ממש מצטערת על האיחור הענק..מחר אעדכן שוב..סתם תקופה מגעילה=\

עריכה : שבוע..מילה שבא לי כבר להרוג את עצמי.

אם רק היה לי זמן!! הכל כל כך לחוץץ ואני שונאת לייבשש שונאתתתתתתתתתתתתת!!=\\

ואני לא רוצה להיות כמו כל אלה שלא מעדכנים אבל תאמת.. זה ממש ממש קשה לעדכן עם כל הלימודים וההופעות בין לבין.

אני לא חושבת להפסיק את הסיפור למי שתהה..ממש ממש לא.. אבל חשבתי על אפשרות שביום שבת אני יעשה 3\4 פרקים ברצף וישים אותם ביחד או שאכתוב אותם ואשים אחד כל יום כיוון שיום שבת זה היום היחיד! שאני מוצאת בו זמן פנוי לעצמי..כמובן שאם אמצא יום בשבוע כמו שני..כי הוא גם לא עמוס לי כל כך..אז אכתוב!! (לשים פרק זה באמת חמש דקות) השאלה מה אתם כבר מעדיפים? אם לקרוא בזמן שלכם כמה פרקים ברצף או אחר כל יום?..תכתבו מה שאתם חושבים..מקווה שתסלחו לי=\

פרק 35  

"דניאל! דניאל קום כבר מאוחר!"

דניאל התעורר לקריאותיו של אמו.

דניאל:" אני לא מרגיש טוב אני לא הולך היום!" הגיב בחזרה.

רבקה:" דניאל רד מייד למטה! אין כזה דבר לא הולך יש לך היום מבחן!!" הוא שמע את אמו צועקת לו בלמטה מבין רעש המים הזורמים כאשר שטפה את הכלים.

דניאל:" אווווף גם כן את" מלמל בעצבנות

רבקה:" מה אמרת!?"

דניאל :" שאני קם!!" דניאל גם בחוסר חשק ושתף את פניו. הוא שנא לקום בבוקר כשמעירים אותו מוקדם ועוד יותר שנא לקום בידיעה שהוא ממשיך בחיים שפוגעים בו, ממשיך לסבול, לכאוב.

הוא הלך לשתוף פנים והביט בעצמו במראה. הוא שנא את מה שהוא ראה, זה לא היה אותו דניאל חייכן שמח, שאהוב על כולם. הוא היה אחר, המבט הכואב לא הפסיק להתרוצץ לו בפנים, החיוכים כבר נעלמו, ההבעות השמחות נכחדו. עכשיו הכל שחור. הוא נזכר בחן, הוא הרגיש טיפש.

הוא אהב אותה, אהב אותה יותר מהכל.

התמונה שלה ושל אותו הילד לא הרפתה מראשו, היא חזרה, והסכין שבלב נכנס יותר ויותר.

האהבה הופכת אט אט לשנאה, הופכת לכאב. הוא שטף את פניו בחוזקה והביט בפניו לראות את פניו השחורות התנקו.

לא, הם לא. התסכול הייאוש הכאב הטיפשות, אותו כוח שנלקח ממנו, נלקח ואיננו עוד.

עמדתי המומה למראה של אבי אורז את הדברים האחרונים שנשארו לנו בבית.

"אבא?" קראתי אך הוא לא עונה.

הזדעזתי למראה הריק של הבית החסר כל, חסר תחושה. חסר אהבה.

"אבא?!" צעקתי שוב אך הוא לא ענה, הוא המשיך לארוז את הדברים מבלי להתייחס אליי כלל וכלל.

ניגשתי אליו במהירות והורדתי את ידיו מכלי החרסינה שעטף.

" אני מדברת אלייך!!" הוא הרים את ראשו אליי.

אבא :" אנחנו עוברים מכאן" אמר אליי בהחלטיות.

אני :" מה למה אבל?! עד שהתרגלתי לבית הזה!"

אבא :" כי ככה החלטתי".

אני:" למה טרחתי לבוא בכלל!?" הכתי בו בחזרה ועליתי עם דמעות בעיניי לעבר חדרי.

נכנסתי לחדר הריק והנחתי את המזוודות מחוץ לחדרי על יד הדלת.

הצבע הורוד של הקירות עדיין היה טרי ונקי, המלאך שציירתי בפעם הקודמת עדיין נצץ. המראה הנקי והחדש התערבל במראה ריק וקשיח, מראה עצוב. החיבה לא נמצאה באותו מקום.

הרגשתי שאני לא בחדר ורוד אלא שחור. לא האמנתי שזה מה שקורה.

לפתע הרגשתי יד אוחזת את כתפי. הסתובבתי בבהלה וראיתי את אבי עם הבעתו הרצינית.

אבא:" יהיה לך חדר יותר יפה מזה, אני מבטיח לך.."

אני:" אם אתה אומר.." עניתי באדישות והתיישבתי על המזרון הדק והקטן שהיה מונח בפינת החדר.

אבא:" אני..אני מרושש חנוש, אני..אני מצטער אנחנו נעבור לבית יותר טוב שקרוב לבית הספר שלך וככה לא תצטרכי לסוע באוטובוס כל יום אני רוצה שיהיה לך טוב שתהני איתי..וגם אנחנו לא צריכים בית גדול לשנינו בלבד..אני כן..כמו שאמרתי..רוצה שיהיה לך טוב"

אני :" רוצה שיהיה לי טוב?! רוצה שיהיה לי טוב!? אתם מביאים אותי לפה סתם! חושבים שהעתיד המזהיר שלי טמון פה! הבן אדם שהכי חשוב לי בעולם נפצע ואתה לא מרשה לי לראות אותו! אני נוסעת בכל זאת ! אתה ואמא רבים כמו חתול ועכבר ואחרי כמה ימים היא חוזרת לארץ ואני צריכה לשמוע את שרית!! כן כן את שרית מדברת על זה עם אמא ואומרת לי שזהו! אתם מתגרשים! אני חוזרת לפה אתה לא מתייחס אליי שוכח בכלל שאני הבת שלך, הבת שאתה בעצמך יצרת ועושה לי טובה שאתה בכלל אומר לי שאנחנו עוזבים, בלי הודעה מוקדמת פשוט עוברים דיי כבר אבא נמאס לי מכולם אתם המבוגרים חושבים שאתם יודעים מה טוב לי מה טוב לכם מה טוב לכולם אבל מה שנכון הוא שאתם לא יודעים כלום!!" הצעקות הביאו דמעות לעיניי מבין הדמעות החלטתי שעליי לסיים את השיחה הזאת. " אתה יודע מה יהיה טוב בשבילי!? אה? אתה יודע מתי אהיה מאושרת?" מלמלתי מבין הדמעות, הוא הביט בי והנהן להסכמה. עיניו נצצו, כנראה מדמעות. המשכתי בדבריי. " יהיה לי טוב שאחליט בשביל עצמי! מה באמת טוב לי.." הסתובבתי לעבר החלון שבחדרי ופניתי עם הדמעות לעבר רחובות ניו יורק הסואנים.

שהסתובבתי אבי כבר לא היה מאחוריי. חיברתי את המחשב הנייד שהיה מונח על יד מיטתי לחשמל.

פרקתי את המזוודות שלי, את ספרי הלימוד הנחתי בפינת החדר הריק שלי ובגדים למחר הכנתי על המיטה.  התסכול הייאוש הכאב והטיפשות, אותו כוח שנלקח ממני, נלקח ואיננו עוד, עם כל זה..נרדמתי.

דניאל הלך לבית הספר בדר הרגילה שתמיד הולך בה.הדרך הכל כך מוכרת, כל כך ידועה. עכשיו הוא מסתכל עליה אחרת. פעם הם היו צועדים בה ביחד. היום היא שם, עם חברה החדש, שכחה ממנו, צועדת בשביל אחר, על ספסל אחר, מנשקת מישהו אחר, אוהבת אדם אחר.

הוא בעט באבן בחוזקה ומבטו היה מופנה כלפי מטה. הוא לא בכה, הוא כעס.

'טיפש, אני כזה טיפש' המילים הדהדו בראשו שוב ושוב ושוב.

...:" דניאל? אחי עצור!! " דניאל ראה את גיל מתקדם לעברו, הגביר את קצב הליכתו והמשיך בדרכו.

גיל הדביק את הפער ותפס אותו בידו.

"מה יש לך ? מה זה היה הקטע הזה אתמול?"

דניאל: " עזוב אותי באמשך.." החזיר לו באדישות.

גיל עמד מופתע והביט בדניאל שהתרחק ממנו לכיוון שער בית הספר. לאחר ככה שניות הרגיש שמישהו מחבק אותו מאחורה.

טל :" מאמי!! כל כך התגעגתי אלייך!!" אמרה נשקה לו על שפתיו.

גיל עדיין היה מרוכז בדניאל.

טל הייתה להוטה ומתרגשת לספר לו שהיא באמת מרגישה אליו משהו, וזה לא סתם. שהיא רואה אותו יש לה פרפרים בבטן שלא מרפים ממנה, שהוא לא איתה יש לה עיקצוץ בלב שמתגעגע אליו ורוצה אותו לידה, שהוא עם אחרת אותו הלב מתכווץ מכאב ומקנאה. ושהוא שם לידה ואותה תשוקה בוערת ,היא מרגישה בעננים, מרגישה אהבה.

גיל :" מאמי..." החזיר באדישות.

טל:" מה קרה?" הפנים השמחות שלה התחלפו בפנים מאוכזבות מתגובתו של גיל.

גיל:" דניאל..."

טל: " נו הוא בטח עצוב בגלל שחן עזבה, עזוב אותו."

גיל :" לא לא טל, זה משהו אחר אני יודע אני מכיר אותו"

טל ליטפה את פניו והמשיכה לנשק אותו.

טל :" דיי מאמי, אז אחר כך תשאל אותו בהפסקה מה הביג דיל?" אמרה לו מנשיקה לנשיקה.

הם נסחפו לנשיקה צרפתית מהירה שלפתע עצר אותה גיל " אני לא יכול, אני חייב לברר מה יש לו" אמר ורץ לעבר שער בית הספר לחפש את דניאל.

טל נשארה עומדת כעוסה ומביטה בגיל רץ לעבר בית הספר. היא החלה ללכת אחריו באיטיות וחוסר ששקט כשראתה מרחוק את ליטל מור אלעד ואורן מתקרבים לכיוון השער.

טל :" היי" אמרה להם וחיוך שב על פניה. הם נכנסו ביחד כולם לכיוון בית הספר כשהצלצול נשמע ברקע.

קול הודעה מהאייסקיו העיר אותי משנתי.

'יופי באמת..גם כן חיבור אוטומטי..' התעוררתי בחוסר חשק ובדקתי ממי ההודעה.

Ron אומר\ת:

חזרת?!

ההודעה שלו העלתה מיד חיוך על פניי ועניתי לו בהתרגשות.

חנוש אומר\ת:

רוןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן אתה לא מבין בכלל כמה התגעגעתי אלייך!!

Ron אומר\ת:

מה קורה איך היה עם דניאל?!

חנוש אומר\ת:

אל תשאל בכלל.................אם הייתי יכולה להרוג את עצמי הייתי עושה את זה

Ron אומר\ת:

למה מאמי אל תגידי לי שרבתם..

חנוש אומר\ת:

הלוואי וזה רק היה זה

Ron אומר\ת:

וואי את בטח מרגישה רע

חנוש אומר\ת:

אם רק הייתי יודע כמה

Ron אומר\ת:

ובטח אין לך כוח לסיבוב קטן למטה גם אם זה בשבילי.

חנוש אומר\ת:

לא...אני עייפה מדיי.

Ron אומר\ת:

כן, תיארתי לעצמי. אבל את חייבת לי שיחה

חנוש אומר\ת:

יודע מה?

Ron אומר\ת:

מה מאמי?

חנוש אומר\ת:

בוא..

Ron אומר\ת:

את רצינית?

חנוש אומר\ת:

אני נראית לך רצינית?

Ron אומר\ת:

תאמת לא

חנוש אומר\ת:

סתם נו באמת..בוא אני אספר לך הכל וככה גם אולי זה ישנה לי תמצב רוח.

לפתע הודעה נשלחה מהאייסי של נעמה.

נעמוש אומר\ת:

מה קורה בובה?

לא כל כך היה באלי לענות לה..

המשכתי את השיחה שלי עם רון.

Ron אומר\ת:

עוד 20 דקות ככה להיות אצלך?

חנוש אומר\ת:

לא

Ron אומר\ת:

אה?

חנוש אומר\ת:

נו מזאת השאלה הזאת..יאללה בוא כבר עד שאתה זז

Ron אומר\ת:

טוב טוב אני בא !! ביי בנתיים יפיופה מתעליך!

הבאתי לו את הכתובת והתחלתי להתארגן.

"היי נעמה?" פנה עומר לנעמה לאחר שנעמה נרדמה לידו במיטתו.

נעמה:" מה.....?" ענתה בקול עיף..

עומר :" מחר יש לכם בית ספר.."

נעמה :" טיול......."

עומר : " מה? דברי ברור.."

נעמה:" נו אני ישנה.."

עומר :" איזה טיול......"

נעמה:" ליומיים..עכשיו תן לישון.."

עומר :" מתי?"

נעמה נרדמה שוב ולא ענתה לו..

עומר :" טוב הלכתי נמאס לי לשבת כאן......"

היא קמה בפתאומיות... "לאן?"

עומר:" לקנות ארטיק?"

נעמה:" מה תעשה אצלה עכשיו?"

עומר :" אפפילו אני בעצמי לא יודע.."

נעמה:" עומר לא..אל תעשה את זה.."

עומר :" טוב.."

נעמה :" מה טוב..?"

עומר :" טוב אני לא יעשה את זה.. ביי אחותי.." אמר עומר ושלח לה נשיקה באוויר.

נעמה דאגה מאוד לעומר, היא ניסתה לחשוב ולהריץ במוחה מה תגיד מחר לחן עליו שתראה אותה..היא ידעה שאם לא ידברו על זה הן יפסיקו להיות חברות.. הנתק יאחוז בהן ושניהן רק יסבלו מזה.

נעמה חיבקה את הכרית של עומר ומליון ואחד מחשבות נכנסו לראשה. אחת מהן הייתה המחשבה על דביר..'מה הוא קשור עכשיו?'

חשבה בראשה..'דווקא יהיה מצחיק לראות אותו מחר..'

כעבור כחצי שעה הייתי מוכנה, 'מסכן רון' חשבתי לעצמי, 'בטח מחכה'.

לקחתי פלאפון מפתח ו5 דולק והכנסתי אותם לכיס. יצאתי במהרה הביתה, לא טרחתי להודיע לאבי כלל שיצאתי. אם הוא ירצה אותי הוא ידע איפה למצוא..

עמדתי לכיוון המעלית כשלפתע רון הפתיע אותי וצץ מהדלת של המדרגות.

'אמאאאאא' קפצתי בבהלה שראיתי אותו ואחרי שניה התעשתי וחיבקתי אותו חיבוק ענקי ענקי.

אני : " מאמייייייייייייייייייי אין אין אתה בחיים לא תדע כמה התגעגעתי אלייך! "

רון : " יפיופהההה!! מיום ליום את יותר יפה!! מזה לא נתנו לך לאכול בישראל?!"

אני :" שתוק שתוק, יאללה בוא כבר!"

ירדנו למטה והתחלנו ללכת ברחובות.

רון חיבק אותי חצי דרך מאחורה לא מפסיק להגיד לי כמה דברים יש לו לספר לי.

אני :" אז תספר כבר יאו אתה חופר!!" הוא היחיד שהצליח לעלות חיוך על פניי מאז שבאתי לפה.

רון :" אני ומיכל נפרדנו.." אמר כולו מחויך.

אני :" מה?! ולמה אתה שמח?!"

רון :" כי דיי זהו, לא הלך ביננו יותר ואין לנו מה למשוך סתם, קבענו שנשאר ידידים"

אני : " אוקי אז תקשיב ותקשיב לי טוב, אין אבל אין כזה דבר להשאר ידידים זה כל כך חרטא! אם באמת תשארו.. 'ידידים' כמו שאתה אומר מהר מאוד תהפכו ל......אתה יודע מה או אפילו תחזרו, תעשה לי טובה על מי אתה עובד עם ה-להשאר ידידים שלך?"

רון :" עלייך אמר ונגה לי באף עם אצבעו!!" עשיתי לו פרצוף מצחיק והוא שוב חיבק אותי.

כל כך נהנתי להיות איתו, להיות בחברתו, הרגשתי שסופסוף יש מישהו ששומר עליי.

רון ואני קנינו לחמה ם נקנקייה והתיישבנו על ספסל ברחוב שקט לאכול.

רון : " אז יאללה...ספרי.."

המבט העצוב שוב מילא את עיניי, רון שם לב לזה.

אני:" אממ..אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל?"

רון :" מה את אומרת על מההתחלה?" אמר כמחקה איזה סצנה בסרט.

אני :" מצחיק מאוד.." עניתי לו בציניות..

רון :" אני צוחק...תתחילי מהמטוס..מה את אומרת על זה?"

אני :" אממ אתה יודע כבר שחזרתי עם נעמה ועומר וכל מה שקרה, בטח שמעת.." רון הנהנן להסכמה והאזין תוך כדי שהוא אוכל את הלחמנייה שלו.."יאו אתה אוכל כמו שמן" שיניתי לפתע את הנושא וטון הדיבור.

רון : " שתקי שתקי ישמנה..יאללה דברי"

עד מהרה טון הדיבור השקט והאמיתי חזר אלי. "אז בקיצור..הגעתי לבית חולים ישר..אה וקניתי תחפושת של מלאך כזאת, לא יודעת למה..זרמתי עם זה..שנפגשנו זה היה הדבר המדהים ביותר. השיר שלנו...הוא שם אותו בפלאפון.." פניי התמלאו בזכרונות והתרגשתי כאילו הסצנה חוזרת על עצמה. "ואחר כך בבית ספר, תמיד קבענו שנפגש..עד שנופר הזאת באה אליי וביקשה ממני כל מיני חרטות שאני יוותר לה שאני לא יסבך אותו שאני סתם פוגעת בו כי אני עוד מעט נוסעת ושהוא צריך אחת כמוה.."

רון :" אוי איזה כלבה.."

אני :" וזה לא הכל..בקיצור..גיליתי שההורים שלי מתגרשים..והלכתי לסטודיו ואז.."

רון :" רגע רגע, עצרי שניה.. ההורים שלך מה?"

אני :" בוא נסיים דבר דבר אוקי?"

רון: "נו.."

אני :" אז הלכתי לסטודיו, רקדתי כמו שלא רקדתי בחיים ואז היא באה.. באה ואמרה לי מה שאמרה..מסתבר שהיא הצליחה קצת לשכנע אותי.. כן יצאתי טיפשה והאמנתי לה ודניאל עמד בדלת ושמע שאני אומרת לה שאני מוותרת אליו והוא נפגע מזה..בקיצור רבנו"

רון :" אז על זה כל הסיפור? מה הבעיה תקשרי ותשלימו"

אני :" אוף איתך אתה לא סבלן" רון צחק ונתן לי להמשיך בדבריי.

אני :" אז יצאתי משם בעצבים ומסתבר ששכחתי שם את הפלאפון שלי..אז חזרתי בחוסר חשק ומצאתי אותם כמעט עושים את זה!!! בסטודיוווו!!"

רון :" בן זו...."

אני : " אהה.. תרגע..בקיצור קבענו שנפגש.. " המשכתי לספר לו על הפגישה שלנו בפארק, על זה שנרדמתי והוא חשב שזהו. על מה שהוא ארגן לי..רון לא הפסיק להגיד כמה האהבה שלנו גדולה ושצריך לשמור עליה..לאט לאט הזמן עבר. סיפרתי לו על עומר, על אילת..על השמועה שרצה בגלל נופר. על ההשלמה שלנו על ספיר שעכשיו איתו ובעיקר על השדה תעופה. רון לא הפסיק לנחם אותי להגיד לי שיהיה בסדר, הוא לא הכחיש ששגיתי שעשיתי שטות. הוא אמר שעומר טיפש שבכלל חשב על כזה דבר..אבל עם זאת הוא ידע מזה לאהוב בן אדם שלא מחזיר לך אהבה. קשה וכואב.

אחרי כשלוש שעות וחצי שבהם דיברנו ובעיקר צחקנו הגיע הזמן לחזור הביתה. רון ליווה אותי לביתי.

רון : " אז זהו.. נפגש מחר?"

אני :" כן.. ורון.....?"

רון :" מה?" אמר כשחיוך על פניו.

אני :" תודה.."

רון :" אין על מה..בשבילך הכל ואת יודעת את זה"

התקרבתי אליו והוא חיבק אותי חזק חזק חזק.

הוא אחז בפניי והביט בי עמוק לתוך העניים.

רון :" אני אשמור עלייך...תמיד!" רון נישק אותי על מצחי ואני חיבקתי אותו שוב. איזה מזל ענק יש לי שהוא נמצא איתי שהוא באמת כאן תומך מחזק כשקשה, ידיד אמיתי. כשהתנתקנו ראיתי אותו..את עומר נשען על המנורה ומביט בנו, נשען ומשפיל את ראשו.

מקווה שאהבתם..(: