פרק 34..כן כן הוא בא באיחורר מטורף.. ארבע ימים נראה לי לא?

החזרה הזאת ללימודים..כל כך מלחיצים אותנו זה פשוט מעצבן! אבל יש להשלים חודשיים לבגרויות=\

מחר יש לי הופעה ממש ממש חשובה שעליה התאמנתי במשך חודשים..בעצם שתי הופעות חח ובגלל זה היה לי גם שבוע נורא נורא נורא לחוץ!! וואוו אני אומרת שיש מחר הופעה והפרפרים בבטן מתחילים :P איזה לחץ.. כל שניה שולחים לי הודעות על תכנונים וכאלה חחחחח אז בהצלחה לנו ;] זו גם תחרות כראגרפיה בנוסף אז כן..מקווה שננצח או לפחות נהיה קרובות!!!לחץלחץלחץלחץלחץלחץ!!!!

אבל פיניתי שעה וחצי כדי לרשום את הפרק. כבר לא יכולתי.. זה הציק לי מבפנים שאין המשך חח.

אז שוב אני באמת באמת מצטערתת שלא עידכנתי מלא זמן אז הנה עכשיו..

ושוב תודה ענקית על התגובות! (:

פרק 34

מה אני עושה פה בלעדייך אין לי כלום מלבד האהבה כל הערב מחייג אלייך, את לא עונה. הסתגרתי לי לבד בחדר, כמו משוגע הולך מפה לשם, החיים איבדו כיוון וסדר... אין לי עניין אלוהי אלוהי אלוהים אני לא יודע לאן אלוהיי אלוהיי אלוהים אם תתן לי קצת זמן האורות כבים בחלונות אנשים חולמים על המחר לא יכול לישון רוצה לבכות עצוב לי וקר ופתאום צלצול ואת בדלת תתנצל אומרת, מתנצל את אהובתי ואין אחרת די לערפל אלוהי אלוהי אלוהים... רק איתך אלך נשוטט בעולם לא יודע איך, לא יודע לאן אנגן לך שיר אזמזם פזמון את אהבתי עד יומי האחרון

הוא ישב במיטתו, דמעות זולגות, יורדות מעייניו. הוא בוכה. הוא מזיל את דמעותיו עליה, מזיל בגללה.

היא הצליחה לפגוע בו, הצליחה כל כך.

הוא לקח את הכרית עליה נשען במיטתו וזרק בחוזקה לקיר. הוא לא האמין שככה הוא מרגיש, לא האמין שככה הוא מרגיש בגללה. הוא שנא אותה על הרגע שנכנסה לו ללב. הזיכרונות רצו לו בראש כמו בסרט נע.

הוא התגעגע אליה, התגעגע יותר מכל למגע שלה, לליטוף שלה, לנשיקות שלה שמחממות אותו, עוטפות אותו באהבה.

הוא, הוא יושב במיטה, דמעות זולגות על פניו, העצבים ממלאים את כל גופו, דמו מתחמם. הוא,...הוא עצוב בגללה.

'את חתיכת זונה!!' הוא צעק בכל כוחו.

... : " דניאל אנחנו צריכים לדבר.." נכנסה רבקה, אמו של דניאל לחדר ופנתה אליו.

דניאל :" מה את רוצה?" אמר בתוקפנות.

רבקה:" דניאל אל תדבר אליי ככה! אני ואבא שקלנו את הנושא, זה לא בסדר מה שעשית, תחשוב עליי בתור אמא שלך שאני רואה שמשטרה מביאה אותך הביתה! אני ואבא הסברנו להם שלא עשית את זה במטרה לחבל! יש לך מזל שהם האמינו ולא הסתבכת..אולי מהם לא קיבלת עונש אבל חכה..יש לנו עוד שיחה בערב! שלא תחשוב שנוותר ככה.." נזפה בו.

דניאל לא הגיב, הוא הרגיש את העצבים ממלאים אותו. אמו יצאה מהחדר וטרקה את הדלת. הוא לקח את הכוס שהייתה על שולחנו וזרק אותה בחוזקה על הרצפה.

אני ממריאה, ממריאה בלעדיו. כבר לא פה, לא שם.

המחשבות שלי נודדות, והדמעות כבר יבשות.

ניסיתי להירדם ולא הצלחתי. התמונה שלו עלתה לי בראש, התמונה שלהם אוחזים בו לא הרפתה ממני.

אני עומר ונעמה ישבנו באותו ספסל, נעמה הייתה בחלום העשירי ועומר היה שקוע בנקודה במרחק. הוא לא דיבר לא זז, ואם לא הייתי יודעת שחייבים לנשום כדי לחיות הייתי חושבת שהוא אפילו לא נשם. הבעה ריקה מילתה את פניו, ראיתי שכואב לו, שהוא מרגיש אשם.

דמיינתי איך אני פונה אליו.. 'עומר'.. אבל המילים פשוט לא יצאו לי מהפה. הם נתקעו.

כל כך פחדתי מהתגובה שלו. אני אשמה, הצלחתי לפגוע בשני אנשים שיקרים לי מאוד.

פזלתי אליו, לראות את עיניו. ' איזה עניים' העניים הירוקות שלו כל כך נצצו. הסתכלתי על תווי פניו, שיערו השטני, על הזיפים הקטנים שצמחו על פניו. הוא כל כך מדהים. הרסתי אותו, הרסתי גם אותו, הרסתי את שניהם.

הדמעות הבאות לא איחרו לבוא, הם זלגו באיטיות על פניי מבלי הזמנה מוקדמת.

לפתע המטוס ירד כמה מטרים בבת אחת ממזג אוויר שהיה, מבהלה אחזתי בטעות בידו של עומר. אני כל כך שונאת שזה קורה במטוסים, אחת הסיבות שאני לא אוהבת טיסות.

אחזתי בו, הוא הביט בי במבט מופתע. 'פאק..מצב מביך..' גם כן אני והרפלקסים שלי, לא יכולתי לתפוס בנעמה ולהעיר אותה!? אבל כמו שאומרים, לכל דבר יש סיבה. אחרי כמה דקות של מחשבות נוספות הצלחתי סופסוף להירדם.

הם נמצאים על שפת הים, ממשים את אהבתם, הוא מסתכל סביב, רואה איך לפתע כולם יוצאים וצוחקים, הוא מביט בה ולא מבין, מביט במבט שואל, והיא..מתחילה לצחוק, ביחד איתם. הוא נבהל, אין לו לאן לברוח, הוא רץ לכיוון אחד והיא שם, הוא רץ לכיוון אחר והוא שם ביחד איתה. הוא מרגיש את הכאב, את הדקירה מבפנים.

הוא קם.

דניאל פתח את עיניו במהירות והביט על השעון במחשב. 3:28 בלילה. הוא חלם עליה, שוב.

פתחתי את עניי בעדינות. וואו, ישנתי הרבה. הבטתי על השעון 3:56 עוד שעתיים של טיסה. 'איזה מייאש'.

אחרי כמה שניות קלטתי שעומר ונעמה נעלמו. שמעתי את הקול שלה והבטתי שני ספסלים קדימה, היא עברה לשבת עם ההורים שלה אבל עומר, הוא לא איתם.

הסתכלתי מסביב במטוס, לא היה לי מושג איפה הוא. שמתי את האוזניות על אוזניי וניסיתי להרדם שוב.

השיר נקטע באמצע מהפעם הקודמת, כעת הוא ממשיך להתנגן.

הדמעות לא עוזבות למרות שביקשתי והשקט חזק, מזה כה חששתי נשארתי עם כלום, שאלה בלי תשובה את כנראה מאמינה שהייתי איתה.

הוא מאמין, הוא באמת מאמין לזה, ולי לא תהיה ההזמנות להוכיח לו שלא. אני כבר לא פה, שם, הוא לא איתי.

אני חייבת לשכוח, להדחיק אבל האם זה הדבר נכון לא עשות? הייתי רוצה שתקשיבי שנייה שום דבר לא עוזר, לא חיוך - לא מילה רציתי כל כך את החופש הזה עכשיו את עוזבת, ואין לי כוח מתיישב בפינה ומביט בתמונות שבהן יש את שנינו אז אותך לפחות את נראית מאושרת, כך כתבת בעצמך האם את זוכרת? הכל מסתבך...

... : " בוקר טוב" הפתיע אותי עומר כשחיוך מילא את פניו, חיוך עדין וקטן, אבל לפחות מאז.. חיוך. הוא החזיק בידו שתי כוסות תה חם שחילקו כנראה קודם במטוס.

עומר :" רוצה?" הוא הושיט לי כוס אחת והתיישב לידי.

אחזתי את הכוס, החום שלה הציף אותי. זה כל כך כיף לקפוא מקור ולהרגיש את החום של הכוס. ואז נזכרתי כמה זה כיף שיש לך מישהו שיחמם אותך.

עומר: " אני.....אני מצטער, באמת מצטע.."

קטעתי את דבריו.

אני:" עומר לא, אתה לא צריך באמת שלא, אני אשמה בכל העניין הזה, עזוב, אני יודעת שנפגעת ואני זאתי שצריכה להצטער."

עומר :” לא חן, אני אשם, אני דפוק אני טיפש, ביקשתי ממך משהו לא מקובל, משהו שגוי. זאת הייתה טעות שלי, את יודעת...לפעמים לא חושבים באמת למה דבריו עלולים לגרום.רק אחרי התוצאה מבינים.."

אני :" לא עומר..מאיפה בכלל היית צריך לדעת שהוא יבוא פתאום.."

עומר :” חן את כנראה לא קולטת..את באת ללכת אליו, באת להישאר, כאילו באמת רצית להישאר פה עם החברים שלך, עם החיים שבאמת רצית לעצמך, עם אותו הבצפר, אותה הכיתה אותו הבית, המשפחה...ואני..אני הרסתי לך את מה שבאמת רצית"

אני :” עומר אתה לא בבקשה אל תגיד את זה עומר" הוא אחז בידי.

עומר :” אל תדאגי, אחרי שננחת זאת תהיה הפעם האחרונה שתראי אותי, תאמיני לי באמת הכי טוב ככה, לא נתראה וכל אחד ימשיך בחיים שלו, הרי שום דבר לא ימשיך כמו שאת רוצה או אני רוצה, אנחנו לא נהיה ידידים..את יודעת..את יודעת שאני אוהב אותך"

לא היה לי מה לענות לו. פשוט שתקתי, בלעתי את המילים. לא, אני לא מסוגלת לפגוע בו שוב. אבל אני אוהבת את דניאל.

המשיכה לעומר הרגה אותי, הריח שלו שוב חודר לי אל האף וזה מטמטם אותי ומסמם אותי לגמרי. נזכרתי בנשיקות שלנו, בנשיקה הראשונה שלי איתו, בנשיקה הראשונה שלי בכלל.

'לאלאלאלאלאל' זה לא קורה לי אין מצב. אני לא יכולה להרגיש משהו לשני בנים שונים זה לא מקובל אני פשוט לא יכולה.

בזמן שאחריי זה עומר פרש לישון ואני המשכתי עם המחשבות שלי לנדוד למקומות חדשים.

'וואי רון!' איזה חמוד, איך התגעגעתי אליו.

אני : " סליחה אתה יודע אולי איפה זה כיתות י'? " שאלתי צעיר אחד שנראה קצת יותר גדול ממני. האמת היא שהוא נראה ממש חמוד. היה לו שיער שחור ועיניים חומות ומבנה גוף של ספורטאי. 'הבושם שלו, אח כמה שאני מכורה לבשמים של בנים' חשבתי במוחי.

... : " אני בדיוק בדרך לשם להעביר הודעה לאחד המורים, בואי אלווה אותך."

אני : " תודה רבה"

... : " אני רון, נעים מאוד"

אני : " אני חן" אמרתי בחיוך תוך כדי שאנחנו הולכים לכיוון הבניינים.

רון : " אז איזה רושם ראשוני קיבלת מבית הספר? נחמד לא?"

אני : " חביב.." אמרתי בחוסר חשק והמשכתי לחפש בעיני את נעמה אך ללא הועיל. היא נעלמה. קיוויתי לראות אותה בכיתה.

רון : " אני לא רוצה לחטט אבל את מחפשת משהו?" הוא שם לב שחן כלל לא 'נמצאת פה'.

אני : " אני מחפשת את חברה שלי, היא הייתה אמורה להיות פה אבל אני לא מוצאת אותה."

רון : " הבצפר עוד גדול, את תתרגלי, וחכי היא בטח בכיתה או משהו. את יודעת באיזה כיתה היא תלמד"?

אני : " י' אבל אני לא יודעת איזה, לקחנו את אותו קורס".

הגענו לבניין כיתות י'.

רון : " רוב הסיכויים אז שתהיו באותה כיתה אלא אם כן הקורס ממש פופולארי, אל תדאגי עכשיו במילא מכנסים את כל היודים לשיחה, את תראי אותה שם".

אני : " תודה שליווית אותי." אמרתי בחיוך.

רון : " אין על מה" אמר וחייך אליי. " בכל זאת, אם את צריכה משהו לא משנה מה אני ב יב'1- פיסיקה ומתמטיקה.  אל תפחדי לבוא! תבואי ואני יכיר לך קצת אנשים, אני יודע איך זה בהתחלה "

אני : " ממש תודה" אמרתי לו ונפרדנו לשלום.

אז למרות הכל היה לי פה נחמד. אפילו להצקות של דביר התגעגעתי. נקשרתי לשני מקומות. ממש נחמד לי.

נעמה:" מאמי?" היא קטעה את מחשבותיי.

אני :" היי." פניתי אליה בחיוך.

נעמה :" אואו חיוך, איך? משתפר?"..

אני :" קצת יותר טוב..תודה".

נעמה:" דיי אני לא יכולה לראות אותך ככה, שכחתי מזה חנצ' את הולכת לחיים קת אחרים, מצחיקים, יהיה לנו כיף! וגם אל תשכחי שיש טיול!! עוד יומיים!!"

אני :" אוי פאק נכון"

נעמה הנהנה בראשה. " כן, וזאת תהיה אחלה הזמדנות לחזור לחיים הנורמלים שלנו!!"

אני :" כן ולהשלים חומר..יאיי" אמרתי בציניות.

נעמה: " כן כן תחרטטי, את הרי מתה לחזור ללמוד"

אני :" כן בטח.."

נעמה :" וואי שקד יובל, רון דביר והמיכל הזאת שנדבקת לו לתחת גם כן.."

אני :"את מתכוונת חברה שלו..."

נעמה:" תשבעי!!"

אני : " כן מה לא ידעת...."

נעמה :” אוי באמת שלא ידעתי..בטוחה!?"

אני :" יותר מתמיד.."

נעמה:" אוף נו.." צחקתי לתגובתה של נעמה.

אני : " בקטנה לכי תדעי מה יהיה"

נעמה:" איזה באסה" אמרה ושנינו צחקנו.

אחרי כמה דקות שדיברנו על מה שהיה והולך להיות בבית ספר היא עודדה אותי קצת ואמרה לי שדברים לא קורים סתם..'כאילו שלא ידעתי..' היא אמרה לי שהכל לטובה ויהיה מה שיהיה העיקר שהיא איתי, לצידי בכל מה שאצטרך ושלפחות אתן הזדמנות למקום שמיד שללתי. מקווה שיהיה נחמד. האמת היא שאני כבר מצפה בקוצר רוח למה שיהיה.

נעמה באמת הצליחה להחדיר בי את המוטיבציה לחזור שוב ללמוד, לחזור ל'כולם' שלי כאן. אבא שלי, אבא שלי מחכה לי. באמת יכול להיות שיהיה לי טוב...

שאר הטיסה עברה רגיל, אני ועומר לא דיברנו יותר מדיי, אני ונעמה העברנו את הטיסה בקשקושים שטויות ואפילו צחוקים. מדיי פעם עומר הגיב אבל רק לדברים שנעמה אמרה, זה היה מעצבן אבל אני הבאתי את זה על עצמי. אפילו במונית הוא ביקש מנעמה לשבת באמצע. התעצבנתי על המשחקי כיתה ו' האלה. בשביל מה הוא עושה את זה?

המונית עצרה ליד הבית שלי ועומר עזר לי לעלות את המזוודות אליי הבייתה.

הוא לא דיבר איתה מילה. שכבר היינו למעלה הדבר היחיד שהוא הוציא מהפה שלו היה ' טוב אז.....ביי' ופשוט רץ במדרגות.

אני לא רוצה שזה יהיה ככה אוף! זה רק מעלה לי את העצבים... אני חייבת למצוא משהו לעשות זה לא יכול להמשיך ככה אין מצב..חוץ מזה....אני כן מרגישה אליו משהו.

דפקתי בדלת ביתי. היא נפתחה. אבל לא האמנתי למה שאני רואה.

 כן כן אני יודעת שזה נורא קצר ואני ממש ממש מצטערת!! אחרי מחר לא יהיו לי הרבה חזרות ואנסה להתחיל לעדכן כל יום יומיים גג למרות הלחץ בלימודים מקווה שתבינו אנס להמשיך בלילה!! יומטוב לכולם (:

אה ו...5000 כניסות :P