטה לוותר.

צלצול הפלאפון ממספר לא מוכר קטע את מחשבותיה.

נופר : " הלו?" אמרה בהיסוס.

... : " אז מה נופר לוינסקי, מופתעת?"

נופר: " אה זו את.." ענתה לה באדישות לאחר ששמעה את קולה של ספיר.

ספיר : " זאת אני אז?"

נופר :" מתי בכלל הספקת לחזור?"

ספיר:" שלשום..מופתעת שלא שמעת ממני עד עכשיו?" אמרה בקול הציני שלה.

נופר :” כן יש בזה משהו..הקיצר מה את רוצה?" נופר וספיר מעולם לא היו חברות טובות אך גם לא היו אויבות, הם דיברו פה ושם, שמעו שמועות אחת על השניה ומעולם לא חשבו על להתחבר אחת עם השניה.

ספיר :” מה יש לך מזה הדיבור הזה? אסור לשאול מה קורה..?"

נופר :" תזכירי לי ממתי את מכירה אותך?..אמ כן... לא מעכשיו זה בטוח"

ספיר:" טוב טוב רק רציתי להציע לך משהו מעניין"

נופר :” נו.."

ספיר:" טיפה יותר התלהבות?"

נופר :” יאיי איזה כיף לי!! יאללה דברי אני מתה כבר לדעת מה יש להגיד!!" אמרה בהתלהבות מזוייפת.

ספיר:" נגיד וקיבלתי את זה.."

נופר :” ספיר וואלה באמת שאין לי כוח אלייך יאללה ביי" אמרה נופר ובאה לנתק.

ספיר:" גם אם זה קשור לדניאל וחן..?"

גיל טל ומור המשיכו להסתובב ברחובות העיר, צוחקים מרכלים ומנסים עד כמה שיותר לחייך.

טל :” בא לכם קוראסון וקולה?"

גיל : " לא איזה, באלי הביתה ולישון"

טל : " נווווו בבקשה!!" אמרה בפרצופה המתוק.

מור :” אני פורשת.. תהנו אבל" מור נפרדה מהם לשלום והלכה לביתה.

גיל : " יאללה יפה שלי כבר מאוחר" אמר ונשק על שפתיה.

טל כרכה את ידיו סביבו. " אז מה נתראה מחר?"

גיל : " מסתבר.." אמר ונסחף איתה לנשיקה מדהימה.

הוא ליווה אותה לדרכה ופנה לביתו.

הבילוי בחברתם השכיח ממנו את כל המחשבות הרעות, התהיות, הספקות.

הוא כל כך שמח שהוא עם טל, הוא הרגיש איך הוא לאט לאט מתאהב בה. הוא ידע שהם החליטו לזרום בלי לשאול שאלות וכמו שאומרים 'יהיה מה שיהיה' אבל הוא הרגיש איך הוא מתחיל להרגיש אליה משהו חזק, געגועים, פרפרים שבבטן, הוא הרגיש איך הלב שלו מתכווץ שהיא הולכת ממנו ואיך הוא נפתח ודופק בחוזקה שהוא איתו. הוא ספר את הדקות שיוכל לראות אותה שוב, ספר את השניות עד שירגיש את שפתיה שוב.

גיל ראה דמות מוכרת הולכת ברחוב ביתו. ' וואי זה דניאל..אה לא זה לא..כן זה כן הוא!! " דניאל!" צעק גיל בחוזקה.

דניאל המשיך ללכת.

גיל : " עצור שניה! דניאל!!" דניאל לא עצר, הוא המשיך ללכת במהרה.

גיל החל לרוץ אחריו. דניאל הלך מהר ומהר יותר. לא רץ, פשוט ניסה להוציא את הגועל שהרגיש בתוכו.

גיל עמד לפני דניאל, מתנשף מהריצה, מנסה לעצור אותו.

המבט שבעיניו היה כל כך קר, כל כך אפל.

גיל :" דבר אחי מה קרה?!" גיל ניסה לנער אותו כדי שידבר.

דניאל דחף אותה בחוזקה אל הכביש והלך לכיוון ביתו.

גיל שכב על הכביש, לא מבין מה עשה לו דניאל, מנסה לפענח את ההתנהגות שלו שכלל לא היה בטוח לגביה.

רק דבר אחד ידע. זה קשור לחן.

ישבתי בשדה התעופה, לא מגיבה, לא עונה, לא מדברת עם אף אחד.

האמפי היה באוזניי. ניסיתי כמה שיותר לא לשמוע אחרים.

השיר שהתנגן היה ליפול של מאיה רוטמן, הוא גרם לדמעותיי לרדת שוב.

הייתי עושה, לפחות מנסה
את הדרך אלייך לגמריי ערה
בעיניים פקוחות ובחושך מוחלט
זה לא יהיה קל
אבל בא לי לראות

מה שהיינו אתמול כבר עבר
ומה שרצינו להיות עוד נשאר
חלום מיותם, היטב מכוסה
ואיך נתעורר אם לא ננסה

ליפול עד התהום
ולטפס משם הכי גבוה
לא לשקוע, לא לטבוע, לא למעוד

הייתי רוצה, לטוב ולרע
להגיע אלייך וחזרה
אל עצמי שם עומדת, בין כל האורות
כל כך מפוחדת
עיניים סגורות

מה שהיינו אתמול כבר עבר
ומה שרצינו להיות עוד נשאר
חלום מיותם, היטב מכוסה
ואיך נתעורר אם לא ננסה

ליפול עד התהום
ולטפס משם הכי גבוה
לא לשקוע, לא לטבוע, לא לשאול

ליפול, להישבר
להבנות מהשדים שבנו
לא לברוח, לא לשכוח, לא למעוד

עומר צפה בי מהצד, התבונן במבט עצוב מבלי לומר דבר, הוא התחרט , ידעתי את זה.. הרגשתי באבל.

נעמה קטעה את מחשבותיי בכך שניערה אותי, ראיתי אותה מדברת אליי אז הורדתי את האמפי.

" אני חוזרת, טיסה 5401 לניו יורק יוצאת בעוד מספר דקות, על כל הנוסעים להגיע למטוס בהקדם האפשרי"

ארזתי את דבריי, הלכנו כולנו לעבר האזור ממני עולים לשרוולים. הבטתי באנשים, חלקם היו דוברי אנגלית שכנראה באו לביקור בארץ. נעמה הייתה לחוצה מהרגיל,ועומר, מבטו העצוב מילא את פניו יותר ויותר. הדמעות שעל פניי התייבשו, לא עברה דקה והם חידשו את עצמם שוב ושוב.

נעמה הביאה לי כוס מים אך זה לא עזר. הוריה של נעמה העדיפו לא להתערב, הם היו עסוקים בענייניהם האישיים.

הדיילת פתחה את הפתח לשרוולים. האנשים החלו להיכנס אחד אחד.

רגליי רעדו. צעד ועוד צעד ועוד אחד ואחד נוסף. אני שם, מביטה בדיילת שלוקחת ממני את הכרטיס ומאחלת טיסה נעימה, מחייכת חיוך מזויף וממשיכה ללכת לעבר מקומות הישיבה.

צמרמורות עזות מלאו את גופי, כאבי בטן שלא פסקו, כאבי ראש שהתחזקו מדקה לדקה.

הרגליים שלי כל כך רעדו , הרגשתי איך הדם כבר לא זורם לשם או לפיכך, זורם בכמויות ענקיות.

לא ידעתי מה אני מרגישה.

התחלתי להזיע.

ישבתי בכסא, מביטה באנשים שאורזים את דבריהם מעל ראשם ומתארגנים לטיסה.

הדיילת הסבירה על נוסעי הבטיחות בטיסה והטייס הודיע כי בעוד כ 4 דקות הטיסה יוצאת.

אלו היו ה 4 דקות הכי ארוכות בחיי. התמונות מהדיוטי פרי עדיין היו חרוטות לי בראש, לא עבר לי דבר אחר בראש מלבד זה. דקה ועוד דקה. הטיסה עומדת לצאת.

הבטתי בדיילת שסוגרת את דלתות המטוס.

אני :" לא!"

ואוו..זהוו!! פרק נוסף הגיע לסיומו.!! עכשיו נשאר לכם רק להגיד אם אהבתם (: