ממש מצטערת על זה שחיכיתם=\ רציתי לשים קודם אבל כמו שכתוב בפוסט הקודם..........

עשיתי אותו ארוך כפיצוי ;]

תהנוו..

פרק 29

אני : " טל.."

טל : " זה שוב דניאל נכון? הילד הזה יאו תוציאי לך אותו מהראש אוף"

אני : " טל..."

טל : " לא אל תגידי לי טל אני יודעת שבכית רואים עלייך אני חברה טובה שלך מספיק זמן כדי ל........."

אני:  "טל!" הגברתי את קולי לאחר התקפת המילים שיצאו לעברי מהפה שלה.

טל : " יאו תרגעי למה לצעוק תבקשי שאני יקשיב לך אני יקשיב לך הרי את תמיד יודעת שאני פה בשבילך ושלעולם לא תעיזי לשכו..."

אני: " טל!!!!!!!!!!" הפעם ממש צעקתי.

היא שתקה מהבהלה ולפני שהתחילה לדבר שוב שאלתי אותה.

אני  :” בא לך לבוא איתי עכשיו לתל אביב?"

-יום למחרת-

שכבתי על מיטתי, פניי מופנות לתקרה. הבעה ריקה ממלאת את פניי.

שכבתי ולא זזתי. מחכה לתשובה מאלוהיי.

תמיד יש לי את הקטע הזה, שאני 'חסרת ישע' לחפש רמזים מסביב. תמיד היה לי קשה לחפש את התשובה האמיתית אצלי. התנגדתי לתשובה שבלב מסיבה אחת. היא הייתה מלאת רגש ואמיתית. ומזה הכי פחדתי.

השתלטות של הרגש על ההגיון.

שכבתי בחדר, ובמוח מאבקים עצמיים. אני לא יודעת מה יקרה עכשיו ואיך יתנהלו חיי אבל אני יודעת דבר אחד, אני מתחילה מחדש.

מחר...

המילה הדהדה במוחי. מחר אני חוזרת.

טסה למרחק של אלפי קילומטרים ולא יודעת אם אחזור. אולי בכלל אעדיף להשתקע שם, ללמוד שם.

ולוותר על החיים שלי פה?

מיד מחקתי את הרעיון מהמוח שלי.

ניסיתי לעכל את כל מה שקרה לי בשבוע הזה.

קמתי משכיבה והתיישבתי על מיטתי. הדמעות לא איחרו לבוא.

לאחר כמה דקות שמעתי דפיקות על הדלת.

צלצול הטלפון הכריח אותי להפסיק לבכות. זאת הייתה אמא שלי.

אמא : " מאמי הכנת כבר מזוודה? אני רוצה שהיום נלך לקנות לך דברים לנסיעה"

כאן התחלתי לעכל ולהבין, אמא כבר לא תבוא, זה לא יהיה כמו פעם. המשפחה שלי נחצה לשניים ואני באמצע.

שנאתי את זה, שנאתי את זה כל כך. פחדתי להתמודד, אבל יותר מהכל,.........

פחדתי להיות לבד..

אמא :" הלו?"

אני  :” אה כן, אוקיי אכין עכשיו"

אמא : " ביי יפה שלי וחן?"

אני : " מה?"

אמא :" אני אוהבת אותך"

אני : " ביי..."

... : "נעמה קומי!"

עומר ניסה להעיר את נעמה שלא רצתה לקום.

עומר : נעמה! עכשיו! עוד מעט אמא ואבא חוזרים!!"

נעמה : " כבר חשבת מה תגיד להם?"

עומר : " לא"

נעמה:" עומר!!"

עומר : " חשבתי מה אנחנו!! נגיד להם"

נעמה : " אותו דבר"

עומר : " לא זה לא וקומי כבר!!!"

נעמה :” עומר מחר" קולה השתנה מישנוני לרציני יותר.

עומר : " אני יודע" עומר העלה חיוך על פניו והביט למרחקים לעבר השמיים.

נעמה :” עדיין אוהב אותה נכון?"

עומר :” אין לך מושג כמה מיום ליום אוהב אותה יותר"

נעמה : " זה לא נראה לך מוזר?"

עומר :" מה מוזר?"

נעמה: " לא יודעת כל הקטע הזה, רק פגשת אותה, התאהבת בה, אחרי שנתיים שלמות היא באמת היחידה שהצליחה לגרום לך להתאהב בה היא באמת נכנסה לך ללב.."

עומר השפיל את ראשו.

נעמה :" עומר אני לא רוצה שתפגע, אתה יודע שיש את דני..." עומר קטע את נעמה באמצע דבריה.

עומר : " תקשיבי, אני אוהב אותה, אני יעשה הכל כדי להיות איתה, אבל אני רוצה את הכי טוב בשבילה, ואם היא לא בחרה בי..........." מבטו נעשה עצוב " אז אני באמת יאחל לה להיות הכי מאושרת בעולם..בלעדיי פשוט"

נעמה : " אבל לא משנה מה, כן ייצא לך לראות אותה מדיי פעם, זה סתם יכאב לך"

עומר: " אני לא מוותר כל כך מהר.."

נעמה : " אתה רגיש מדיי אחי"

עומר : " ואת חופרת מדיי אחותי, יאללה קומי"

עומר מעולם לא היה נחוש יותר.

שני ונופר הלכו לסיבוב בפארק, הסיבוב הקבוע שעושים כשמעמם.

שני : " עוד לא אמרת לה?"

נופר :” אמרתי לה מה!?"

שני : " שאת זאת שכתבה את הפתק אולי?!"

נופר : "למה נראה לך שאני אגיד לה?"

שני : " היא נפרדה מדניאל סתם! והיא במילא מחר נוסעת מה אכפת לך שתדע, ככה גם תצאי טוב מזה"

נופר : "את יותר מדיי תמימה שני. יש לך עוד הרבה מה ללמוד."

שני : " אם בסוף הלמידה אני יהיה כמוך אז לא תודה"

נופר : "אני מבינה ששכחת עם מי את מדברת"

שני : " לא שכחתי ולא נעליים, נמאס."

נופר התעשתה והחליטה שכעת לא כדאי שתריב עם חברתה הטובה.

נופר : "בקיצור שני, לא עדיין לא סיפרתי לה ואני לא נראלי מתכוונת לספר לה."

שני : " ומה תעשי עם דניאל?"

נופר : "הוא עוד יתחנן לחזור אליי את תראי, טלפון אחד יסדר הכל"

... : " נו תעזור לי אני לא מבינה כלום בזה אוף!!"

טל פנתה לגיל כאשר למדו ביחד למבחן מחר במתמטיקה בביתה.

גיל : " דיי נו הפסקה!"

טל : " לא שוב, שכח מזה!! אני לא  יודעת כ-ל-ו-ם-!" אמרה טל והדגישה כל הברה במילה.

גיל :" הפסקה פיצית, פיצית פיצית, נו פליז?" עשה גיל פרצוף מתחנן.

הם הביטו אחד בשני במבט שובב

גיל : " אמרנו שמנסים לא?"

טל : " לא זכור לי משהו אחרת" חיוך ענק עטף את פנייה.

לא עברו כמה שניות ושניהם היו מוטלים על השטיח בסצנה פראית לחלוטין.

כעבור כדקה הם מצאו את חולצותיהם מוטלות על המיטה שהתשוקה בוערת בהם והם שוכבים על הרצפה.

צלצול טלפון קטע את מעשיהם.

טל "  הלו?!" ענתה טל בעצבים

מור : " טל!!!!!!"

טל : מה!?"

מור " קודם כל תרגעי!"

מור :" חייבים למצוא את הפתק שכתבו בו על חן ודניאל אין חייבים אבל חייבים!! זה הפתרון להכל!"

טל התעשתה מהמצב בו הייתה שרויה קודם לכן והתכסתה בשמיכה.

טל : “ מה? מור תסבירי אני לא מבינה כלום, הם לא יחזרו חבל לך בכלל להתעסק בזה ניסינו הכל.." אמרה טל בייאוש.

מור : " מה יש פה לא להבין?! דיברתי עם ליעד הילד מיא' ואיכשהו הגענו לזה, ד"א הוא  מזה חמוד!"

טל : " טוב תגיעי לעניין....."

מור :" בקיצור הוא עבר במסדרון מתי שמישו קרא את הפתק! וששאלתי אותו מה היה כתוב שם הוא סיפר לי משו על שיחת טלפון לא בדיוק הבנתי.."

טל : " אז אם לא הבנת על מה כל העניין"

מור  :" את זה אנחנו הולכים לברר"

טל : " את מבזבזת את הזמן שלי ושלך ביחד" ענתה טל באדישות.

מור : " תקשיבי אם זה היה רשום בפתק זה בטוח לא דניאל!"

טל :" דה...גאונה..כבר ידענו קודם שזה לא הוא זה היה ברור שהוא לא יעשה את זה מה זה נתן לך?"

מור :” נווו..."

טל :" נווו.."

מור:" תחשבי קצת!"

טל : " אהה כאילו את מתכוונת שזו תהיה הוכחה לחן?"

מור : " או! הפעלת את הראש סופסוף!!"

טל : " טוב מור, תקשיבי, אחד זה נראה לי יותר מדיי כמו סרט בלשות סוג ד' ועברתי את הגיל הזה ממזמן שתיים בחיים לא נוכל להשיג את הפתק הזה" טל הביטה בגיל וגלגלה עניים, הוא רק חייך וליטף את שערה הרך והחלק.

מור : " טוב אז תקשיבי לי את שנייה, אחד, זה דווקא מגניב כל הקטע של הבלשות מה אכפת לך" מור צחקה והמשיכה בדבריה " ואם זה יכול לעזור לחן אז....ושתיים יש לך עשר דקות להיות מוכנה"

טל : " מה מוכנה לאן מוכנה?"

מור : "הולכים לבצפר.."

טל : " ומה בדיוק נעשה שם?"

מור :” נגיד שאת מוצאת פתק זרוק לו סתם על הרצפה.."

טל : "טוב דיי עם הפסיכולוגיה בשקל"

מור : " אז מה את עושה איתו?"

טל כבר הייתה מיואשת.

טל : " לוקחת אותו קוראת אותו אם הוא מצחיק צוחקת ו........."

מור : " נוו!!!"

טל התחילה לצחוק " הבנתי!! יאוו את והראש שלך רק את מסוגלת לחשוב על כאלה שטויות אבל בטוחה שאפחד לא לקח אותו?"

מור :” אומרים כל הזמן שהדור של היום זה לא מה שהיה פעם, למה נראלך שיהיה ילד מתחשב שיזרוק את הפתק לפח!?"

טל : " טוב ישמנה רק אל תהרגי אותי ב 16:00 בפארק, גיל החליט שהוא אוהב להיות ג'יימס בונד ובא איתנו"

... : " הלו?" דניאל ענה בחוסר חשק לטלפון שצלצל.

נופר : " דניאל אני לא מבינה כלום למחר למבחן! באלך להפגש ללמד אותי?"

דניאל : " אממ אני מצטער אני לא יכול עכשיו.."

נופר :" נוו לאא! אל תפקיר אותי בבקשה! "

דניאל : " טוב תלמדי בסביבות 19:00 אני יקפוץ אלייך ויסביר לך מה שלא תביני.."

נופר :" ישש תודה יאו! אני אחכה לך! באסה לחכות לך שלוש שעות..אבל בשבילך אני מוכנה הכל.."

דניאל : " נופר דיי, את יודעת שאני אוהב את חן.."

נופר :" טוב טוב רק אמרתי..יאללה תבוא.. בייביי מאמי"

דניאל : "ביי.."

דניאל הלך לעבר המגרש עם כדור בידו, הוא ידע שמחר היא חוזרת וכל מחשבה נוספת בנושא כאבה לו יותר ויותר.

הוא הרגיש איך הוא חייב להוציא את העצבים והוא לא היה זקוק לאף אחד כדי שיהיה איתו.

הפעם הוא באמת רצה להיות לבד, לחשוב על הכל. הוא הרגיש איך הוא מאבד אותה, איך היא נוזלת לו מבין היידים.

מחר.......

קיפלתי את החולצה האחרונה שלי והכנסתי למזוודה. הבטתי בארון הריק שהיה מולי. היו בו רק כמה חולצות בית ספר צבעוניות ועוד כל מני פריטים שלא לבשתי שבטח אמא תמסור לפתחון לב.

הבטתי סביבי, בחדר הריק שלי, הורוד, האופטימי, שכעת נראה כל כך שקרי ומזויף, האופטימיות נבלעה עם העצב ונעלמה לה מחלל החדר., ואני נותרתי שקועה בעצב מתרגלת לעובדה שמחר הכל כבר ישתנה.

הדלקתי את המחשב בחוסר שקט והפעלתי כמה שירים ברשימת השירים.

התנגן לו השיר Untitled של סימפל פלאן.

(http://www.youtube.com/watch?v=Y2lhkCQkhu8)

!@#!@#!@#

טל : " טוב הגענו! תכירי! בית משפחת יוסף"

אני :" טוב עשית ממני סתומה!"

טל :" אה את לא?" אמרה בפרצוף מופתע.

אני : " אני יראה לך מזה לא!" אמרתי לה ותאמת היא הצליחה לעלות לי חיוך על הפנים.

נכנסתי אליה הביתה והייתי בשוק.

טל : " מסיבה קטנה להעלאת המורל סרט טוב פופקורן ממתקים וחברים ישפרו לך את ההרגשה?"

!@#!@#!@#

... : " הגענו הגענו הגענו!" צעקה נעמה לעומר כאשר הגיעו לתל אביב אחרי שעתיים וחצי של נסיעה מייגעת.

עומר : " טוב תרגעי! מה הקטע" אמר וצחק עליה.

נעמה : "  הפעם האחרונה שהייתי בתל אביב הייתי ממ שנה שעברה נראלי, כבר נמאס לי מהצפון לא אשמתי!"

עומר :" באנה את שקרנית!"

נעמה : " מה עכשיו?"

עומר : " לפני שבוע היית פה כי נחתנו מהטיסה אז שתקי"

נעמה התחילה להפתק מצחוק " אח אח איזה אח דפוק יש לי, השדה תעופה בלוד לא בתל אביב!!!!!!"

עומר : " the same thing  "

נעמה :” אואו עומר יודע אנגלית!"

עומר  : " עלי עלי כבר ישמנה חוזרים חזרה"

נעמה: " שכח מזה ועכשיו בוא אחריי" נעמה משכה את עומר מחולצתו במבט זומם לעבר המשך הרחוב ביציאת התחנה המרכזית החדשה בתל אביב.

!@#!@#!@#

ישבתי בין כולם, הם השכירו את הסרט אמריקן פאי, מצאו להם סרט להשכיר החרמנים האלה. ניסו לשמח אותי, לגרום לי לצחוק, לרגע לא הזכירו לי את...את דניאל. לרגע לא חשבו להזכיר את מה שבאמת קרה.

באמת שהיה כיף, או שלפחות ניסיתי שיהיה לי כיף. אבל הוא לא יצא לי מהראש, התגעגעתי אליו.

הרצתי במוחי שוב ושוב ושוב את כל מה שקרה, אם היינו הולכים לפארק כמו שהוא רצה, והוא היה מסביר לי הכל היה אחרת.

אז למה הגבתי ככה? האם זה היה עד כדי כך נורא?

למה אכפת לי כל כך מה אנשים אומרים? למה מזיז לי מה שהם חושבים עליי?

ידעתי את התשובה. ידעתי אותה במדויק.

אבל הפחד להודות בה הכה בי שוב ושוב.

היה קשה לי, קשה לי יותר מהכל להודות, להודות בזה שאני שונאת את עצמי, לא שלמה עם עצמי, שואפת לשלמות.

ניסתי שוב ושוב להוכיח לכולם שאני מושלמת, ניסיתי להוכיח לעצמי.

מבפנים תמיד רציתי להיות מי שאני. קינאתי בכאלה שלא שמו על העולם, חיו את חייהם והיו מאושרים. בילדות הנורמליות שחשבו שהם מלכות העולם ובזכות זה היו מאושרות. קינאתי באלה שלא חושבות שהם מלכות העולם אבל עובדה שהם כן.

קינאתי בכל כך הרבה דברים שנראים כל כך שטחיים אבל בעצם הם כל כך לא.

כי לקבל את עצמך יותר חשוב מכל דבר אחר בעולם וזה דבר שמאוד השפיע לי על הביטחון העצמי הגבוה שלי ששאף לאפס עגול וגדול.

וסוף סוף מצאתי אהבה, את האחד שיהיה שלי, שיהיה איתי. ניסתי לסמוך עליו עד כמה שיכולתי ופחדתי, פחדתי לעבור את הגבול המותר. כשאתה שם אתה לא מודע לגבול, אתה זורם איתו, אוהב אותו, התשוקה ממלאת אותך באהבה. אתה רוצה רק עוד ועוד ועוד לא מוכן להפסיק, אתם זורם, נהנה, מכאיב שורט, אבל כל כך אוהב, טועם, מלטף, נוגע מחבק, מקווה להכי טוב שקיים, להכי טוב שלך, שלו, שלכם יחד.

ואז אתה עובר הלאה, והמחשבה לא יוצאת לך מהראש. אתה יושב לך בבית על כסא, על ספה, במיטה, יושב וחושב, חושב על מה שהיה. אתה לא מודע אם זה מותר או אסור, והמצפון אוכל אותך, האי וודאות על מה שעשית מציק בך, לא מבשר טובות, ואתה לא מנוסה, אתה פוחד שמה זה לא בסדר, וזה בא מבפנים, עם התסכול עם הכאב, ואתה דומע, פוחד מהמאבק העצמי הזה. אין לך עם מי לדבר. זה אתה בעולם משלך, ובן זוגך האוהב. וקשה לך, ואתה לא יודע מה לעשות, אתה מתגעגע, אבל המצפון והתסכול מכים בכל תוקף. ואז איכשהו אתה מדבר, ורואה כמה זה לגיטימי, רואה שזה הגיל, זה התרגיל, זה רגיל וזה קורה לכולם. ואז אתה שמח כי אתה לא לבד, כי יש לך מי שיתמודד איתך, שיהיה איתך, שיהיה שלך, שיאהב אותך.

... : "  חן? חן? חחחן?!" הקריאה של ליטל קטעה את מחשבותיי.

אני :" אה מה?" אמרתי בבהלה.

ליטל : " תעבירי לי את הפופקורן ישמנה" אמרה שחיוך ענק מוטל על פניה אבל עצב גדול נראה בעיניה.

הושטתי לה את הקערה אך מבטנו נפגשו. קלטתי את מבטה העצוב. היא השפילה את פניה וחזרה לחיוכה המזויף.

לאחר כשעתיים כולם כבר התפזרו טל וגיל התחילו לצחוק ולעשות שטויות במטבח. אורן ורוני תפסו להם פינה טובה במרפסת. מור נרדמה בסלון ונראתה כמו מלאך קטן שיישן לו ואילו ליטל ואלעד מצאו את מקומם בחדר של טל בפוזות אינטימיות ביותר.

כשהלכתי לכיוון השירותים שמעתי מבלי להתכוון את השיחה של ליטל ואלעד. באמת שניסיתי לא להקשיב אך ששמעתי את שמו של דניאל עולה בשיחתם ידעתי שעליי לשמוע, שה' רוצים שאקשיב גם אם זה לא הדבר הנכון לעשות.

אלעד : " אז את מבינה? אני בטוח מליון אחוז שדניאל לא כזה וגם שדיבר איתי, אין הוא נשמע אחר נשמע מאוהב אני רק צחקתי עליו!!" אמר לליטל כאשר הוא ישב ונשען על הקיר והיא שכבה עם רגליו בזמן שהוא משחק משערה ומלטף את פניה.

ליטל : " אל תהיה מניאק דיי מסכן תראה איזה רומנטי הוא עם מה שעשה לה"

אלעד :” כן אבל דפק אותה אחושרמוטה עכשיו"

ליטל :" לדעתי היא לקחה את זה סתם קשה כי חשוב לה מה אנשים אומרים אבל זה הגיל אין מה לעשות אם עליה לא יתפחו שמועות אז על מישהו אחר במקרה היא נפלה על זה"

' יאו אני כל כך סתומה סתומה סתומה סתומה' חשבתי בקול רם תוך כדי שאני מכה את עצמי במצחי.!

ליטל : " מסכנה איך היא נפגעה, כואב לי עליה כי היא חושבת שהוא ניצל אותה"

מבטי אל החשכה במסדרון התרכך ונהפך לתמים יותר, הגעגוע אחז בלבי.

אלעד :" כן, ועוד דווקא לה, שתמיד היה קיים בה הפחד מכל החארות האלה ותאמת לא חזר כאלה שירצו סתם לנצל בנות אבל לא הוא! לא דניאל! הוא לא כזה אני אומר לך"

ליטל :" בנתיים הוא הוכיח ההפך לך תדע אני חושבת שהוא מניאק, הוא לא כמו שהוא נראה, משחק אותה מאצ'ו כזה דון חואן ומאחוריי הגב יודע לתקוע סכינים בגב"

אלעד :” ליטל, שיעשו מה שבראש שלהם נכון לעכשיו זה לא כזה מעניין אותי" אמר לליטל שחיוך שובב היה מוטל על פניו.

ליטל : " אז מה כן מעניין אותך?" אמרה לו כאשר אותו חיוך מוטל על פניה כאחת שקוראת את מחשבותיו.

הוא התקרב אליה באיטיות, הרכין את ראשו לכיוונה וסחף אותה לנשיקה תשוקתית וסוערת.

פתחתי את דלת השירותים מתאפקת שלא לבכות, סוגרת את הדלת מאחוריי, ונשענת עליה עם גבי.

אני נופלת אט אט, תוך כדי ההצמדות שלי אל הדלת כלפי הרצפה, נופלת וזולגת בקצב הדמעות שפרצו להם.

מחבקת את רגליי ונכנסת לתוך מחשבותיי, לא מצליחה להבין איך הכל קרה כל כך מהר.

בלי שום התרעה מוקדמת.

בלי שום אזהרה.

נורה בי חץ, שבלבי ישר פגעה.

הוא רמס אותי, רמס לי את האהבה.

וכעת כאן אני יושבת, בתוכי, ופגועה.

אני מחבקת את רגליי, מקרבת אותם לעצמי.

מנסה למצוא לי מגן אלך יודעת, כל החומות כבר נפלו.

מעבירה את ידיי הימנית על ידי השמאלית, מלטפת ועוצמת את עיניי.

מדמיינת שהוא כאן איתי, לידי, לצידי. לא עוזב, לא נוטש, שהוא כאן, כאן, מחבק אותי.

!@#!@#!@#

... " חסר לך שזה נוגע בי! אני מזהירה אותך! ההורים שלי יהרגו אותי לא גיל לא!"

גיל : " תזהרי או לא הנה אני בא!"

גיל החזיק בשק הקמח שהוציא מהארון ואיים על טל בעזרתו.

טל : "דיי דיי לא נו בבקשה אני יעשה מה שתרצה!"

גיל : " מאוחר מדיי"

כעת הם היו ממש קרובים, היא צמודה אל קיר המטבח והוא עליה, מרגיש את נשמתה, מריח את ריח השיער שלה שהציף את כולו, מביט בסומק העדין שעל לחייה, בצללית הנוצצת והעדינה שתפוחה בעיניה. ובמבטה הקודר שהשתנה ממבט צוחק לאחר. ופתאום הוא באמת שם לב, שהוא כבר לא חושב על חן, לא מביט בה במבט אוהב, כבר לא מקנא לדניאל. ממשיך הלאה. מחליט לנסות דברים חדשים.

טל תפסה בחוזקה את שק הקמח שהיה בידו לאחר שהפנתה אותו בסיטואציה קודם לכן, לא שכחה להחזיר לו על התעללותיו, ומילתה אותו בקמח לבן ומחמיא מאוד לחולצתו השחורה.

גיל שעמד בשוק, מביט בה בהבעת פנים מופתעת כאחד שלא עיכל את מה שהרגע קרה. מגלגל את עיניו לחפש פתרון, לחפש נקמה.

ולפני שטל שמה לב כבר פתח ברצפה לכיוונה כאשר הוא מחבק אותה וממלא אותה בקמח שעליו שפכה.

ולמראה הלבנבן של שניהם, הם צנחו על הספה, מביטים זה בזה, צוחקים, מאושרים ובעיקר שמחים.

גיל:" יש לך אף לבנבן"

טל : " עכשיו גם לך "  אמרה לו כאשר לקחה את ידו המאובקת בקמח ונגעה באפו הקטן, כמנסה להעביר לו את הלובן שעליה.

גיל לקח את אצבעו, מנקה את שפתה מהקמח, הוא מזיז אותה בעדינות יתרה, מפחד לפגוע, להכאיב, מפחד יותר מהכל לעבור את הגבול. אצבעו מטיילת על לחייה ועד מהרה חוזרת לטייל על שפתה, טל מביטה בו במבט מלא רגשות מעורבים, מבט מופתע אך לא תירתע, מבט שמזמין אותו לנסות, את שניהם, מזמין הלאה לראות מה יילך בהמשך.

עד מהרה הם מוצאים את עצמם בנשיקה איטית ועדינה שוכבים על הספה וזורמים עם מה שקרה.

!@#!@#!@#

צלצול הפלאפון קטע את מחשבותיי, הבטתי על הצג : 'נעמה' ניגבתי את דמעותיי, לא רציתי שישמעו על קולי שבכיתי. חייכתי חיוך מאולץ, תמיד אומרים לי כשכעונים עם חיוך הבן אדם בקו השני שם לב לזה ושומע את זה על קולי.

אני  : " היי! כמה זמן לא דיברנו!"

נעמה : " כןכןכןכן איך אני מתגעגעת אלייך! עוד שלושה ימים אה?"

אני  : " כן.." אמרתי בקול מבואס שמילא את הבעת פניי בעצב.

נעמה : " תקשיבי שניה, איפה את?"

אני : " סתם אצל חברה"

נעמה :" בואי לטיילת בתל אביב עוד שעה טוב?"

אני :" ברור אני רצה" אמרתי לה בנימה צינית.

נעמה : " אל תרוצי אמרתי בעוד שעה זה בסדר נחכה לך"

אני  :” מצחיקה את היום זה משהו"

נעמה: " טוב שמעי אני ועומר לקחנו אוטובוס לתל אביב, נספר לך הכל שתבואי, פשוט בואי!"

אני : " מה את רצינית?" אמרתי כשהתחלתי לקלוט את כיוון מחשבתה.

נעמה: "הכי רצינית שיש"

אני : " אממ..ממ ואיך אני יבוא?" אמרתי לה בקול מודאג.

נעמה : " קחי איתך חברה ותזיזי את התחת כבר!"

אני : " טוב ועכשיו תעני לי, את רצינית?"

נעמה :" אוף נו כן! עוד שעה נחכה לך במסעדה 'לונדון' בטיילת"

אני  :” אוקיי בייביי מאמי"

עומר : " היא באה?!"

נעמה :” אמרתי לך שכן כבר" לאחר כמה שניות כאשר ראתה את מבטו של עומר הוסיפה " אתה כמו ילד קטן שמספרים לו שלוקחים אותו ללונה פארק, מזה תראה איך אתה מתרגש? אחי מאוהב ואחי מאוהב נהנה בננה"

עומר  :" את באה למים?" אמר לה במבט משוגע לאחר שהרגיש שהוא חייב לעשות משהו מטורף, להוציא את האנרגיות המטורפות שהתחבאו בגופו.

!@#!@#!@#

טל וגיל הביטו אחד על השני. שניהם ידעו שהם צריכים לדבר, להחליט, לראות מה באמת קרה.

גיל : " תראי, אני, אני,..אני לא..לא יודע כל כך מה להגיד לך"

טל : " אתה חמוד שאתה מגמגם"

גיל : " את גורמת לי להיות כזה"

טל : " אז.....מה?"

גיל : " את רוצה לנסות?"

טל התחילה לזמזם ולשיר בלחש לאוזנו של גיל " בוא נזרום, בנחל אל מקום שבו נוכל לחלום אני רוצה את היום"

גיל התקרב לטל והם נסחפו שניהם לנשיקה מלאה יותר לכיוון הספה.

טל : " אני כבר באה"

טל הלכה לכיוון השירותים אך שמה לב שהדלת נעולה.

קפצתי בבהלה כאשר שמעתי את הדלת מנסה להפתח. מחקתי את דמעותיי במהירות מפניי ופתחתי את הדלת.

טל הביטה בי במבט מופתע ביותר.

טל : " מה את עושה פה? בכית? הכל בסדר? רוצה לשתות משו?"

אני : " טל.."

טל : " זה שוב דניאל נכון? הילד הזה יאו תוציאי לך אותו מהראש אוף"

אני : " טל..."

טל : " לא אל תגידי לי טל אני יודעת שבכית רואים עלייך אני חברה טובה שלך מספיק זמן כדי ל........."

אני:  "טל!" הגברתי את קולי לאחר התקפת המילים שיצאו לעברי מהפה שלה.

טל : " יאו תרגעי למה לצעוק תבקשי שאני יקשיב לך אני יקשיב לך הרי את תמיד יודעת שאני פה בשבילך ושלעולם לא תעיזי לשכו..."

אני: " טל!!!!!!!!!!" הפעם ממש צעקתי.

היא שתקה מהבהלה ולפני שהתחילה לדבר שוב שאלתי אותה.

אני  :” בא לך לבוא איתי עכשיו לתל אביב?"

!@#!@#!@#

זה הזמן להגיד אם אהבתם חח(:

ניסיתי להביא לכם אותו הכי מהר שיכולתי=]

תהנוו!

פרק 27

והסבל מציף אותי ואיני יודעת מה עלי לעשות.

אני מסתובבת ורואה אותו עומד מאחורי, עומד כאשר דמעות רבות מכסות את עיניו. במבט חסר אונים הוא מביט בי, מביט ולא אומר דבר.

!@#!@#!@#

...: " אני לא יכול לראות אותך ככה".

השפלתי את מבטי לרצפה. לא רציתי שיראה אותי בוכה.

הוא ניגש אליי וחיבק אותי. חיבוק חזק. שרק ידיד טוב כמוהו יכול לעשות.

זה היה כל כך מוזר. בחיים לא הייתי קרובה אליו בעבר יותר מעכשיו. קרובה אליו, לגיל. שלבו חם ודופק, ועיניו נוצצות מדאגה.

את הצד הזה של גיל עוד לא יצא לי להכיר אבל יאמר לזכותו שהוא תמיד היה לצדי, בטוב וברע. מן ידיד כזה של צחוקים, סיבובים, מן ידיד כזה שתמיד בכיתי לו כשחשבתי שדניאל לא שם עליי.

ועכשיו הוא כאן, מחבק אותי ואוחז אותי בין זרועותיו.

ואני..כלל לא מרגישה מוגנת. אני מרגישה חשופה, פגיעה יותר מהכל.

גיל : "הוא..הוא לא..איך אני יגיד לך את זה..הוא לא התכוון, כאילו, לא בדיוק , אממ, כאילו דברים יצאו מהקשרם."

אני :" עם כל הכאילו הזה איך אפשר לדעת מה באמת" אמרתי בנימה צינית מבין כל הדמעות.

הוא לקח את אצבעו והרים את סנטרי. הבטתי ישר לתוך עיניו, הם שידרו משהו אחר, משהו שונה מתמיד.

גיל : " תסתכלי על עצמך"

הבטתי בו במבט לא מבין מחכה שימשיך את דבריו.

גיל : " את יושבת ובוכה בגלל ילד שפגע בך, ילד שלא העריך מה יש לו בידיים! את ילדה מדהימה אין לך מושג בכלל, את יפה, חכמה, את שמרת על עצמך, מי כמוני יודע כמה פחדת, פחדת מהדבר הגדול הזה שנקרא אהבה, כמה פחדת להיכוות, כמה התרחקת ממנו כמו באש, ואז הגיעה ההזדמנות שלך, ההזדמנות שלה כל כך חיכית, את כל כך אהבת אותו שזרמת, החלטת סופסוף ללכת על זה, ללכת באמת ועד הסוף. ונהנת, שמחת, היית מאושרת. ניצלת כל רגע טוב שהיה לך. תחשבי על זה. באמת תחשבי! אתמול, אני בטוח שלא הייתה מאושרת ממך בעולם. ועד לפני חודש האושר הכי גדול שלך היה לדבר איתו, לצחוק איתו וזהו אני זוכר איך באת אליי וסיפרת לי כמה ישבתם וצחקתם! כל כך היית מאושרת! ואתמול, אתמול הוכחת לו את אהבתך הוכחת לו שאת כן שווה משהו. עצרת את עצמך, השתמשת בהגיון כדי להתרחק מדברים שתתחרטי עליהם אני מכיר אותך חן, כל כך מכיר אותך אין לך בכלל מושג כמה אני יודע כמה לא מגיע לך לבכות בגללו, אני יודע כמה רצית את זה, כמה רצית סופסוף לטעום את טעם האהבה, להכיר בה. להתאהב בה. חן, אני יודע שאת הגונה, החברות הטובות שלך יודעות." הוא לקח נשימה ולאחר כמה שניות הוסיף.." הוא יודע שאת הגונה................כל מי שמכיר אותך מכיר אותך בתור 'הילדה הטובה', האנשים שאת באמת חשובה להם דואגים לך, יודעים את האמת. מה אכפת לך מה כולם חושבים?! אז שיילכו להזדיין כולם!!! פעם אחת בחיים תחשבי על עצמך, על ההרגשה שלך. את עוד שלושה ימים טסה מכאן, חן את ממש לא אמורה לבלות את הימים האלה בבכי, בעצבות, כאחת שסופרת את הדקות עד לטיסה. את אמורה ליהנות, עם החברים שלך. דניאל עשה טעות, הוא מצטער על זה, בתור חבר טוב שלו אני בטוח שהוא לא התכוון על זה. שלא תחשבי שאני לא מתכוון לברר מה באמת קרה כי ברור מאליו שמשהו פה לא ברור. ועכשיו!! תני לי חיוך ילדה יפה" חיוך קטן מילא את הפנים שלו.

הקשבתי לכל מילה שיוצאת לו מהפה. חשבתי כמה אבסורד זה, שחזרתי לארץ, חזרתי בגללו.

שבוע כל כך קצר, מלא בכל כך הרבה אירועים. קודם כל נופר, אחר כך עזריאלי, לאחר מכן בוילה ועכשיו זה. הרגשתי איך אני מתמוטטת ואין משהו שירים אותי מעלה.

גיל : " אני לא אתן לך ליפול, אני מבטיח לך, לא אתן לך" הוא אמר וחיבק אותי חזק חזק חזק.

נענתי לחיבוקו, הוא ממש קרא לי את המחשבות.

כעת ראיתי צד אחר הגיל, צד שלא הכרתי, צד רגיל שלא כולל שטויות ובאלגנים, בלי כל הפוזות והניסיון לערסיות לפני הבנות. הוא פשוט...פשוט היה עצמו.

גיל הרגיש את הלב של חן פועם, הוא לא יכל יותר, הוא הרגיש כמה הוא נמשך אליה, הוא מרגיש את כל עצמותיה, מחבק אותה חזק. והיא נשענת עליו, וידו מוטלת על בטנה. הוא מרים את ידו ומלטף לה את הפנים. מוחה כל דמעה ודמעה שנזלה בגללו, בגלל חברו הטוב. הוא ידע שהוא עושה משהו לא בסדר, הוא הרגיש שהוא עושה משהו לא בסדר. אבל הוא הרגיש איך הוא חי בעולם משלו. בעולם שאין בו אף אחד אחר, רק שניהם, שם, בעננים. הוא הביט בה והיא הביטה למרחקים, התשוקה בערה בו, הוא הרגיש איך הוא רוצה לנשק אותה, הרגיש איך הוא רוצה לאהוב אותה, להעניק לה מה שדניאל לא העניק לה, אתה כבוד הראוי לה. הוא הרגיש איך הוא לא יכול יותר, היא בוכה על כתפיו, הוא מוחה דמעותיה. הוא מביט ישר לתוך שפתיה, שפתיה המלוחות מדמעות. הוא ידע שהוא יכל להכניס לה רק טעם מתוק, הוא כל כך פחד. פחד מהתגובה שלה. הוא הרגיש איך הלב שלו פועם על מאתיים. הוא לא חשב על כלום, רק הביט בעיניה, בתווי פניה שנראו בעיניו כמושלמות.

נשענתי על ידו של גיל, הוא מחבק ואני נתמכת. כל כך שמחתי שהוא בא, לא ידעתי מה יקרה לי אם לא.

איך הוא מצא אותי. ריח הבושם שלו הגיע לאפי. לו ולדניאל יש את אותו בושם, ממש חברים טובים.

דניאל לא יצא לי מהראש. נזכרתי בלילה המדהים שהיה לנו יום קודם לכן, איך הכל היה מושלם. הרגשתי בעננים, הרגשתי מאוהבת. למה דניאל, למה היית חייב להרוס, הכל היה כל כך מושלם, לו רק היית יודע כמה אני אוהבת אותך, כמה אני מתגעגעת למבט שלך, למגע שלך, לנשיקות שלך, לו רק הייתי יודע כמה אני רוצה שזה יהיה אתה זה שמחבק אותי עכשיו.

כל כך פגעת בי. אני מרגישה את הסכין נעוצה לי כל כך חזק בבטן, והדמעות לא מפסיקות לרדת. מליחותם ממלאה את שפתיי. אני זקוקה לשפתייך דניאל. אני זקוקה לאהבתך. לו רק היית יודע כמה.

ואני רואה את עצמי צועדת אליך במדי מלאך, מחבקת אותך מתפללת שתהיה בסדר בבית החולים, ואתה מולי, בדיוק לפני שהטיסה אמורה לצאת מושיט לי את מכתבתך מבקש ממני לקרוא אותו ואני מחבקת אותך כל כך חזק והלב שלי צועק על כך שלא תדע לעולם כמה גדולה אהבתי, ואני במטוס, ולצדי נעמה, קוראת את מכתבתך ובוכה מהתרגשות. ואני ברחובות ניו יורק, מדברת איתך בטלפון, והלב שלי לא יכול לשאת את המרחק. והזיכרונות מהאהבה הקצרה שהייתה לנו כמו סרט נע עוברים בראשי.

גיל המשיך להביט בה. ידו רעדה אך הוא הרים אותה. הוא הביט בה, כל כך כואבת, כל כך שבורה. והכל בגלל האהבה.

הוא הרגיש עד כמה הוא מקנא, מקנא באהבה שיש להם. כל כך כאב לו. הוא הרגיש את המשיכה העזה בניהם.

הוא התקרב אליה, הרכין אליה את ראשו, שפתיו נגעו, לא נגעו, נגעו, לא נגעו בשפתיה. הוא מביט בעניה. לא יודע מה הוא עושה ולאט לאט.....זה פשוט קרה. הוא נישק אותה, הוא הרגיש איך הוא בעננים.

לא יודעת מה קרה לי, התחלתי לראות את דניאל מולי, ריח הבושם שלו שיגע אותי, חדר לתוך אפי. הרגשתי איך הוא מנשק אותי, קרוב אלי. אני לא יודעת מה אני עושה, זה לא אותו הדבר אבל ריח הבושם שלו. הרגשתי כמה אני זקוקה לגופו. להרגיש אותו, להביט בתוך עיניו. אני פוקחת את עיניי לאט. מתרחקת ומשפילה את ראשי. נזכרת באותה סיטואציה בחדרי, עם גיל, לפני מספר ימים. אסור לי לתת לזה להמשיך.

אני : " גיל,..לא.......אני..אמ.. זה לא היה צריך לקרות אני מצטערת " קמתי ופניתי לכיוון הפארק הגדול.

!@#!@#!@#

" בואי יאללה עלי" עומר אמר לנעמה לאחר שהגיע האוטובוס המיוחל לתל אביב.

נעמה :” סופ סוף! אני אומרת לך אם הוא היה מגיע עוד חמש דקות אין, הייתי פורשת"

עומר : " יאללה שתקי את מדברת יותר מדי"

נעמה:" חוצפן! יש עליך בכלל כסף??"

עומר:" 768 ואמ....40 אגורות מספיק לך?"

נעמה: " ימשוגע מתי הספקת ללכת הביתה בכלל? "

עומר : " שמעי לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שבמוקדם או במאחור נעוף מהמקום הזה."

נעמה: " אח שלי אני מתה עליך!!" נעמה אמרה לעומר וחיבקה אותו.

עומר : " קחי כדור"

נעמה :” אל תשגע אותי נו פליז פליז פליז תן לי לדאוג לעצמי ואל תשחק אותה אחראי עליי" התחננה אליו נעמה.

עומר :" שכחי מזה, גפ אם ברחנו את עדיין צריכה לשמור על עצמך בקו הבריאות, שלא תחשבי שאני לא יפקח עיין"

נעמה :” דיי נו עומר, בוא נעשה הסכם, אני יהיה אחראית על עצמי ייקח א כל הכדורים ואתה לא תנג'ס לי, במילא עוד מעט חוזרים לחו"ל נו בבקשה!" עומר הביט בה במבט קשוח " נו אל תסתכל עליי ככה, אני ידאג לעצמי, עכשיו תן לי להנות ואל תהיי אבא טוב טוב טוב טוב?" נעמה עשתה לעומר פרצוף של כלבלב מסכן.

עומר :" נו דיי בלי הפרצוף הזה אני לא עומד בפניו, בקיצור את מבטיחה?"

נעמה :” כן יש אין עלייך!!" נעמה קפצה על עומר בחיבוק ענק.

... :”  אהמ אהמ" הם הביטו בזקנה שהשתעלה והביטה בהם במבט ממזרי כאילו הם היו זוג מאוהב.

עומר ונעמה הביטו אחד על השני ולא הפסיקו לצחוק! הם החליטו ללכת עם זה עד הסוף.

עומר : " אז מה אשתי? אבל אני לא רוצה שלא תרגישי טוב בגלל ההריון אני רוצה שהילד שלנו יהיה בריא?"

נעמה:  " יהיה בסדר נו תסמוך עליי" נעמה אמרה וליטפה את בטנה"  איך באלי ארטיק יאו!"

עומר :” ישר שנגיע אקנה לך גם את כל הגלידיריה אם תרצי אהובתי."

הם הביטו בעיניה של הזקנה נפתחות ולא הפסיקו לצחוק.

עומר סינן לעבר נעמה במבטא ציני ביותר ובלחש " הילדים של היום" ושניהם פרצו בצחוק מתגלגל.

נעמה:" טוב דיי להצחיק אותי! מסכן התינוקי שלנו!"

עומר הניח את ראשו על בטנה של נעמה " הוא בועט הוא בועט!"

הזקנה כבר לא עמדה בזה, היא עברה למקום בתחילת האוטובוס ובנתיים הצחוק לא פסק.

לאחר דקה הם שמעו קול מאחוריהם

... :" לא יפה להפחיד ככה אישה זקנה" אמר האיש כבן 20 לחייו לאחר שקרץ לנו.

הסתובבנו לעבר מקומותינו בפרצוף מבוייש עם חיוך ענק על הפנים.

!@#!@#!@#

הגעתי לעבר הפארק. הדמעות כבר התייבשו. ההרגשה הריקה מילאה את פניי.

נזכרתי שלפני שגיליתי הכל דניאל רצה שאבוא איתו לפארק, רצה להסביר לי מה קרה, רצה שאני אעלם משם כדי לא לשמוע מה יש לכולם להגיד.

אני עומדת מרחוק, מביטה בו, מביטה בדניאל שיושב לי על הספסל כאשר שני מרפקיו על הברכיים שלו ואילו ידיו מחזיקות את ראשו בעצבים. שם, יושב לו, יושב בספסל שלנו.

הבטתי בו מרחוק.

לא ידעתי אם עליי ללכת או לא.

החלטתי שאהיה חייבת לדבר איתו, כדי להשתיק את מצפוני , חייבת לדעת מה באמת קרה, להתעלם ולא לדבר איתו לא ייעזור לי בגרוש, אני אוהבת אותו, בזה לא הטלתי ספק.

התחלתי ללכת לכיוונו אך יד עצרה אותי מאחורה, זוהי הייתה טל.

טל : " את לא הולכת אליו עכשיו, בואי"

אני : " לא טל, זהו לא הפתרון, אני חייבת לדבר איתו"

טל : " לא את לא, זה הוא זה שחייב לדבר איתך, בואי, את לא חוזרת הביתה עכשיו"

אני : " נו באמת, אז לאן?"

טל : " אליי, במילא כבר שכחת איך הבית שלי נראה זה הזמן להיזכר." אמרה לי שחיוך על פניה.

לא היה לי כוח ללכת אבל עוד יותר לא היה לי כוח לסרב.

טל : " נו אז את באה?"

אני :" יש לי ברירה?"

טל : " תאמת?...לא! יאללה בואי" היא משכה אותי והלכתי אחריה בחוסר חשק.

בדרך אליה היא ניסתה לעודד אותי, מן שיחת נפש כזאת כמו שעשה לי גיל. הערכתי את זה מאוד אבל רוב המילים נכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשניה. התמונה של דניאל יושב שם בספסל לא יצאה לי מהראש.

טל : " טוב הגענו! תכירי! בית משפחת יוסף"

אני :" טוב עשית ממני סתומה!"

טל :" אה את לא?" אמרה בפרצוף מופתע.

אני : " אני יראה לך מזה לא!" אמרתי לה ותאמת היא הצליחה לעלות לי חיוך על הפנים.

נכנסתי אליה הביתה והייתי בשוק.

טל : " מסיבה קטנה להעלאת המורל סרט טוב פופקורן ממתקים וחברים ישפרו לך את ההרגשה?" אמרה בנשימה אחת

!@#!@#!@#

אהבתם? תגיבו (:

אני ממש ממש השקעתי בפרק הזה והבאתי לכם אותו הכי מהר שיכולתי כדי לפצות אותכם על הזמן שחיכיתם

פרק שאני אישית ממש אהבתי ארוך ארוך במיוחד בשבילכם=]

תהנו!

פרק 26

!@#!@#!@#

אני : " מה יש לך מה הקטע הזה, דברי נו אני רוצה לראות את דניאל"

טל : " לא בטוח שתרצי לראות אותו אחרי מה שאני יספר לך."

אני : " מה קרה, מה יש לך?" אמרתי כאשר ראיתי את המבט הלחוץ בעיניה.

היא שתקה מספר שניות ואז החליטה לדבר.

!@#!@#!@#

"אתה פשוט מציק אתה מציק אתה חופר ח-ו-פ-ר!" נעמה אמרה לעומר כששוב נכנס עם פרצוך עצוב לחדרה בבית החולים.

עומר : " מה את רוצה ממני נמאס לי לראות אותך פה"

נעמה : " אבל כל יום אותו דבר דיי כבר לא רוצה את זה פשוט לא רוצה מה אתה לא מבין בזה שעוד כמה ימים חוזרים לחו"ל!"

עומר :" אוקיי, אם אני הולך מפה את איתי"

נעמה :” מה.. מה זאת אומרת?"

עומר : " בדיוק מה שאת שומעת, אם אני הולך לבלות לי בחוץ ולנצל את הזמן בארץ....."

נעמה :" נוו.........."

עומר : “ אז א-ת איתי"

נעמה :" שכח מזה בחיים לא יתנו לי שחרור" אמרה נעמה בהחלטיות לדניאל. “ הם רוצים שאני יהיה תחת השגחה" והמשיכה בנימה מלגלגת.

עומר : " את תהיי בהשגחה, מישו אמר שלא?" חיוך זומם נראה על פניו של עומר.

נעמה: “  נו תמשיך.....אין לי את כל היום"

עומר: " בואי נברח" אמר בסופו של דבר.

נעמה : " טוב טוב, תמשיך לחלום, ושתנחת למציאות דבר איתי, כנראה שהימים פה עשו אותך חולה יותר ממני"

עומר : " יכול להיות, ויכול להיות שלא"

נעמה :” נו תפסיק כבר להיות כזה מסתורי" אמרה כמצפה להסברים יותר מפרטים.

עומר : " אני כבר בא חכי לי פה"

נעמה לא הבינה מה עומר הולך לעשות, היא חשבה שהוא מתלוצץ והחליטה לזרום עם הבדיחה שלו כדי לא לגרום לו להתבאס.

עומר :" חזרתי, איך אני?"

נעמה עמדה בפה פעור מול עומר למספר שניות ואז התחילה לדבר " אתה פשוט לא נורמלי, אתה מטורף!" אמרה לבסוף לאחר שראתה את עומר לבוש בחלוק רופא ואילו פיו מכוסה במסכת רופאים.

עומר : " מטורף עלייך אחותי" חיוך ענק נראה על פניו של עומר לאחר שלא חייך במשך שבוע שלם מאז שחזר לארץ. סוף סוף חיוכו היה אמיתי ולא מזויף. עומר הרגיש הכי מאושר בעולם שיש משהו שהוא יכול לעשות ולא אכפת לו מכלום, הוא הולך על זה. הוא הרגיש איך הרגשה של סיפוק עצמי מתקרבת ובאה למלאות את ליבו באהבה, הוא רצה כל כך להעניק לאחותו מה שהיא לא יכולה להעניק לעצמה, הוא רצה לשמור עליה, רצה אותה איתו. עומר מאז ומתמיד היה ידוע כאחד שעושה שטויות, אבל מאז התאונה של חברו הטוב הוא באמת נהפך לבן אדם אחר. נעמה קיוותה שבחורה בה הוא יתאהב תחזיר אותו למוטב והיא הייתה סבורה כי חן היא המועמדת המתאימה אך לרוע המזל, הייתה מודעת לבעיה שדניאל עומד בדרך.  נעמה אהבה את חן, למרות ההכרות הקצרה היא הצליחה לסמוך עליה ולתת לה לחדור לליבה בתור חברה טובה, אך תמיד הרגישה כי אחיה בראש ובראשונה, והיא החליטה להתגייס למטרה. 'את חן הוא רוצה, את חן הוא יקבל' חשבה בראשה וידעה כי תעשה הכל כדי שיקרה. היא חשבה כי אחרי מה שקרה בחו"ל זו לא אמורה להיות משימה כל כך קשה.

עוד שלושה ימים, עוד שלושה ימים הם שם, שוב, בניו יורק, העיר שהיא כל כך אוהבת. הרחק הרחק מהארץ לכיוון דרך חדשה.

נעמה הרגישה איך דברים יתחילו להסתדר אט אט עם הזמן.

...: " לאן זה?" פנתה אחות אל נעמה ועומר כאשר ראה את עומר מוביל את נעמה לכיוון המעלית.

עומר : " בדיקות כלליות, אני עורך לה סיבוב כדי שתפעיל את שרירה, הוריה בלתי אחראים, זה לא בסדר שהם לא לקחו אחריות" אמר במבטא מבוגר והפנה את ראשו לכיוון הריצפה. " איי איי איי חוצפה של אנשים" אמר וסינן תוך כדי שהוא מסובב את ראשו לכיוון המעלית.

האחות הנהנה בראשה והמשיכה בעבודתה.

נעמה החזיקה את עצמה כדי לא לפרוץ בצחוק.

לאחר ככמה דקות מצאו עצמם  ברחוב מחוץ לבית חולים יושבים על הספסל וצוחקים על ההצלחה הגדולה שלהם.

עומר :” די זה היה ענק, איך היא בלעה את הסיפור על ההורים!"

נעמה : " יאו הרגת אותי אני עד עכשיו צוחקת! לא ידעתי שאחי כזה חכם"

עומר :" תתפלאי!"

נעמה :" אז מה אתה אומר על איזה 'גיחה' למרכז?!, באלי לראות את חן וגם נלך לנו לטייל מה רע?" שאלה נעמה והוציאה לעומר לשון מתחנפת.

עומר :” בשביל הכל! כבר אמרתי לך"

נעמה : "  אתה מתייחס אלי כאילו אני חברה שלך" אמרה ושניהם התחילו לצחוק.

עומר: " תודי שהיית רוצה" אמר מרוצה מעצמו.

נעמה:" ברור, מי לא הייתה רוצה חתיך כמוך" אמרה בנימה צינית ביותר.

עומר :" יאו חוצפנית, תודי שאני חתיך"

נעמה :" לא, אבל נגיד, אם זה עושה לך טוב על הלב.. חתיך"

עומר : " תיזהרי, חבל לך להתעסק איתי"

נעמה : " אוו אוו עומר הגבר גבר"

עומר : " תתפלאי" אמר וחייך אליה בחיוכו הכובש והלוכד ברשתו כמעט כל נערה שרק ירצה.

נעמה :" יודע משהו?" פנייה הרצינו.

עומר : " מה ?"

נעמה : " החיוכים שלך עליי לא עובדים..אבל..אני אוהבת אותך"

עומר:" גם אני אוהב אותך תאומתי החמודה" אמר וקרץ לה.

הוא חיבק אותה חיבוק חזק אמיתי ותומך, מן חיבוק כזה שלא מוכן להשתחרר לעולם.

!@#!@#!@#

עמדתי מול טל, מנסה להבין את ההבעה המודאגת על פנייה. מנסה לפרש את המבט שלה בעניים ורואה רק דבר אחד, הוא מבשר רעות.

אני : " דברי כבר!"

טל : " טוב..אז...תש..תשמעי שניה.. אבל תקשיבי לי עד הסוף אבל עד הסוף!"

אני : " נו " אמרתי תוך כדי גלגול עניים כלפי מעלה.

טל : " אני חושבת שדניאל..אז..הוא..הפ..הפיץ..."

צלצול הפלאפון שלי קטע את דבריה.

עניתי במהרה.

אני : " מאמי שלי?! אני פה איפה אתה?" עניתי כאשר חיוך ענק השתרר על פניי. כמובן שזה היה דניאל

טל הביטה בי במבט מודאג ועצבני מתמיד. היא קצצה את ציפורניה בציפייה למשהו לגמרי לא ברור.

דניאל : " ח....ח..ן......"

אני : " כןןןןןן..." אמרתי כמחכה להסבר ממנו על דיבורו המוזר.

דניאל : " אני..אני אוהב אותך, בכל היקר לי, אני כל כך אוהב אותך!"

אני : " אוי, חתיך שלי גם אני אוהבת אותך! אין לך מושג עד כמה. אני מתגעגעת אלייך איפה אתה?"

דניאל : " בואי נלך, לא בא לי על כולם, לכי לכיוון השער אני כבר יתפוס אותך ונלך לפארק כמה שיותר מהר טוב?"

אני: " אוקיי אני רק יגיד שלום לכולם, לא נעים לי"

דניאל : " לאלא, תדברי איתם אחר כך, בואי נלך עכשיו, ישר"

אני : " נגיד....אבל אני לא מבינה מה הלחץ שלך"

דניאל : "אני פשוט נורא נורא מתגעגע אלייך ולנשיקות שלך" אמר ונשמע על קולו שהוא מחייך.

אני : " כבר אמרתי לך שאתה החיים שלי? שתי דקות אני רק אומרת להם שלום והולכים ישר ישר ישר הכי מהר שתרצה!" אמרתי  בקול של ילדה מתפנקת מאושרת מתמיד.

דניאל :" חן, בשבילי, אני חייב לדבר איתך, עכשיו.. פשוט בואי"

אמר וניתק את השיחה. קולו היה ממש מוזר, ניקתי והבטתי על הטלפון במין מבט של אי הבנה, כמישהי שמחכה להסבר.

אני : " טלטול אני חייבת לטוס דניאל צריך אותי בייביי מאמי" אמרתי לטל תוך כדי שאני מתקדמת לעבר היציאה מבית הספר.

טל : " לא חן חכי! זה חשוב"

אני : " אחר כך מאמי מצטערת" צעקתי לעברה לאחר שהתרחקתי במהירות כמצפה להבין מה עבר על דניאל.

לאחר כדקה וחצי פחות או יותר הגעתי לשער ופגשתי שם את דניאל לחוץ מהרגיל.

דניאל : " מאמי!" אמר וחיבק אותי חיבוק חזק, מגן עליי בזרועותיו, לא נותן לאף אחד להתקרב, לפגוע בי, לחדור לי אל הלב. שומר ומגן מכל פגע.

דניאל : " בואי"

התחלנו ללכת, הוא משך אותי במהרה לכיוון היציאה מהשער אל לפתע כמה ילדים משכבה יא' פגשו אותנו וזרקו לעברנו הודעות משונות.

... :”  דניאל גבר גבר! לאן ממהר? היצרים קוראים לך אה? סחטיין עלייך אחי!" חברו של אותו ילד הלך אחריו והביא לדניאל 'צ'פחה' תוך כדי סינון המילה " סחטיין אחי" כאשר המשיך ללכת לכיוון חברו.

דניאל ניסה כמה שיותר לא להתייחס ומשך אותי בחוזקה לכיוון היציאה.

אני : " חכה שניה! " התחלתי ממש להיות עצבנית, קורה כאן משהו ואני ממש לא הבנתי מה. " אתה לא חושב שמגיע לי הסבר? מה זאת כל המהירות הזאתי מה נסגר איתך!?" צעקתי עליו לאור מבטו הנבוך, המודאג והמתחנן שפנה לכיוון מטה.

מרחוק ראיתי את נופר ושני מתקרבות אלינו. לנופר היה מבט מנצח בעניים.

הייתי חסרת אונים מחכה לתשובה ושום דבר לא עניין אותי באותה שניה.

נופר :” אופה אופה. מסתבר שהבתולה התמימה שלנו כבר לא כלכך קדושה העיקר התבגרת" אמרה לי בקול מזלזל תוך כדי שהיא מניחה את אצבעה על לחיי, צובטת אותי צביטת דודה.

הורדתי את ידה בעצבים והבטתי עליה במבט רותח. היא ושני אחריה התרחקו מאיתנו כאשר הן מצחקקות להם ומתקדמות לעבר ביתם.

אני : " הסבר ומיד!"

דניאל נזכר איך אתמול סיפר לאלעד מה קרה בוילה של דודו מיד שחזר, הוא סיפר לו על האינטימיות ועכשיו חשב על זה שלא בטוח סיפר לו את זה באינטואיציה הנכונה, מלבד זאת חשב כי זה עניין אישי בינהם וכי לא היה צריך לשתף את חברו הטוב מבלי לשאול את חן, דבר נוסף הוא ידע, שמדבריו לאלעד היה מאוד קל לפרש את זה בצורה שונה, הוא לא הבין מאיפה הפתק בא אבל הוא בהחלט לקח על עצמו את האשמה. דניאל הבין שאין לו כל מוצא, הוא רצה כל כך להביא אותה לפארק, ושם להסביר לה בצורה רגועה מה באמת קרה, להסביר לה שהוא לא זה שהפיץ את השמועה ושהוא לא ניצל אותה למטרת סקס כמו שכולם אומרים. הוא רצה שהיא תדע כמה הוא אוהב אותה, כמה הוא מוכן לחכות לה תמיד איפה שלא תהיה, הוא רצה לעזור לה לטהר את שמה כי ידע כמה זה חשוב לה, כמה היא שמרה על עצמה. הוא עצמו כל כך הגן עליה, הגן ושמר מכל הדברים שיכולים כל כך לפגוע בה, ועכשיו, עכשיו הוא זה שגרם לה להיפגע. זה אכל אותו מבפנים. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו, עכשיו הוא זה שהרגיש כל כך חסר אונים, חסר כל.

הוא ידע שהוא הולך לאבד אותה, לאבד את אהבתו היחידה אם הדברים לא יובהרו כמו שצריך.

וכפי שהמצב נראה עד עכשיו, העתיד לא בישר טובות.

הוא השפיל את מבטו לרצפה, הוא לא היה מסוגל להביט בעיניה של חן שעמדה מולו כל כך תמימה, כל כך טהורה, כל כך יפה, וורודה, היא הייתה מלאת שמחה שלאט לאט התפוגגה בגלל המצב הלא מובן הזה, הלא מוסבר, היא חיכתה להסבר הגיוני אבל לו.. לא היה כל הסבר הגיוני שיספק אותה.

הוא רצה להעלם, רצה שהאדמה תבלע אותו, כל כך רצה ששניהם ייעלמו ביחד, ייעלמו מכאן, מכל הרוע, הצביעות, השקרים, הערס, והרעל של הסובבים אותם. המחשבות של 'מה יקרה אילו' לא עזבו את ראשו, הוא פחד שהיא תעזוב אותה, הוא פחד כי הוא ידע.

מרחוק ראיתי את טל מור ליטל אורן גיל אלעד ורוני מתקרבים אלינו במבט מודאג ולא ברור. ממש כמו החברה הטובים.

טל : "חן" אמרה כאשר הגיעו לעברם כולם.

מור :" חכי שניה, אנחנו צריכים לדבר איתך"

גיל לא חיכה לדיבורים ולא חיכה לכלום, הזעם הכה בו כל כך חזק. הוא פשוט הלך לעבר דניאל והביא לו בוקס היישר לתוך פניו.

עמדתי המומה לפני כל ההמולה, הופתעתי עוד יותר כשראיתי שדניאל לא מגיב!.

אני :” לא, לא , לא , לא , לא! " אמרתי ולאט לאט קולי התחזק עד כדי צעקה. " אתם כולכם, אבל כולכם! תסבירו לי מיד מה הולך פה, שמעתם!?" בשלב הזה הייתי כל כך עצבנית, באיזה זכות הם באים אליי קוראים לי ולא מסבירים מדוע, מביטים בי בפרצופים מודאגים באיזה זכות גיל מרים יד על חבר שלי, בכלל באיזה זכות חבר שלי מושך אותי בחוזקה למקום מסוים! באיזה זכות הם מסתירים ממני דברים שכמובן ברור לי כי קשורים אליי! מה נסגר עם כולם!

ראיתי את ליטל ורוני מחליפות בניהם מבטים עם גיל ואלעד וכך גם מור וטל.

טל : " תקשיבי חן, אני יודעת שזה הדבר שהכי פחות תרצי לשמוע אבל אין ברירה, הוא, החבר שלך, כן כן תסתכלי עליו"

אני : " מה איתו?" אמרתי בקול חסר אונים, כל כך רציתי שהמצב הזה יסתיים כבר ונלך כולנו לשבת בקיוסק של משה לקנות קוראסון וקולה כמו תמיד.

טל : " תסתכלי, באיזה פתק אחד נכתב על זה שאת ודניאל..את ודניאל עשיתם את זה אתמול בלילה, ניתן היה להבין כי הגבר הזה שעומד מולך, ומשחק אותה כל כך תמים, סתם ניצל אותך" אמרה בנשימה אחת.

מור : " אל תדאגי חנוש אנחנו יודעים כולנו שלא קרה כלום פשוט עניינים יצאו מכלל פרופורציות ויצא שהאפס הזה מתגאה בדברים שבכלל לא קרו "

עמדתי שם, לא זזה. מביטה בנקודה רחוקה, רואה את העוברים והשווים, את המבטים, מנסה לעכל את מה שהרגע אמרו לי. חמישה עשר שניות, חמישה עשר שניות שבהם הסבירו לי מה קרה, הספיקו להרוס לי הרבה, יותר מדיי, הרבה יותר מדיי. הדמעות חנקו את גרוני.

דניאל : " חן זה ממש לא ככה באמת שלא אני נשבע לך זה לא היה ככה דברים יצאו מכלל פרופורציות מישהו עשה את זה בכוונה אני נשבע לך חן אני אוהב אותך כל כך אוהב אותך!"

גיל  : " שתוק יאפס אתה בכלל" דניאל קטע את דבריו

דניאל :" סתום ת' פה אתה ואל תתערב! חן אני אומר לך אני נשבע לך זה לא היה ככה בואי ואני יסביר לך את הכל זה ממש לא ככה בבקשה את חייבת להאמין לי אני לא אמרתי כזה דבר בחיים לא ניצלתי אותך בחיים לא אמרתי כאלה דברים הנה אלעד! אלעד בבקשה ממך בבקשה דבר, אמרתי לך אתמול שעשיתי את זה עם חן והתגאתי או משו?! הנה בבקשה דבר!"

הבטתי בציפייה על אלעד. הוא לא ענה, הוא השפיל את מבטו לרצפה כאחד שמחפש תשובה שלא תפגע באף אחד מאתנו.

אני : " אתה חתיכת אפס" אמרתי כשדמעות רבות מציפות את עיניי וברחתי משם בריצה.

שמעתי את דניאל קורה בשמי, שמעתי אותו בוכה אבל לא עצרתי. רצתי הכי מהר שיכולתי ואחריי מור וטל מנסות להשיג אותי.

ושוב אותה ריצה, פלאשבקים מלאו את חלל ראשי מאותו היום בניו יורק. היום בו הלבבות שלנו התמזגו, הרגשתי שקרה לו משהו, בכיתי איתו ביחד, כאבתי איתו ביחד, שנאתי איתו ביחד, הרגשתי את פציעת אהבתנו.

-

משהו עצר אותי. נפרדתי מעומר ונעמה לאחר שליוו אותי ועליתי לביתי. הכל היה כל כך שחור כל כך לא ברור.

עליתי במדרגות.

הרגשתי כל כך כבדה. כל כך כואבת.

לא הייתה לי סיבה.

הראש שלי התחיל להסתחרר.

לא ידעתי מה קורה לי.

עליתי עוד מדרגה.

ופתאום קיבלתי דקירה בלב.

" אווץ' " צעקתי, אבל אף אחד לא שמע. כל כך כואב.

דניאל! דניאל!

אני חייבת לדבר איתו.

לא יכולתי לחשוב על שומדבר אחר.

התחלתי לבכות. כל כך כאב לי

והדבר היחיד שהיה לי בראש זה דניאל.

לא יכלתי לחשוב על כלום.

רציתי אותו כאן ועכשיו

הרגשתי מגעיל

הרגשתי בוגדת

אני אוהבת אותו

הכי אוהבת אותו בעולם

כאב לי.

טמנתי את הראש בין ידיי ובכיתי כל כך. הוצאתי הכל.

הכאב כבר נעלם

אבל הבטן. תחושת בטן. משהו קרה. ואני ידעתי את זה.

כאב לי כל כך.

לא ידעתי מה לעשות.

הבטתי בשעון שמראה 14:14.

החלטתי שאני לא מסוגלת לחזור עכשיו הביתה. ירדתי במהרה במדרגות והתחלתי לרוץ.

לא ידעתי לאן לא ידעתי כיוון.

התחלתי לרוץ.

הדמעות זלגו.

ואפילו לא ידעתי למה.

זה היה מצב עגום מצב כל כך מוזר.

רצתי ורצתי ולא עצרתי. לא ידעתי לאן אני מגיעה, לא ידעתי לאן פניי מובילות

-

 ושוב אני מוצאת את עצמי רצה ללא מוצא, מריצה במוחי כל מאית שנייה שבכיתי בגללו, כל כך בכיתי כי חשבתי שאני בעצם, פגעתי בו.

הפלאשבקים מהשיחת התוודות הראשונה עלו מיד במוחי.

לא יכלתי לעצור את הדמעות, התיישבתי על המדרכה והתחלתי לבכות. נזכרת בשיחות, במילים האחרונות, בתקוות בחלומות, באשליות.

-

התחיל לרדת גשם.

התחלתי לרוץ לעבר הדירה. דמעות מציפות את פניי. עמדתי מתחת לבניין בו גרנו.

לא רציתי לעלות.

ישבתי על המדרכה ובכיתי.

והגשם מטפטף על גבי ולא מרפה.

קר לי. ולי לא אכפת. אני אוהבת אותו כל כך. והוא שונא אותי עכשיו.

פניי מוטלות בין הידיים שלי ואני בוכה.

הדמעות שלי זולגות על המדרכה. דמעה אחרי דמעה.

אני עוקבת אחריה לראות לאן היא מגיעה. היא מתמזגת עם המים הקרים ושטה לה.

האהבה החמימה, בין החיים. זה קשה כל כך קשה.

ושוב אני בוכה בגללה, ושוב אני כואבת את האהבה.

אסור לי להתאהב אני לא רוצה כאב בלב. אין לי כוח לדמעות אין לי כוח לחלומות, אין לי כוח לאשליות.

אני אוהבת אותו כל כך.

לא הפסקתי לבכות. עברו כבר 10 דקות מאז נותקה השיחה בהם אני מוטלת על המדרכה חסרת כל.

-

"דייייייי למה?! למה?! למה?! פאקינג למההההההההההההה!" צרחתי הכי שאני יכולה לעבר האזור השומם שאליו נקלעתי. " תענוווו לי! מישהוווו? משהווווו? למההה! " הבכי כבר הצליח להשתלט עליי.

התמימות שלי, כל כך שמרתי על עצמי, שמרתי מכל פגע. והנה בא האחד שהצליח באמת לפגוע בי, לנצל אותי, לשקר לי פשוט ככה.

ואני כמו טיפשה, ממש ככה. מאמינה לכל מילה ומילה שיוצאת לו מהפה.

מה ביקשתי. מה אמור נא לי אלי.

ביקשתי לטעום את טעם האהבה.

טעמה המתוק והמפנק.

טעמה התומך והדואג,

טעמה המגן והמלטף.

טעמה השומר והאוהב.

אני אוהבת אותו, אוהבת כל כך, והנה הוא פגע בי, בנקודה הכי רגישה בלבי, הילד מולו הסרתי את כל חומותיי, הילד היחיד שמכיר אותי מלמעלה ועד למטה, מכיר מהלב, מהמוח, מההגיון, מהגוף, מהרגש,מכיר את נשמתי. את הנפש שלי. יודע כיצד אני חיה, יודע את הרכב האוויר לנשימה המתאים לי.

שכבת המגן שלי בפניו נעלמת. והנה החץ פוגע בי היישר בלבי הכאוב.

הבלתי מנוסה.

אני מרגישה כיצד הוא מתכווץ ומסרב להרפות.

אני מחבקת בחוזקה את רגליי נכנסת עם ראשי לתוך גופי.

הטלפון לא מפסיק לצלצל. אלו היו מור וטל, מדיי פעם גם חסום, והמון שיחות מדניאל.

אני מרגישה את הדם זורם לו בגוף, מטייל עם הכאב, עם הדמעות.

הבטתי קדימה, מבין רגליי לאותה נקודה חסרת כל, מביטה למרחק, כאשר תסכול עוטף את בטני

מבטי עובר לעבר גופי, צמרמורות עוטפות אותו, מלטפות כל נקודה בו, אני משפשפת עם ידיי את זרועותיי, מרגישה את הנגיעות שלו שאתמול גרמו לי כל כך להיות מאושרת. אני נזכרת באותם רגעים והצמרמורות רק מתחזקות, לא נעלמות. ומילותיו מהדהדות.

"אני נשבע לך חן אני אוהב אותך כל כך אוהב אותך" מהדהדות שוב ושוב... "אני נשבע לך חן אני אוהב אותך כל כך אוהב אותך..נשבע לך אוהב אותך, אוהב אותך, אוהב אותך.."

פתאום קלטתי איך הכל משתנה, איך קולו נהפך מאוהב לצבוע לא ידעתי מה עלי לעשות.

הבטתי בעצמי. בגרביון הורדרד שהתרטב מהדמעות. בחולצה הורודה שמביטה בי בפרצוף צוחק.

התחלתי לדמיין בראשי איך החולצה מביטה בי בפרצופה ופשוט צוחקת עליי.

והצחוק מתחזק.

ואני משתגעת.

ואני מביטה הצידה.

העמוד לידי צוחק.

ואני שומעת את קולות חבריי צוחקים.

ואני רואה מולי את דניאל עומד וצוחק.

אני לאט לאט מרגישה איך אני משתגעת.

עובר אורך ברחוב, עובר עם קניותיו, ואני רואה אותו צוחק מהמבט המטושטש שאותו אני רואה מבין כל הדמעות.

ואני מכסה את אוזניי בידיי ומשכנעת את עצמי שזה לא באמת קורה. ואני מטלטלת את ראשי בחוזקה. מביטה מסביבי ורואה כי הכל כרגיל.

והסבל מציף אותי ואיני יודעת מה עלי לעשות.

אני מסתובבת ורואה אותו עומד מאחורי, עומד כאשר דמעות רבות מכסות את עיניו. במבט חסר אונים הוא מביט בי, מביט ולא אומר דבר.

!@#!@#!@#

אהבתם?

תגיבוו (:

אז, כחשבתי שהכל טוב ויפה, לא ידעתי מה מצפה לי בהמשך.

תמימה, זאת בדיוק המילה המתאימה.

ארבע ימים אמרתי, ארבע ימים לחזור שנראו בעניי כל כך קצרים.

לא תיארתי לעצמי כמה הם יכולים להיות ארוכים.

!@#!@#!@#

'נו טוב', אמרתי לעצמי 'היא כבר העירה אותי אז כבר נקום'.

מצב הרוח שלי על הבוקר היה טוב מהרגיל, הייתי בתוך עצמי לא חשבתי על אחרים. זו זכותי פעם אחת באמת בניגוד לכל להתעסק בעצמי ולא בבעיות האחרים.

התמתחתי כאשר הרמתי את גופי מהמיטה. היה לי מצב רוח טוב מהרגיל. הדלקתי את המערכת  על השיר

Everytime We Touch של Cascada כמה שחרוש ככה אני אוהבת אותו.

התחלתי לרקוד ולהתמתח ובעיקר לשחק אותה בתחילת השיר שכביכול איטית. שמתי את ידי כמיקרופון מול פי והתחלתי לשיר עם הרבה מאוד דרמה. באמת הייתי מאושרת.

I still hear your voice, when you sleep next to me.
I still feel your touch in my dreams.
Forgive me my weakness, but I don't know why.
Without you it's hard to survive.

ואז הגיע הפזמון.

אפשר למור שעם פיג'מה מינמלית הכוללת תחתון 'דפוקאותי' של מיקימאוס וגופייה רופפת היה לי מאוד נוח להשתגע.

התחלתי לקפוץ לשיר בקולי קולות, לצרוח, לרקוד ובעיקר להנות.

'Cause everytime we touch, I get this feeling.
And everytime we kiss I swear I could fly.
Can't you feel my heart beat fast, I want this to last.
Need you by my side.
'Cause everytime we touch, I feel this static.
And everytime we kiss, I reach for the sky.
Can't you hear my heart beat slow.
I can't let you go.
Want you in my life

קפצתי על המיטה, ממש התחרפנתי וזה באמת היה כיף מהרגיל!

בזמן שהשיר המשיך להתנגן לו, ביחד עם תנועותיי הרבות, המוזרות, המשוגעות ובעיקר השמחות הלכתי לכיוון הארון שלי. פתחתי אותו בזמן שאני זזה לפי קצב השיר, לוקחת לי ג'ינס קצר, גרביון ורוד בגוון אפרסק בהיר עד הברך וסטרפלס ורודה בצבע כהה יותר מהגרביון. אפשר לומר שהשמחה השפיעה עליי מהרגיל, מיהרתי לערוך מקלחת חמה, להתלבש, לצחצח שניים ופניתי לחמם את המחליק בזמן שאני מכינה במטבח טוסט טעים עם רוטב פיצה זיתים ותירס.

כמובן בזמן שהכל נעשה בזריזות ובשמחה המוזיקה פעלה בפול ווליום ולי? ממש לא היה אכפת. הבית היה ריק, רק אני הייתי בו, כנראה אמי יצאה לסידורים ושרית פנתה לעבודה ככה שאני לגמרי לבד.

השירים המשיכו ועברו, זה היה הדיסק הישן של Cascada שכלל שירים רבים שמחים וקופצניים.

בניהם היה את, Bad Boy,  Ready For Love,  Miracle הכוללים תווים ואקורדים של טראנסים שיודעים להקפיץ ולא להפיג ולו טיפת שמחה שיש באוויר או יותר נכון לומר בלב.

!@#!@#!@#

"שני את לא מבינה מה יש לי לספר לך דיבור דחוף!", נופר העבירה לשני את פתקה דרך תלמיד בכיתה וישב לפניהם, באמצע שיעור אנגלית.

" נו ספרי במילא המורה לא מעניינת אותי עם הדיבור שלה, מעניין לי תתחת איך כותבים הווה מ-ו-ש-ל-ם" שני העבירה לנופר את הפתק באותה הדרך שהעבירה לה נופר , היא קראה אותה וחייכה לעצמה לאור הבדיחה הפרטית והחליטה לכתוב לה על מה שמעה.

" קיצור שמעי בבוקר שמעתי את טל מדברת בטלפון עם חן מסתבר שאתמול דניאל עשה לה משהו לא מעניין אותי בדיוק מה כל מיני נרות וכאלה נו את בטח יודעת קיצר הם עשו את זה! אני כמעט בטוחה מליון אחוז אין הוא לא עד כדי כך דפוק מסתבר שהבתולה שלנו לא כזאת קדושה!!" נופר כתבה וקראה את פתקה שוב בדקה שלא שכחה שום פקט ואז הוסיפה מלמטה " תקשיבי זה יכול להרוס אותה, זה בטח משהו סודי אפשר נו את יודעת, לנצל את זה, אנחנו נחשוב כבר איך" כתבה והעבירה חזרה לשני.

... : " חלאס כבר עם זה! קחי תתני לה לבד" אמר התלמיד שדרכו העבירו.

... : " מה הולך פה? נופר מה זה צריך להיות, תני לי מיד את הדף!" אמרה המורה.

נופר :" לא לא, נו זה סתם אני מצטערת אני מכניסה את זה לתיק" נופר הסתובבה לעבר התא הקטן שבתיקה והניחה שם את הפתק. היא לא שכחה לזרוק לעבר התלמיד הערה מגעילה שכללה את העובדה כי הוא מלשין.

המורה המשיכה בשיעור ונופר הודתה שלא ראתה את הפתק.

כאשר נגמר השיעור שני רצה לנופר במטרה לדעת מה גילתה.

נופר: " יאו אל תחפרי לי פה, בואי החוצה" עם הדיבור הפרחי והפוזה שהייתה נראית לעיין יצאו השתיים לכיוון המסדרון בריצה.

נופר : " יאו תסתכל לאן אתה הולך פעם הבאה" סיננה נופר בעצבים לילד שניתקל בה מבין כל התלמידים.

רק מה שהיא לא שמה לב, זה שאותה דחיפה הפילה את הפתק הקטן שהיה חבוי בתא הקדמי שבתיקה.

!@#!@#!@#

' איך באלי עוד טוסט' אמרתי כשהמשיכה הבטן שלי לקרקר בסיומו של הטוסט הראשון. בזריזות הכנתי לי עוד אחד ועד שהיה מוכן פניתי למקרר ומזגתי לי שוקו. עם הכוס פניתי למחשב מוצאת את עצמי בודקת אווים של ילדים כמו ילדה משועממת, כאילו באמת מעניין אותי לדעת מה אנשים כותבים, אבל שיהיה, לפעמים אווים אומרים הרבה מעבר למילים.

דניאל היה על לא זמין וכתב:

-~-

חן אתה כל חיי

וכל מילה נוספת מיותרת

-~-

אני מאוהבת בו, איךה וא תמיד יודע מהם המילים הנכונות לגרום לי לעלות חיוך ענק על הפנים שלי.

האווי של טל לעומת זאת היה:

-~-

ככל שתאמינו באנשים ככה רק תפגעו יותר.

בבצפר........בוקר חרא.

חנצ'י מאמי שלי דיבור דחחחחחוף!

-~-

האווי של ליטל היה כזה:

-~-

"שתתחיל להתגעגע תזכור שאתה זה שנתת לי ללכת"

עדיין אוהבת אותך.

-~-

אוי נו באמת, שוב האלעד הזה, היא זקוקה לשיחת עידוד ודחוף, בשביל החברות שלי ידעתי שאת האושר שלי עליי להניח בצד כדי לייעץ להם ולעזור להם להתמודד. התכוונתי לעשות את זה ישר שאלך לבית ספר.

הטוסט הטעים שהכנתי לי היה מוכן ופניתי לראות קצת סדרות בטלוויזיה.

האווי של גיל היה כזה

-~-

אני ואת זאת האהבה מהשמיים

אני ואת זה החיבור הכי נכון

רואים אצלנו את האושר בעניים

להיות איתך זו הרגשה של ניצחון

יום יבוא ואת תביני שאני הוא האחד בשבילך

-~-

לא ידעתי למי הוא מתכוון וגם העדפתי להתעלם מזה. פחדתי להסתבך ועכשיו שהכל מושלם, לא רציתי להרוס.

!@#!@#!@#

...:" אחי, בוא בוא שניה"

... : " אה גבר?"

... :”  קלוט קלוט.."

...:" פשיי סחטיין עליו, האמתי לא האמנתי שיצליח לו."

...:" בוא בוא נחפש אותו"

...: " טוב קח"

...:" זרוק את זה פה מה אכפת לי"

!@#!@#!@#

הבטתי בשעון. הוא הראה 12:15 החלטתי להתארגן ולצאת לכיוון בית הספר, במילא אין לי מה לעשות יותר בבית, מאוחר יותר נזכרתי שעליי להתקשר לרון, להתעדכן במה שקורה בבית ספר שם, בניו יורק.

כל מיני חובות שעליי לעשות עברו במוחי אחת מהם, הייתה ליצור קשר עם נעמה כיוון שהשיחה שלי עם עומר לא נגמרה מי יודע מה בפעם הקודמת.

התאפרתי מעט בזריזות ולבשתי את הבגדים שהכנתי לי, נעלתי את הנעליים השטוחות, פלאפון מפתח ויצאתי.

!@#!@#!@#

...: " אואו רגע רגע שמעו כולם"

...: " שתוק תן את זה שניה גם אני רוצה לראות"

...:" טוב אם תהיו בשקט כולכם תוכלו לשמוע" הוא נעמד על הכסא שהיה מונח באמצע המסדרון והחל לקרוא.

...: "בלה בלה בלה.. לא מעניין או הנה.. אתמול דניאל עשה לה משהו לא מעניין אותי בדיוק מה כל מיני נרות וכאלה נו את בטח יודעת קיצר הם עשו את זה!! אני כמעט בטוחה מ-ל-י-ו-ן אחוז" אמרת והדגיש כל אותו ולאחר מכן המשיך בדבריו " אין הוא לא עד כדי כך דפוק, פשיי זיין אחושרמוטה..קיצר אני ממשיך..מסתבר שהבתולה שלנו לא כזאת קדושה!! אואואו דניאל הפציץ חכו חכו יש פה עוד.....תקשיבי זה יכול להרוס אותה, זה בטח משהו סודי אפשר נו את יודעת, לנצל את זה, אנחנו נחשוב כבר איך"  אחד הערסים של השכבה צעק לקול הצוחקים שמסביב אשר ראה את דניאל עובר ממולו לכיוון כיתתו.

... : " אחי בוא בוא גבר"

דניאל : " מה?" אמר כלא מבין.

.. : " אתה.....אתה אחד משלנו"

דניאל : " על מה אתה מדבר?"

... : " אל תשחק אותה, אתמול, אתה והזונה שלך אתמול.......אה??"

דניאל הביט בילד שמולו המום, הוא לא חשב פעמיים והעיף לעברו בוקס בחוזקה ישר לפניו.

הילדים החלו להתאסף מסביבם למראה המכות שמולם.

דניאל : " תקשיב ותקשיב לי טוב, שלא תעיז לדבר אל חן ככה!" אמר והחטיף לו בעיטה נוספת.

טל ומור ראו את ההמולה מרחוק והחליטו להתקרב ולראות מה קרה.

כאשר שמו לב כי דניאל מעורב מיהרו להפריד ולהבין מה קרה.

טל : " דניאל, בוא!! עזוב אותו ובוא מיד!"

דניאל : " לא עוזב ולא כלום הוא ישלם"

... : " אני לא עשיתי כלום, לא אשמתי שחברה שלו נותנת"

טל ומור היו בהלם! הם עמדו בשוק ולא זזו. טל הביטה על דניאל במבט שואל והוא השפיל את מבטו כלא ידע מה להגיד.

טל  מיהרה ומשכה את דניאל לצד.

טל : " זה נכון, קרה משהו אתמול?" דניאל לא ענה והשפיל את מבטו, המכות בפניו כאבו אבל יותר כאב לו המחשבות של תלמידי בית הספר.

טל : " דניאל!" הוא עדיין לא ענה ומבטו לא זז מהבלטה שמתחתיו.

טל : " אני לא מאמינה, אתה פשוט חתיכת חרא, אני לא מאמינה בשביל מה עשית את כל זה בשביל מה? בשביל לצאת גבר? סחטיין עליך הצלחת, אתה והשמועות שלך..ואני עוד חשבתי שאתה שווה משהו" טל דחפה אותו דחיפה קלה ורצה משם במהרה לכייון מור, היא ידעה שהיא חייבת לעשות משהו אחרת יקרה משהו רע.

ודניאל? עומד, ולא מבין למה לא יכל להגיד לה את האמת, להגיד לה שלא קרה כלום, שהוא לא התכוון לעשות לה כל רע, שהוא מכבד את חן ולגמרי לא מזלזל בה, שהוא באמת אוהב אותה, בכנות ובנאמנות.

ולטל..זה בכלל לא היה נראה ככה. היא הרגישה איך הוא מנצל את חברתה, הרגישה דקירה בלב כשידעה איך חן תפגע כשתדע, אחרי ששמרה על כבודה, על קדושתה. היא ידעה איך חן שנאה את הבנות שרצות עליהן שמועות בכל בית ספר, היא ידעה כמה היא מזלזלת בבנות כאלה, כמה היא לא יכולה להביט להם בעניים אחרי שכאילו מכרו את עצמם ואת גופן בגיל כה מוקדם, גיל שרק מתחילים בו בעצם ללמוד.. ללמוד על החיים עצמם.

!@#!@#!@#

עצרתי בקיוסק של משה וקניתי לי בקבוק נסטי, והמשכתי בדרכי לכיוון בית הספר.

נכנסתי לבית הספר כדקה אחרי הצלצול, שמחתי שהיום יש להם יום קצר ואוכל לבלות עם דניאל את שארית היום וגם עם כמה מחבריי..

כשעברתי בשער כל המבטים הופנו אליי, זה היה מאוד מוזר הרגשתי איך בוחנים אותי, צוחקים, מצחקקים, מסתודדים. לא הבנתי דבר אבל כמו תמיד, לא בדיוק היה לי אכפת.

ראיתי מרחוק את טל מתקרבת אליי במהרה, מחבקת אותי ומושכת אותי למקום שקט.

אני : " מה יש לך מה הקטע הזה, דברי נו אני רוצה לראות את דניאל"

טל : " לא בטוח שתרצי לראות אותו אחרי מה שאני יספר לך."

אני : " מה קרה, מה יש לך?" אמרתי כאשר ראיתי את המבט הלחוץ בעינייה.

היא שתקה מספר שניות ואז החליטה לדבר.

!@#!@#!@#

הפרק יצא קצת ריקני לפי דעתי, עומק בטוח יהיה בפרק הבא (:

 שאותו אעשה היום בערב כשאחזור מהסטודיו אשתדל לשים אותו מחר כדי לפצות אותכם על הזמן שחיכיתם=]

יום נעים לכולם

ממש מצטערת שלא הוספתי פרק.

כן כן גמאני כמו כולם חולה בגלל החורף המעפן הזה.

איזה הרגשה חרא יאו=\\

אפצה אותכם בפרק ארוך ארוך היום בערב.

עכשיו אלך לי לנוח חח

תודה מראש (: