אממ לפני הכל..אני מרגישה שאיבדתי המון קוראים בגלל השבוע הזה שלא עידכנתי..=\ וזה מבאס אבל בתאכלס זה מובן.

עכשיו כתבתי פרק ואכתוב עוד מעט עוד אחד, ומקווה מחר לכתוב עוד...אשתדל שיהיה לי מין "מאגר" של כמה שיותר פרקים שאוכל באמת לשים פרקים כל יום..יומיים גג. כל השבוע אני חושבת על הסיפור מנסה לראות איך אני ממשיכה אותו אז אממ מקווה שתאהבו

תודה על התגובות בפוסט הקודם.

ואל תשכחו להגיב גם עכשיו!! זה מעודד וזה מה שנותן את הכוח הרצון והכי הכי הכי הרבה את המוטיבציה לכתוב שוב ושוב ושוב.!!

אז תגיבו כן :P?

ואחרי חפירה מעצבנת חח סופוסוף לפרק..;]

פרק 36

התקרבתי אליו והוא חיבק אותי חזק חזק חזק.

הוא אחז בפניי והביט בי עמוק לתוך העניים.

רון :" אני אשמור עלייך...תמיד!" רון נישק אותי על מצחי ואני חיבקתי אותו שוב

 איזה מזל ענק יש לי שהוא נמצא איתי שהוא באמת כאן תומך מחזק כשקשה, ידיד אמיתי.

כשהתנתקנו ראיתי אותו..את עומר נשען על המנורה ומביט בנו, נשען ומשפיל את ראשו.

הפסקה. גיל הפסיק את טל מהנשיקות שלא הפסיקו, הוריד אותה מעליו והתקדם בחשש לעבר דניאל.

הוא לקח נשימה עמוקה. הוא שנא להפגע, הוא שנא שהוא פוגע בו. אבל הוא חבר טוב, עובר עליו משהו.

גיל עמד מאחורי דניאל, מחכה עוד שניה לא יודע אם לעשות את הצעד.

בסופו של דבר הוא שם את ידו על כתפו של דניאל שישב על המדרגות בסוף המסדרון מביט בהולכים והבאים.

דניאל סובב את מבטו הכועס לגיל והחזיר אותו לאותה נקודה ממנה יצא.

גיל :" אני..אני לא מבין מה יש לך באמת כאילו מה נסגר אני מנסה לדבר איתך רגע אחד אתה מרביץ לי רגע אחר מתקרב אליי...............דבר איתי.."

גיל התיישב ליד דניאל במדרגות, מסובב את ראשו אליו ודניאל עדיין מביט באותה נקודה רחוקה

" דבר איתי דניאל..אני באמת רוצה לדעת מה עובר אלייך, ולא משנה מזה אנחנו נפת.."

"גיל" קטע דניאל את דבריו של גיל. " אני לא יכול יותר לא יכול.." עינייו נצצו. " אני מתפרק גיל אני לא יודע מה לעשות אני לא יכול יותר לא יכול ".

דמעה נזלה על פניו של דניאל שסובב מיד את ראשו כדי שגיל לא יראה. הוא 'גבר', אסור לו לבכות, חשב בראשו.

אך את גיל כל הפוזה והכבוד ממזמן כבר לא עניינו. הצלצול נשמע ברקע.

גיל :" בוא.."

דניאל :" לאן? לכיתה..לא לא עזוב אותי אני נשאר פה.."

גיל :" אני יודע כמה שאתה אוהב את שיעור לשון אבל לא התכוונתי לכיתה, "בוא" אמרתי....כי המורה בדיוק באה, ואם היא תראה אותנו..........."

דניאל קם ושניהם הלכו לכיוון בניין יב' שהיה שקט מתמיד.

דניאל :" תגיד הם לומדים בכלל?"

גיל :" איזה...נראלך...אלה לומדים כל יום גג שעה.."

שתיקה שררה בין השניים שנכנסו לאחת הכיתות הריקות ונשענו על השולחנות.

גיל : " אז......."

דניאל :" זונה בת זונה. אנשים זבל יש בעולם הזה זבל! אני אומר לך..אל תאמין לאנשים אל תסמוך הם יתקעו לך סכין בגב..זונה" מלמל לעצמו " אין!! אהבה זה חרא דבר חרא אחי.."

גיל : " אם תדבר נורמלי אני יבין יותר טוב"

התמונות מאותה הנשיקה הדהדו בראשו. דמעה ירדה שוב על פניו " סעמק" מלמל ונתן מכה לרגלו, הניח את מרפקיו וחיבק את ראשו.

גיל לא הגיב. שתק ונתן לו להתפרק.

דניאל : " לא יכולתי לחשוב על זה שאני לא יראה אותה. לא יכולתי. כל הזמן חשבתי...מה היא צריכה להיות שם בכלל? אמא שלה פה, עוד מעט גם אבא שלה יחזור הם יחיו פה, היא תלמד פה. ידעתי שאני חושב...חושב סתם דברים..אבל עדיין. לראות אותה למרות הכל, לראות אותה שוב. רק עוד פעם אחת.

אז הלכתי....."

גיל הקשיב במלוא הריכוז מחכה לראות איך יגמר הסיפור.

דניאל המשיך בדבריו "הגעתי לשם....." דניאל לקח נשימה ארוכה והוציא אותה במהרה כנאנח

"הלכתי לפקידה..היא לא בדיוק נתנה לי להכנס. אז רצתי פשוט..עברתי את כל המחסומים..שוטרים רדפו אחריי, נכנסתי בין מעליות, פשוט הייתי חייב להגיע אליה. הם לא תפסו אותי..נתקעתי בהמון אנשים ופשוט המשכתי לרוץ. בהתחלה כל המחשבות שלי היו לאן אני רץ ואיך אני מגיע לאן שזה לא יהיה..וגם חיפשתי אותה בעניים...הלב שלי חיפש אותה." שרר מתח רב באוויר. גיל לא פצה את פיו, רק המשיך להקשיב לסיפורו של דניאל שלאחר כמה שניות המשיך שוב בדבריו. "בסוף איכשהו הלכתי אחרי הזרם ומצאתי את עצמי בדיוטי פרי..ואל תשאל אותי איך אבל הגעתי..מה שאנשים עוברים במסע של שעתיים עשיתי בחמש דקות...והשוטרים אחריי. הרגשתי שזהו..עוד שניה אני רואה אותה. אומר לה כמה אני אוהב אותה מחבק אותה, מבקש ממנה להשאר. מסתכל לה בעניים. ההתרגשות תבער.  " קולו השתנה לרך יותר "הייתי אומר לה כמה היא חשובה לי, כמה אני צריך אותה איתי ולא משנה מה, אני רוצה שתשאר כאן, איתי. אני כל כך אוהב אותה."

פניו של דניאל נעשו עצובות מרגע לרגע. הוא לא היה מסוגל להמשיך לדבר. התמונה הדהדה שוב ושוב בראשו.

כל כך כאב לו. הדמעות החלו לזלוג בלי חשבון.

גיל היה המום, אך עדיין לא אמר דבר. הוא שם את ידו על כתפו של דניאל, שיבין שהוא כאן, תמיד בשבילו. בשביל כל דבר.

גיל נזכר באותו היום שהוא התנשק עם חן..והיא עצרה אותו, ידעה שזו הייתה טעות. מאז הם לא דיברו על זה, לא סיפרו לאף אחד.

ועכשיו..שהוא שומע את דניאל מתפרק בגללה הוא מרגיש אפס, שום דבר, כלום. הוא שונא את עצמו, הוא נהיה לחוץ יותר מרגע לרגע.

מפחד שדניאל יידע. הוא רצה לצעוק את זה אבל לא יכל, הוא ידע שהוא יפגע בו, הוא ידע שהוא יפגע בעצמו.

בסופו של דבר גיל שבר את השתיקה והדמעות " מצאת אותה בסוף?"

דניאל גיחך לאור שאלתו של גיל " אם מצאתי אתה שואל אותי?...אם מצאתי........כן, מצאתי"

גיל : " נו?! " אמר בלהט.

דניאל  :" מצאתי אותה..מתנשקת עם מישהו אחר, עם העומר הזה.... שהכירה שבוע קודם. היא איתי, דיברנו על זה שנשמור על עצמנו..והיא..היא איתו איתי..איתו..היא בגדה בי..היא נסעה ובגדה בי. היא לא אוהבת אותי, היא לא. הכל היה סתם הכל היה חרטא. היא לא הייתה אמיתית ואני..מאוחר מדיי..הלב שלי שייך לה ורק לה. אני מרגיש כזה אידיוט...כאילו עשו אותי באצבע..אני טיפש, כל כך מטומטם. איך האמנתי..איך "

אם מקודם גיל היה בהלם, עכשיו הוא פירש את המילה מחדש. הוא לא יכל להאמין למה שדניאל אמר.

גיל :" אולי התבלבת אולי לא ראית טוב! לא יכול להיות זה בכלל לא בטוח?"

דניאל:" לא בטוח שמה...שהיא ראתה אותי ובכתה שהיא ראתה אותי? עשתה פוזות והזילה כמה דמעות של 'חרטה.." אמר בציניות.

גיל לא ידע מה לעשות, מה לומר. הוא רק עודד את חברו, ידע שעליו להיות לצידו אם לא הוא ישתגע.

גיל היה מבולבל..הוא הרגיש משהו לחן אבל עכשיו הוא טל, חברו הטוב ביותר בוכה על כתפו על זה שהיא בגדה בו והוא עדיין לאיודע שהיא התנשקה גם איתו. הוא הגעיל את עצמו שחשב עליה. והיא?...........הגעילה אותו יותר.

שאר היום עבר יחסית מהר. בין גיל ודניאל לשאר החברים שררה שתיקה, הם הרגישו שהם באבל.

כולם עצובים מבלי לדעת למה, גיל ודניאל מסתודדים פה ושם, מחליפים מבטים עצובים.. ושותקים.

זרם המים החמים הטה בגופי ברוך. עצמתי את עיניי ומשכתי את שיערי לאחור. מרגישה כל טיפה שנוגעת בי.

חיבקתי את גופי מבין המים החמים שזרמו מלמעלה, מרגישה כל עקצוץ של חום מלטף.

כל כך התגעגעתי לנשיקות שלו לחיבוקים שלו, למבט שאומר את הכל והוא כבר לא איתי לעולם יותר לא יהיה שלי, לעולם........לעולם .

ביחד עם הדמעות שירדו וירדו שרטתי את גופי בחוזקה.

התיישבתי אט אט שגבי מופנה לקיר על הריצפה.

שורטת דומעת מדממת זועקת מבפנים ושואלת רק דבר אחד. " למה?".

טל ומור הלכו לכיוון ביתן שואלות ותוהות מה באמת קרה.

טל : " אני לא מבינה מה הקטע שלו אוף, אני אוהבת אותו והוא..בכלל לא אכפת לו!" אמרה בעצבים.

מור :" אבל תחשבי בהגיון, אולי כל הקטע הזה מפחיד אותו..כל האהבה הזאת שפתאום צצה מאמצע שום מקום. אתם החלטתם לנסות ולראות מה יקרה, לכי תדעי מה באמת הוא מרגיש."

טל :" את חושבת?"

מור : " לא יודעת אבל תדברי איתו."

טל :" הוא לא שם עליי בכלל אוף באלי למות" טל התבכיינה לעבר מור.

מור :" את לקחת את הסיכון הזה...היית צריכה לדעת" אמרה לעברה.

טל:" תודה באמת! את אחלה חברה." אמרה טל והחלה ללכת במהירות מתרחקת ממור בעצבנות.

מור:" לא נו טל, חכי שניה לא התכוונתי ככה." אמרה מור והשיגה את טל.

מור :" תראי, את באמת לא יכולה לדעת מה הוא מרגיש, פשוט תזרמי, ותראי מה הוא אומר"

טל :" מילא אם היה אומר משהו.." מלמלה לעצמה בעצבנות.

מור : "מה?"

טל :" כלום, טוב לא יודעת.....אני באמת מרגישה שאני אוהבת אותו.."

מור :" אז אל.." מור אמרה ושניהם נפרדו כל אחת לביתה.

טל חשבה בראשה כמה היא הייתה צריכה את חן עכשיו, חן הייתה יודעת מה להגיד לה מה לעשות, ואיך לעודד. מור לאמבינה אותה. היא חמודה אבל לפעמים...לפעמים בא לה פשוט להרוג אותה. העצבים שלטו בטל. היא רצתה להעלם. היחס הקר של גיל פגע בה. ואם הוא באמת מפחד? ואם הוא לא רוצה להגיד לה שהוא לא אוהב אותה? טל פחדה להפגע, התסכול איים לשבור אותה מבפנים. היא תהיה חייבת להעמיד את גיל במקום, 'הוא לא יכול להתנהג אליי איך שבא לו'.

הלכתי לכיוון חדרי.. מנסה להרדם. לילה ארוך איים לפרוץ, לילה שלא נגמר. חושבת עליו, חושבת על כל מה שעבר.

להיות איתו, להיות איתו זה כל מה שאני רוצה. לחבק אותי ולומר לו שהאהבה עדיין בוערת, בוערת ולא נגמרה.

הרגשתי איך הטעם שלי להיות פה אוזל לאט לאט, איך הטעם שלי לחיות נעלם.

מחר אני עוברת מפה, מחר שוב בית ספר. מחר שיגרה. אמרתי לעצמי והתכסתי בשמיכה.

עצמתי את עיניי. ומצאתי את עצמי נכנסת לעולם אחר שהכל בו שונה מהמציאות, שונה מהיותו שחור. לעולם בו יש סיכוי שיהיה יותר טוב.

" אולי כבר תסביר לי מה המצב רוח הזה?" אמרה נעמה לעומר שבישר רק עצבות מאז נשנכס שוב הביתה.

נעמה:" נו עומר..מה כבר קרה?"

עומר המשיך בעיסוקיו, לקח בקבוק קולה, במבה וחפיסת שוקולד ועלה לחדרו.

נעמה:" מה קרה שכחת איך לדבר?! העיקר לאכול אתה יודע!!!" צעקה לו שהלך לחדרו והתנהג אליה כאילו לא הייתה.

עומר נכנס לחדרו מנסה להבין, לשכוח, לתהות אם אפשר להחזיר את הזמן לאחור, לחיות כמו פעם.

אם אפשר לחזור לאותו האור הלבן והבוהק ולא לאותו צבע שחור אפל וזועק.

הוא כל כך פגע בה, היא כל כך פגעה בו, היא פגעה גם בשני, היא פגעה גם בעצמה.

סכינים תקועות שנכנסות אחד לאחד מאחד לאחד, הוא יכול לעשות משהו יכול לנסות, הוא תהה אם יוכל לתקן, להוציא את הסכין מבטנו, להוציא מבטנה.....ולהוציא גם מבטנו......מבטנו של ההוא.