עומר נכנס לחדרו מנסה להבין, לשכוח, לתהות אם אפשר להחזיר את הזמן לאחור, לחיות כמו פעם.

אם אפשר לחזור לאותו האור הלבן והבוהק ולא לאותו צבע שחור אפל וזועק.

הוא כל כך פגע בה, היא כל כך פגעה בו, היא פגעה גם בשני, היא פגעה גם בעצמה.

סכינים תקועות שנכנסות אחד לאחד מאחד לאחד, הוא יכול לעשות משהו יכול לנסות, הוא תהה אם יוכל לתקן, להוציא את הסכין מבטנו, להוציא מבטנה.....ולהוציא גם מבטנו......מבטנו של ההוא.

משב הרוח שפגע בחלוני העיר אותי מבהלה. קמתי כשאני נאחזת מהשמיכה והיא הולכת אחריי והלכתי לכיוון חלון חדרי.

הבטתי בשעון 3:00 לפנות בוקר. ישבתי על עדן החלון מריחה את טיפות הגשם שהכו ברחובות ניו יורק. הרחוב מתחת לביתי היה שומם, לא היה בו כלב. הרמתי את ראשי אל השמיים הכחולים הכהים, מביטה בטיפות שנופלות ונופלות. צמרמורת קור כיסתה את גופי ואני הגברתי את אחיזתי בשמיכה. לשמוע את רעש הטיפות, להריח את ריחם, להרגיש אותם על האף לראות שהם נופלות ולנסות לטעום את טעמם.

נכנסתי למיטה, שחלון חדרי פתוח ורוח חזקה נושבת לתוכו. הנחתי את ראשי על הכרית, מנסה לשכוח, מנסה לתהות שוב. או אולי אפילו להכניס לראשי קצת מחשבות אופטימיות, או בכלל להתעלם ממה שבאמת קרה.

הגשם התגבר מדקה לדקה. עצמתי את העניים. מדמיינת אותי שם. באמצע הרחוב, מדמיינת אותי מחכה לו והוא איננו בא.

להרדם כבר לא הצלחתי.

הדלקתי את המחשב מנסה להעביר את הזמן עד הבוקר.

"נעמה קומי..בצפר" אמר עומר לנעמה.

אחרי 10 דקות של נסיונות להעיר את נעמה, הם קמו שניהם באדישות מוחלטת אחד כלפי השני עם מצב רוח שלא היה מבייש אבל.

לנעמה שהייתה בטבעה ילדה חייכנית, זה היה מוזר.

הם ירדו שניהם לכיוון האוטובוס עומדים בתחנה ושותקים.

נעמה:" אולי דיי?!, תפסיק דיי! עבר נגמר! צא מזה!! נמאס לי לראות אותך ככה ונמאס לי להיות ככה בעצמי!"

עומר :" אני לא אמרתי לך להיות ככה.." ענה לה באדישות.

נעמה:" תפסיק להיות כזה אדיש ואל תשחק לי אותה איזה גיבור גדול אז היא לא ש-מ-ה עלייך מה הביג דיל?! אל תשחק לי אותה איזה ילד שלא מודע למראה שלו תעשה לי טובה אתה אחד הילדים הכי חתיכים שראיתי אין פה אחת שלא תרצה אותך תשכח ממנה כבר יאלללה!" ענתה לו בעצבנות.

עומר :" אבל אני לא רוצה לשכוח ממנה מה את לא מבינה?" ענה לה בטון רגוע ושקט..בעיקר פגוע.

נעמה:" אין רוצה. ח-י-י-ב" אמר והדגישה כל  אות ואות.

עומר :" באמשלך..אל תתערבי"

נעמה:" אואוא איזה גבר..מזה הדיבור הזה..ובמקרה אם שכחת היא גם אמא שלך! ואני יתערב כמה שבאלי במקרה..במקרה! אני אחותך " אמרה לו בנימה צינית.

עומר :" שקל? שתיים? מה את רוצה?"

נעמה:" דולר יש לך?"

עומר:" גדול עלי.."

נעמה:" הנימה האדישה שלך לא תורמת בכלום תפסיק להיות כבר כזה אפס!"

עומר הרגיש דקירה קטנה בליבו. כאב לו. הוא לא ענה לה הוא ידע שהיא צודקת.

פרצופה של נעמה השתנה מכועס למתחרט. היא לא הייתה צריכה להגיד את זה..היא פגעה בו. היא ידעה.

נעמה:" נו עומר לא התכוונתי ככה. אני רק אומרת שדיי תמשיך הלאה."

עומר:" נעמה..את רוצה שאני יגיד לך מה אני חושב?"

נעמה:" דבר.."

עומר  :" בחיים את לא התאהבת..אין לך מושג בכלל מה זה אהבה. מזה לאהוב בן אדם מה זה להרגיש בן אדם, מה זה להתגעגע, מה זה לחשוב. מה את חושבת שלאטום את עצמך זה טוב? זה עושה אותך חזקה? שומר עלייך ממשהו? לא..אני רוצה להגיד לך שאת טועה. את שומרת על עצמך מהחיים! וכדאי שתתחילי להפנים את זה."

נעמה שתקה ולא הגיבה כעבור כמה שניות האוטובוס עצר בתחנה של הבצפר של עומר, עומר קם במטרה לצאת מן התחנה והוסיף " על אהבה....לא מוותרים כל כך מהר" אמר וירד.

נעמה הביטה בעומר המתרחק ממנה.

המילים שלו כאבו לה יותר מכל דבר אחר " את שומרת על עצמך מהחיים!" " את שומרת על עצמך מהחיים!".

דמעה ירדה על פניה. " אין לך מושג בכלל מה זה אהבה.." לא היה לה מושג. הוא צדק. היא לעולם לא התאהבה. לעולם לא התאהבו בה. היא פחדה. כל כך פחדה. דמעה ועוד דמעה מבין המחשבות. "אין לך מושג בכלל מה זה אהבה"..היא חושבת ומבינה..לעולם לא אדע מה זאת...............אהבה.

אני :" זהו?" אמרתי לנוכח הקרטון האחרון שהעלנו במדרגות לביתנו החדש שבקומה הראשונה בבניין הישן שבפינת הרחוב.

אבא :" כן ".. אבי היה קר מאז שחזרתי..כנראה שהגירושים שברו אותו.

אני :" אתה זוכר שמחר יש לי טיול נכון?"

אבא:" איזה טיול?"

אני :" מבית הספר?"

אבא:" מעולה, וכן"

אני:" אז זהו?"

אבא:" מה?"

אני :" לא משנה.." אמרתי בעצבות , לקחתי את תיק בית הספר שהיה מונחעל יד הדלת ויצאתי לכיוון המדרגות.

אבא:" חכי שניה."

אני:" מה?"

אבא:" קחי.." אבי הושיט לי 3 דולר. " תקני לך אוכל בבית הספר"

אני :" תודה" אמרתי וירדתי במדרגות. הכל כל כך אדיש, הכל כל  כך קר, שקט, עצוב.

הייתי נותנת הכל כדי לדעת מה כל כך השתנה.

כעבור 10 דקות הגעתי לבית הספר. זה היה כל כך מוזר לראות את כולם שוב. נכנסתי לכיתה, שהייתה חדשה בשבילי עד לפני שבועיים, לא היה קשה לראות שכולם כבר התחברו אחד עם השני. משהו שהיה לרעתי אבל זרמתי. הקשרים שלי פה לא בדיוק עניינו אותי.

דביר התקרב אליי " תראו תראו מי חזרה..ברוך הבא!" אמר לי בציניות גמורה.

אני :" איזה כיף לבוא ולראות את הפנים שלך ישרררר על הבוקר!" החזרתי לו בנימה עוקצנית.

דביר:" אם היית יודעת רק כמה התגעגעתי אלייך!"

השיחה הצינית שלנו נמשכה עוד כמה דקות לאחר מכן יובל ושקד ניגשו אליי ושאלו איך היה בארץ כמובן שעניתי שהיה כיף ושנעמה התגברה על מות סבתה. נעמה...היא עוד לא הגיעה. המורה נכנס לכיתה וברך אותי לשלום אך נעמה עדיין לא באה.

איתי :" שבו תלמידים אני רוצה להסביר כמה דברים.."

רעש ודיבורים היו בכיתה, לאחר כמה שניות איתי דפק עם העט על השולחן וכולם שוב שתקו.

איתי :" אז זהו..שבועיים מפרכים עברו עלינו וכמו שאתם יודעים מחר יש לכם טיול, אל תתלהבו יותר מדיי. טיול לימודי למדיי שעליו תיבחנו בשבוע הבא, אל תשכחו שק שינה! אנחנו נישן בבית הנוער וכמובן את הדברים שנחוצים לכם ליומיים, ספר כימיה מחברת וכלי כתיבה. מי שלא בא בתלבושת מ-ל-א-ה-!, כן ירדן, לפני שתשאלי מלאה זה הכל כולל הכל!, אז זהו אין לי עו.." נעמה שהופיעה בדלת הכיתה קטעה את דיבורו של איתי. דמעות היו בעינייה.

איתי:" או נעמה..ברוך הבא הכנסי בבקשה ושבי במקומך.." כולם בכיתה חשבו שהיא בכתה בגלל סבתה. אבל הכרתי אותה מספיק זמן כדי לדעת שהבוקר שלה לא היה מזהיר במיוחד. ראיתי שנעמה עוברת על מקומה לידי ומתקרבת לשבת במקום פנוי אחר. 'היא יושבת ליד דביר!' אמרתי לעצמי ועוד לא עכלתי מהעכשיו קרה.

'אוקיי..אם היא רוצה להתקרב אליו היא יכולה אבל שתודיע לפחות..' כן, תאמת נפגעתי. מה יש למה ממני ?

שאר השיעור עבר מהר, בין השיעורים יובל באה לשבת לידי ושקד הלכה לשבת ליד ירדן, ואת האמת, יובל ממש נחמדה. התחברנו עוד יותר מה שגרם לנעמה לכעוס יותר ויותר אבל לי..זה ממש כבר לא היה אכפת.

בהפסקה יובל שקד ואני הלכתי לכיוון הדשא ועד מהרה הגיעו גם רון וחבריו.מיכל הייתה בינהם. היא הסתכלה עליי ממש מוזר והתחששה עם חברה שלה בצד. זה ממש עיצבן אותי אבל אחרי כל הבוקר הזה העדפתי להבליג.

רון :" היי..תחייכי קצת." פנה אליי רון..

חייכתי חיוך מאולץ והבטתי אל הריצפה.

רון הרים את ראשי " מה יש מאמי?"

אני :" סתם עזוב.."

רון :" נו..הרי את בסופו של דבר תשברי ותגידי לי..תחסכי את הוויכוח המיותר הזה.."

אני חייכתי חיוך קטן והחלטתי לספר לו " סתם נעמה החליטה לעשות פוזות קצת בבוקר וזה ממש מרגיז אותי" העדפתי לחסוך מרון את הפרט שעברתי לדירה הישנה שבסוף הרחוב וכמובן על מצבו של אבי..אבל כדי לתרץ את המצב רוח העגום שלי השתמשתי בתירוץ של נעמה שפעל טוב דווקא.

רון:" אז למה את מחכה?"

אני :" מה?"

רון :" נו אל תהיי תינוקת היא לא עצבנית סתם..לכי תדברי איתה.."

אני :" אתה חושב?.." אמרתי בהיסוס.

הוא הנהן לי בחיוב ונשק לי המצח. חיבקתי אותו חיבוק של תודה וראיתי את מיכל נועצות מבטים חדים ביותר בנו.

לאחר מכן התקדמתי לכיוון דביר ונעמה שישבו ביחד באחד הספסלים.

אני : "אפשר?" שאלתי והתיישבתי על הספסל.

נעמה:" התיישבת כבר אז למה את שואלת.."

דביר   :" אוקי בנות..אני מיותר פה אז.........יאללה בי"

אני :" לקח לך זמן להבין יחסית לילד שלומד בבית הספר הזה"

דביר:" קורה.." אמר, נשק לנעמה על הלחי קרץ לה והלך.

אני :" אויי! שונאת אותו": מלמלתי לעצמי.

כעבור כמה שניות התחלתי לדבר" נו נעמה..מה יש לך ממני?"

נעמה לא ענתה.

אני :" השתיקה הזאת ממש לא תעזור עכשיו.."

נעמה:" וואלה? לי דווקא כן.."

אני :" מה אני בכלל מנסה.." מלמלתי לעצמי וקמתי מהספסל הולכת לכיוון הדשא בחזרה.

נעמה:" לא חכי שניה..!" עצרה אותי נעמה..

נעמה:" אני..אני מצטערת זאת לא אשמתך פשוט..כל המצב עם אחי גורם לי לכעוס עלייך."

התיישבתי חזרה מאוכזבת ביותר מתשובתה.."אני..אני מצטערת אבל.."

נעמה: " לא אין לך על מה באמת שאין..פשוט מאז אנחנו כל הזמן רבים..ו..הוא אמר היום בבוקר משהו שבאמת פגע בי."

אני :" מה הוא אמר לך..?"

נעמה: "עזבי את לא תביני.."

אני :" תנסי אותי.."

נעמה:" זה לא כל כך פשוט.." נעמה לקחה נשימה עמוקה ולבסוף אמרה.." תראי חן..את ילדה יפה מושכת חברותית, את רקדנית ויש לך גוף מהמם. מה אני? אני כלום..אני סתם עוד ילדה ואין בי שום דבר מיוחד..אף אחד בחיים לא התאהב בי. אין לי מושג בכלל מה זאת אהבה..אני שומעת עליה כל כך הרבה ואני לא יודעת..ואני גם בחיים לא אדע..אני אומרת דברים לאחי..אומרת בלי להבין בלי לדעת בלי לקלוט בכלל את גודל הדבר..אני..אני כלום..פשוט כלום.."

לקח לי כמה דקות להבין מה שהיא אמרה.. שיחה של "לא נכון את כן.." ממש לא תעזור פה..מה גם שהצלצול נשמע ברקע. השיחה לא הסתיימה. ידעתי שהיא תמשיך בסוף היום.

בשאר השיעור שהיה חשבתי על מה שנעמה אמרה. חשבתי בכמה אנשים פגעתי.

פגעתי בגיל שדחיתי אותו פגעתי בעומר..פגעתי בנעמה...בדניאל..........והכי הרבה פגעתי בעצמי. החיים לא יכולים להמשיך ככה. אני מסורבלת בקשרים של החיים, בתוך שבילים ומסלולים לא ברורים. זה חיב להשתנות. ידעתי את זה.

מעגל אחד נפתח.

מעגל אחד נסגר.