עומר נכנס לחדרו מנסה להבין, לשכוח, לתהות אם אפשר להחזיר את הזמן לאחור, לחיות כמו פעם.

אם אפשר לחזור לאותו האור הלבן והבוהק ולא לאותו צבע שחור אפל וזועק.

הוא כל כך פגע בה, היא כל כך פגעה בו, היא פגעה גם בשני, היא פגעה גם בעצמה.

סכינים תקועות שנכנסות אחד לאחד מאחד לאחד, הוא יכול לעשות משהו יכול לנסות, הוא תהה אם יוכל לתקן, להוציא את הסכין מבטנו, להוציא מבטנה.....ולהוציא גם מבטנו......מבטנו של ההוא.

משב הרוח שפגע בחלוני העיר אותי מבהלה. קמתי כשאני נאחזת מהשמיכה והיא הולכת אחריי והלכתי לכיוון חלון חדרי.

הבטתי בשעון 3:00 לפנות בוקר. ישבתי על עדן החלון מריחה את טיפות הגשם שהכו ברחובות ניו יורק. הרחוב מתחת לביתי היה שומם, לא היה בו כלב. הרמתי את ראשי אל השמיים הכחולים הכהים, מביטה בטיפות שנופלות ונופלות. צמרמורת קור כיסתה את גופי ואני הגברתי את אחיזתי בשמיכה. לשמוע את רעש הטיפות, להריח את ריחם, להרגיש אותם על האף לראות שהם נופלות ולנסות לטעום את טעמם.

נכנסתי למיטה, שחלון חדרי פתוח ורוח חזקה נושבת לתוכו. הנחתי את ראשי על הכרית, מנסה לשכוח, מנסה לתהות שוב. או אולי אפילו להכניס לראשי קצת מחשבות אופטימיות, או בכלל להתעלם ממה שבאמת קרה.

הגשם התגבר מדקה לדקה. עצמתי את העניים. מדמיינת אותי שם. באמצע הרחוב, מדמיינת אותי מחכה לו והוא איננו בא.

להרדם כבר לא הצלחתי.

הדלקתי את המחשב מנסה להעביר את הזמן עד הבוקר.

"נעמה קומי..בצפר" אמר עומר לנעמה.

אחרי 10 דקות של נסיונות להעיר את נעמה, הם קמו שניהם באדישות מוחלטת אחד כלפי השני עם מצב רוח שלא היה מבייש אבל.

לנעמה שהייתה בטבעה ילדה חייכנית, זה היה מוזר.

הם ירדו שניהם לכיוון האוטובוס עומדים בתחנה ושותקים.

נעמה:" אולי דיי?!, תפסיק דיי! עבר נגמר! צא מזה!! נמאס לי לראות אותך ככה ונמאס לי להיות ככה בעצמי!"

עומר :" אני לא אמרתי לך להיות ככה.." ענה לה באדישות.

נעמה:" תפסיק להיות כזה אדיש ואל תשחק לי אותה איזה גיבור גדול אז היא לא ש-מ-ה עלייך מה הביג דיל?! אל תשחק לי אותה איזה ילד שלא מודע למראה שלו תעשה לי טובה אתה אחד הילדים הכי חתיכים שראיתי אין פה אחת שלא תרצה אותך תשכח ממנה כבר יאלללה!" ענתה לו בעצבנות.

עומר :" אבל אני לא רוצה לשכוח ממנה מה את לא מבינה?" ענה לה בטון רגוע ושקט..בעיקר פגוע.

נעמה:" אין רוצה. ח-י-י-ב" אמר והדגישה כל  אות ואות.

עומר :" באמשלך..אל תתערבי"

נעמה:" אואוא איזה גבר..מזה הדיבור הזה..ובמקרה אם שכחת היא גם אמא שלך! ואני יתערב כמה שבאלי במקרה..במקרה! אני אחותך " אמרה לו בנימה צינית.

עומר :" שקל? שתיים? מה את רוצה?"

נעמה:" דולר יש לך?"

עומר:" גדול עלי.."

נעמה:" הנימה האדישה שלך לא תורמת בכלום תפסיק להיות כבר כזה אפס!"

עומר הרגיש דקירה קטנה בליבו. כאב לו. הוא לא ענה לה הוא ידע שהיא צודקת.

פרצופה של נעמה השתנה מכועס למתחרט. היא לא הייתה צריכה להגיד את זה..היא פגעה בו. היא ידעה.

נעמה:" נו עומר לא התכוונתי ככה. אני רק אומרת שדיי תמשיך הלאה."

עומר:" נעמה..את רוצה שאני יגיד לך מה אני חושב?"

נעמה:" דבר.."

עומר  :" בחיים את לא התאהבת..אין לך מושג בכלל מה זה אהבה. מזה לאהוב בן אדם מה זה להרגיש בן אדם, מה זה להתגעגע, מה זה לחשוב. מה את חושבת שלאטום את עצמך זה טוב? זה עושה אותך חזקה? שומר עלייך ממשהו? לא..אני רוצה להגיד לך שאת טועה. את שומרת על עצמך מהחיים! וכדאי שתתחילי להפנים את זה."

נעמה שתקה ולא הגיבה כעבור כמה שניות האוטובוס עצר בתחנה של הבצפר של עומר, עומר קם במטרה לצאת מן התחנה והוסיף " על אהבה....לא מוותרים כל כך מהר" אמר וירד.

נעמה הביטה בעומר המתרחק ממנה.

המילים שלו כאבו לה יותר מכל דבר אחר " את שומרת על עצמך מהחיים!" " את שומרת על עצמך מהחיים!".

דמעה ירדה על פניה. " אין לך מושג בכלל מה זה אהבה.." לא היה לה מושג. הוא צדק. היא לעולם לא התאהבה. לעולם לא התאהבו בה. היא פחדה. כל כך פחדה. דמעה ועוד דמעה מבין המחשבות. "אין לך מושג בכלל מה זה אהבה"..היא חושבת ומבינה..לעולם לא אדע מה זאת...............אהבה.

אני :" זהו?" אמרתי לנוכח הקרטון האחרון שהעלנו במדרגות לביתנו החדש שבקומה הראשונה בבניין הישן שבפינת הרחוב.

אבא :" כן ".. אבי היה קר מאז שחזרתי..כנראה שהגירושים שברו אותו.

אני :" אתה זוכר שמחר יש לי טיול נכון?"

אבא:" איזה טיול?"

אני :" מבית הספר?"

אבא:" מעולה, וכן"

אני:" אז זהו?"

אבא:" מה?"

אני :" לא משנה.." אמרתי בעצבות , לקחתי את תיק בית הספר שהיה מונחעל יד הדלת ויצאתי לכיוון המדרגות.

אבא:" חכי שניה."

אני:" מה?"

אבא:" קחי.." אבי הושיט לי 3 דולר. " תקני לך אוכל בבית הספר"

אני :" תודה" אמרתי וירדתי במדרגות. הכל כל כך אדיש, הכל כל  כך קר, שקט, עצוב.

הייתי נותנת הכל כדי לדעת מה כל כך השתנה.

כעבור 10 דקות הגעתי לבית הספר. זה היה כל כך מוזר לראות את כולם שוב. נכנסתי לכיתה, שהייתה חדשה בשבילי עד לפני שבועיים, לא היה קשה לראות שכולם כבר התחברו אחד עם השני. משהו שהיה לרעתי אבל זרמתי. הקשרים שלי פה לא בדיוק עניינו אותי.

דביר התקרב אליי " תראו תראו מי חזרה..ברוך הבא!" אמר לי בציניות גמורה.

אני :" איזה כיף לבוא ולראות את הפנים שלך ישרררר על הבוקר!" החזרתי לו בנימה עוקצנית.

דביר:" אם היית יודעת רק כמה התגעגעתי אלייך!"

השיחה הצינית שלנו נמשכה עוד כמה דקות לאחר מכן יובל ושקד ניגשו אליי ושאלו איך היה בארץ כמובן שעניתי שהיה כיף ושנעמה התגברה על מות סבתה. נעמה...היא עוד לא הגיעה. המורה נכנס לכיתה וברך אותי לשלום אך נעמה עדיין לא באה.

איתי :" שבו תלמידים אני רוצה להסביר כמה דברים.."

רעש ודיבורים היו בכיתה, לאחר כמה שניות איתי דפק עם העט על השולחן וכולם שוב שתקו.

איתי :" אז זהו..שבועיים מפרכים עברו עלינו וכמו שאתם יודעים מחר יש לכם טיול, אל תתלהבו יותר מדיי. טיול לימודי למדיי שעליו תיבחנו בשבוע הבא, אל תשכחו שק שינה! אנחנו נישן בבית הנוער וכמובן את הדברים שנחוצים לכם ליומיים, ספר כימיה מחברת וכלי כתיבה. מי שלא בא בתלבושת מ-ל-א-ה-!, כן ירדן, לפני שתשאלי מלאה זה הכל כולל הכל!, אז זהו אין לי עו.." נעמה שהופיעה בדלת הכיתה קטעה את דיבורו של איתי. דמעות היו בעינייה.

איתי:" או נעמה..ברוך הבא הכנסי בבקשה ושבי במקומך.." כולם בכיתה חשבו שהיא בכתה בגלל סבתה. אבל הכרתי אותה מספיק זמן כדי לדעת שהבוקר שלה לא היה מזהיר במיוחד. ראיתי שנעמה עוברת על מקומה לידי ומתקרבת לשבת במקום פנוי אחר. 'היא יושבת ליד דביר!' אמרתי לעצמי ועוד לא עכלתי מהעכשיו קרה.

'אוקיי..אם היא רוצה להתקרב אליו היא יכולה אבל שתודיע לפחות..' כן, תאמת נפגעתי. מה יש למה ממני ?

שאר השיעור עבר מהר, בין השיעורים יובל באה לשבת לידי ושקד הלכה לשבת ליד ירדן, ואת האמת, יובל ממש נחמדה. התחברנו עוד יותר מה שגרם לנעמה לכעוס יותר ויותר אבל לי..זה ממש כבר לא היה אכפת.

בהפסקה יובל שקד ואני הלכתי לכיוון הדשא ועד מהרה הגיעו גם רון וחבריו.מיכל הייתה בינהם. היא הסתכלה עליי ממש מוזר והתחששה עם חברה שלה בצד. זה ממש עיצבן אותי אבל אחרי כל הבוקר הזה העדפתי להבליג.

רון :" היי..תחייכי קצת." פנה אליי רון..

חייכתי חיוך מאולץ והבטתי אל הריצפה.

רון הרים את ראשי " מה יש מאמי?"

אני :" סתם עזוב.."

רון :" נו..הרי את בסופו של דבר תשברי ותגידי לי..תחסכי את הוויכוח המיותר הזה.."

אני חייכתי חיוך קטן והחלטתי לספר לו " סתם נעמה החליטה לעשות פוזות קצת בבוקר וזה ממש מרגיז אותי" העדפתי לחסוך מרון את הפרט שעברתי לדירה הישנה שבסוף הרחוב וכמובן על מצבו של אבי..אבל כדי לתרץ את המצב רוח העגום שלי השתמשתי בתירוץ של נעמה שפעל טוב דווקא.

רון:" אז למה את מחכה?"

אני :" מה?"

רון :" נו אל תהיי תינוקת היא לא עצבנית סתם..לכי תדברי איתה.."

אני :" אתה חושב?.." אמרתי בהיסוס.

הוא הנהן לי בחיוב ונשק לי המצח. חיבקתי אותו חיבוק של תודה וראיתי את מיכל נועצות מבטים חדים ביותר בנו.

לאחר מכן התקדמתי לכיוון דביר ונעמה שישבו ביחד באחד הספסלים.

אני : "אפשר?" שאלתי והתיישבתי על הספסל.

נעמה:" התיישבת כבר אז למה את שואלת.."

דביר   :" אוקי בנות..אני מיותר פה אז.........יאללה בי"

אני :" לקח לך זמן להבין יחסית לילד שלומד בבית הספר הזה"

דביר:" קורה.." אמר, נשק לנעמה על הלחי קרץ לה והלך.

אני :" אויי! שונאת אותו": מלמלתי לעצמי.

כעבור כמה שניות התחלתי לדבר" נו נעמה..מה יש לך ממני?"

נעמה לא ענתה.

אני :" השתיקה הזאת ממש לא תעזור עכשיו.."

נעמה:" וואלה? לי דווקא כן.."

אני :" מה אני בכלל מנסה.." מלמלתי לעצמי וקמתי מהספסל הולכת לכיוון הדשא בחזרה.

נעמה:" לא חכי שניה..!" עצרה אותי נעמה..

נעמה:" אני..אני מצטערת זאת לא אשמתך פשוט..כל המצב עם אחי גורם לי לכעוס עלייך."

התיישבתי חזרה מאוכזבת ביותר מתשובתה.."אני..אני מצטערת אבל.."

נעמה: " לא אין לך על מה באמת שאין..פשוט מאז אנחנו כל הזמן רבים..ו..הוא אמר היום בבוקר משהו שבאמת פגע בי."

אני :" מה הוא אמר לך..?"

נעמה: "עזבי את לא תביני.."

אני :" תנסי אותי.."

נעמה:" זה לא כל כך פשוט.." נעמה לקחה נשימה עמוקה ולבסוף אמרה.." תראי חן..את ילדה יפה מושכת חברותית, את רקדנית ויש לך גוף מהמם. מה אני? אני כלום..אני סתם עוד ילדה ואין בי שום דבר מיוחד..אף אחד בחיים לא התאהב בי. אין לי מושג בכלל מה זאת אהבה..אני שומעת עליה כל כך הרבה ואני לא יודעת..ואני גם בחיים לא אדע..אני אומרת דברים לאחי..אומרת בלי להבין בלי לדעת בלי לקלוט בכלל את גודל הדבר..אני..אני כלום..פשוט כלום.."

לקח לי כמה דקות להבין מה שהיא אמרה.. שיחה של "לא נכון את כן.." ממש לא תעזור פה..מה גם שהצלצול נשמע ברקע. השיחה לא הסתיימה. ידעתי שהיא תמשיך בסוף היום.

בשאר השיעור שהיה חשבתי על מה שנעמה אמרה. חשבתי בכמה אנשים פגעתי.

פגעתי בגיל שדחיתי אותו פגעתי בעומר..פגעתי בנעמה...בדניאל..........והכי הרבה פגעתי בעצמי. החיים לא יכולים להמשיך ככה. אני מסורבלת בקשרים של החיים, בתוך שבילים ומסלולים לא ברורים. זה חיב להשתנות. ידעתי את זה.

מעגל אחד נפתח.

מעגל אחד נסגר.

אממ לפני הכל..אני מרגישה שאיבדתי המון קוראים בגלל השבוע הזה שלא עידכנתי..=\ וזה מבאס אבל בתאכלס זה מובן.

עכשיו כתבתי פרק ואכתוב עוד מעט עוד אחד, ומקווה מחר לכתוב עוד...אשתדל שיהיה לי מין "מאגר" של כמה שיותר פרקים שאוכל באמת לשים פרקים כל יום..יומיים גג. כל השבוע אני חושבת על הסיפור מנסה לראות איך אני ממשיכה אותו אז אממ מקווה שתאהבו

תודה על התגובות בפוסט הקודם.

ואל תשכחו להגיב גם עכשיו!! זה מעודד וזה מה שנותן את הכוח הרצון והכי הכי הכי הרבה את המוטיבציה לכתוב שוב ושוב ושוב.!!

אז תגיבו כן :P?

ואחרי חפירה מעצבנת חח סופוסוף לפרק..;]

פרק 36

התקרבתי אליו והוא חיבק אותי חזק חזק חזק.

הוא אחז בפניי והביט בי עמוק לתוך העניים.

רון :" אני אשמור עלייך...תמיד!" רון נישק אותי על מצחי ואני חיבקתי אותו שוב

 איזה מזל ענק יש לי שהוא נמצא איתי שהוא באמת כאן תומך מחזק כשקשה, ידיד אמיתי.

כשהתנתקנו ראיתי אותו..את עומר נשען על המנורה ומביט בנו, נשען ומשפיל את ראשו.

הפסקה. גיל הפסיק את טל מהנשיקות שלא הפסיקו, הוריד אותה מעליו והתקדם בחשש לעבר דניאל.

הוא לקח נשימה עמוקה. הוא שנא להפגע, הוא שנא שהוא פוגע בו. אבל הוא חבר טוב, עובר עליו משהו.

גיל עמד מאחורי דניאל, מחכה עוד שניה לא יודע אם לעשות את הצעד.

בסופו של דבר הוא שם את ידו על כתפו של דניאל שישב על המדרגות בסוף המסדרון מביט בהולכים והבאים.

דניאל סובב את מבטו הכועס לגיל והחזיר אותו לאותה נקודה ממנה יצא.

גיל :" אני..אני לא מבין מה יש לך באמת כאילו מה נסגר אני מנסה לדבר איתך רגע אחד אתה מרביץ לי רגע אחר מתקרב אליי...............דבר איתי.."

גיל התיישב ליד דניאל במדרגות, מסובב את ראשו אליו ודניאל עדיין מביט באותה נקודה רחוקה

" דבר איתי דניאל..אני באמת רוצה לדעת מה עובר אלייך, ולא משנה מזה אנחנו נפת.."

"גיל" קטע דניאל את דבריו של גיל. " אני לא יכול יותר לא יכול.." עינייו נצצו. " אני מתפרק גיל אני לא יודע מה לעשות אני לא יכול יותר לא יכול ".

דמעה נזלה על פניו של דניאל שסובב מיד את ראשו כדי שגיל לא יראה. הוא 'גבר', אסור לו לבכות, חשב בראשו.

אך את גיל כל הפוזה והכבוד ממזמן כבר לא עניינו. הצלצול נשמע ברקע.

גיל :" בוא.."

דניאל :" לאן? לכיתה..לא לא עזוב אותי אני נשאר פה.."

גיל :" אני יודע כמה שאתה אוהב את שיעור לשון אבל לא התכוונתי לכיתה, "בוא" אמרתי....כי המורה בדיוק באה, ואם היא תראה אותנו..........."

דניאל קם ושניהם הלכו לכיוון בניין יב' שהיה שקט מתמיד.

דניאל :" תגיד הם לומדים בכלל?"

גיל :" איזה...נראלך...אלה לומדים כל יום גג שעה.."

שתיקה שררה בין השניים שנכנסו לאחת הכיתות הריקות ונשענו על השולחנות.

גיל : " אז......."

דניאל :" זונה בת זונה. אנשים זבל יש בעולם הזה זבל! אני אומר לך..אל תאמין לאנשים אל תסמוך הם יתקעו לך סכין בגב..זונה" מלמל לעצמו " אין!! אהבה זה חרא דבר חרא אחי.."

גיל : " אם תדבר נורמלי אני יבין יותר טוב"

התמונות מאותה הנשיקה הדהדו בראשו. דמעה ירדה שוב על פניו " סעמק" מלמל ונתן מכה לרגלו, הניח את מרפקיו וחיבק את ראשו.

גיל לא הגיב. שתק ונתן לו להתפרק.

דניאל : " לא יכולתי לחשוב על זה שאני לא יראה אותה. לא יכולתי. כל הזמן חשבתי...מה היא צריכה להיות שם בכלל? אמא שלה פה, עוד מעט גם אבא שלה יחזור הם יחיו פה, היא תלמד פה. ידעתי שאני חושב...חושב סתם דברים..אבל עדיין. לראות אותה למרות הכל, לראות אותה שוב. רק עוד פעם אחת.

אז הלכתי....."

גיל הקשיב במלוא הריכוז מחכה לראות איך יגמר הסיפור.

דניאל המשיך בדבריו "הגעתי לשם....." דניאל לקח נשימה ארוכה והוציא אותה במהרה כנאנח

"הלכתי לפקידה..היא לא בדיוק נתנה לי להכנס. אז רצתי פשוט..עברתי את כל המחסומים..שוטרים רדפו אחריי, נכנסתי בין מעליות, פשוט הייתי חייב להגיע אליה. הם לא תפסו אותי..נתקעתי בהמון אנשים ופשוט המשכתי לרוץ. בהתחלה כל המחשבות שלי היו לאן אני רץ ואיך אני מגיע לאן שזה לא יהיה..וגם חיפשתי אותה בעניים...הלב שלי חיפש אותה." שרר מתח רב באוויר. גיל לא פצה את פיו, רק המשיך להקשיב לסיפורו של דניאל שלאחר כמה שניות המשיך שוב בדבריו. "בסוף איכשהו הלכתי אחרי הזרם ומצאתי את עצמי בדיוטי פרי..ואל תשאל אותי איך אבל הגעתי..מה שאנשים עוברים במסע של שעתיים עשיתי בחמש דקות...והשוטרים אחריי. הרגשתי שזהו..עוד שניה אני רואה אותה. אומר לה כמה אני אוהב אותה מחבק אותה, מבקש ממנה להשאר. מסתכל לה בעניים. ההתרגשות תבער.  " קולו השתנה לרך יותר "הייתי אומר לה כמה היא חשובה לי, כמה אני צריך אותה איתי ולא משנה מה, אני רוצה שתשאר כאן, איתי. אני כל כך אוהב אותה."

פניו של דניאל נעשו עצובות מרגע לרגע. הוא לא היה מסוגל להמשיך לדבר. התמונה הדהדה שוב ושוב בראשו.

כל כך כאב לו. הדמעות החלו לזלוג בלי חשבון.

גיל היה המום, אך עדיין לא אמר דבר. הוא שם את ידו על כתפו של דניאל, שיבין שהוא כאן, תמיד בשבילו. בשביל כל דבר.

גיל נזכר באותו היום שהוא התנשק עם חן..והיא עצרה אותו, ידעה שזו הייתה טעות. מאז הם לא דיברו על זה, לא סיפרו לאף אחד.

ועכשיו..שהוא שומע את דניאל מתפרק בגללה הוא מרגיש אפס, שום דבר, כלום. הוא שונא את עצמו, הוא נהיה לחוץ יותר מרגע לרגע.

מפחד שדניאל יידע. הוא רצה לצעוק את זה אבל לא יכל, הוא ידע שהוא יפגע בו, הוא ידע שהוא יפגע בעצמו.

בסופו של דבר גיל שבר את השתיקה והדמעות " מצאת אותה בסוף?"

דניאל גיחך לאור שאלתו של גיל " אם מצאתי אתה שואל אותי?...אם מצאתי........כן, מצאתי"

גיל : " נו?! " אמר בלהט.

דניאל  :" מצאתי אותה..מתנשקת עם מישהו אחר, עם העומר הזה.... שהכירה שבוע קודם. היא איתי, דיברנו על זה שנשמור על עצמנו..והיא..היא איתו איתי..איתו..היא בגדה בי..היא נסעה ובגדה בי. היא לא אוהבת אותי, היא לא. הכל היה סתם הכל היה חרטא. היא לא הייתה אמיתית ואני..מאוחר מדיי..הלב שלי שייך לה ורק לה. אני מרגיש כזה אידיוט...כאילו עשו אותי באצבע..אני טיפש, כל כך מטומטם. איך האמנתי..איך "

אם מקודם גיל היה בהלם, עכשיו הוא פירש את המילה מחדש. הוא לא יכל להאמין למה שדניאל אמר.

גיל :" אולי התבלבת אולי לא ראית טוב! לא יכול להיות זה בכלל לא בטוח?"

דניאל:" לא בטוח שמה...שהיא ראתה אותי ובכתה שהיא ראתה אותי? עשתה פוזות והזילה כמה דמעות של 'חרטה.." אמר בציניות.

גיל לא ידע מה לעשות, מה לומר. הוא רק עודד את חברו, ידע שעליו להיות לצידו אם לא הוא ישתגע.

גיל היה מבולבל..הוא הרגיש משהו לחן אבל עכשיו הוא טל, חברו הטוב ביותר בוכה על כתפו על זה שהיא בגדה בו והוא עדיין לאיודע שהיא התנשקה גם איתו. הוא הגעיל את עצמו שחשב עליה. והיא?...........הגעילה אותו יותר.

שאר היום עבר יחסית מהר. בין גיל ודניאל לשאר החברים שררה שתיקה, הם הרגישו שהם באבל.

כולם עצובים מבלי לדעת למה, גיל ודניאל מסתודדים פה ושם, מחליפים מבטים עצובים.. ושותקים.

זרם המים החמים הטה בגופי ברוך. עצמתי את עיניי ומשכתי את שיערי לאחור. מרגישה כל טיפה שנוגעת בי.

חיבקתי את גופי מבין המים החמים שזרמו מלמעלה, מרגישה כל עקצוץ של חום מלטף.

כל כך התגעגעתי לנשיקות שלו לחיבוקים שלו, למבט שאומר את הכל והוא כבר לא איתי לעולם יותר לא יהיה שלי, לעולם........לעולם .

ביחד עם הדמעות שירדו וירדו שרטתי את גופי בחוזקה.

התיישבתי אט אט שגבי מופנה לקיר על הריצפה.

שורטת דומעת מדממת זועקת מבפנים ושואלת רק דבר אחד. " למה?".

טל ומור הלכו לכיוון ביתן שואלות ותוהות מה באמת קרה.

טל : " אני לא מבינה מה הקטע שלו אוף, אני אוהבת אותו והוא..בכלל לא אכפת לו!" אמרה בעצבים.

מור :" אבל תחשבי בהגיון, אולי כל הקטע הזה מפחיד אותו..כל האהבה הזאת שפתאום צצה מאמצע שום מקום. אתם החלטתם לנסות ולראות מה יקרה, לכי תדעי מה באמת הוא מרגיש."

טל :" את חושבת?"

מור : " לא יודעת אבל תדברי איתו."

טל :" הוא לא שם עליי בכלל אוף באלי למות" טל התבכיינה לעבר מור.

מור :" את לקחת את הסיכון הזה...היית צריכה לדעת" אמרה לעברה.

טל:" תודה באמת! את אחלה חברה." אמרה טל והחלה ללכת במהירות מתרחקת ממור בעצבנות.

מור:" לא נו טל, חכי שניה לא התכוונתי ככה." אמרה מור והשיגה את טל.

מור :" תראי, את באמת לא יכולה לדעת מה הוא מרגיש, פשוט תזרמי, ותראי מה הוא אומר"

טל :" מילא אם היה אומר משהו.." מלמלה לעצמה בעצבנות.

מור : "מה?"

טל :" כלום, טוב לא יודעת.....אני באמת מרגישה שאני אוהבת אותו.."

מור :" אז אל.." מור אמרה ושניהם נפרדו כל אחת לביתה.

טל חשבה בראשה כמה היא הייתה צריכה את חן עכשיו, חן הייתה יודעת מה להגיד לה מה לעשות, ואיך לעודד. מור לאמבינה אותה. היא חמודה אבל לפעמים...לפעמים בא לה פשוט להרוג אותה. העצבים שלטו בטל. היא רצתה להעלם. היחס הקר של גיל פגע בה. ואם הוא באמת מפחד? ואם הוא לא רוצה להגיד לה שהוא לא אוהב אותה? טל פחדה להפגע, התסכול איים לשבור אותה מבפנים. היא תהיה חייבת להעמיד את גיל במקום, 'הוא לא יכול להתנהג אליי איך שבא לו'.

הלכתי לכיוון חדרי.. מנסה להרדם. לילה ארוך איים לפרוץ, לילה שלא נגמר. חושבת עליו, חושבת על כל מה שעבר.

להיות איתו, להיות איתו זה כל מה שאני רוצה. לחבק אותי ולומר לו שהאהבה עדיין בוערת, בוערת ולא נגמרה.

הרגשתי איך הטעם שלי להיות פה אוזל לאט לאט, איך הטעם שלי לחיות נעלם.

מחר אני עוברת מפה, מחר שוב בית ספר. מחר שיגרה. אמרתי לעצמי והתכסתי בשמיכה.

עצמתי את עיניי. ומצאתי את עצמי נכנסת לעולם אחר שהכל בו שונה מהמציאות, שונה מהיותו שחור. לעולם בו יש סיכוי שיהיה יותר טוב.

" אולי כבר תסביר לי מה המצב רוח הזה?" אמרה נעמה לעומר שבישר רק עצבות מאז נשנכס שוב הביתה.

נעמה:" נו עומר..מה כבר קרה?"

עומר המשיך בעיסוקיו, לקח בקבוק קולה, במבה וחפיסת שוקולד ועלה לחדרו.

נעמה:" מה קרה שכחת איך לדבר?! העיקר לאכול אתה יודע!!!" צעקה לו שהלך לחדרו והתנהג אליה כאילו לא הייתה.

עומר נכנס לחדרו מנסה להבין, לשכוח, לתהות אם אפשר להחזיר את הזמן לאחור, לחיות כמו פעם.

אם אפשר לחזור לאותו האור הלבן והבוהק ולא לאותו צבע שחור אפל וזועק.

הוא כל כך פגע בה, היא כל כך פגעה בו, היא פגעה גם בשני, היא פגעה גם בעצמה.

סכינים תקועות שנכנסות אחד לאחד מאחד לאחד, הוא יכול לעשות משהו יכול לנסות, הוא תהה אם יוכל לתקן, להוציא את הסכין מבטנו, להוציא מבטנה.....ולהוציא גם מבטנו......מבטנו של ההוא.

ממש מצטערת על האיחור הענק..מחר אעדכן שוב..סתם תקופה מגעילה=\

עריכה : שבוע..מילה שבא לי כבר להרוג את עצמי.

אם רק היה לי זמן!! הכל כל כך לחוץץ ואני שונאת לייבשש שונאתתתתתתתתתתתתת!!=\\

ואני לא רוצה להיות כמו כל אלה שלא מעדכנים אבל תאמת.. זה ממש ממש קשה לעדכן עם כל הלימודים וההופעות בין לבין.

אני לא חושבת להפסיק את הסיפור למי שתהה..ממש ממש לא.. אבל חשבתי על אפשרות שביום שבת אני יעשה 3\4 פרקים ברצף וישים אותם ביחד או שאכתוב אותם ואשים אחד כל יום כיוון שיום שבת זה היום היחיד! שאני מוצאת בו זמן פנוי לעצמי..כמובן שאם אמצא יום בשבוע כמו שני..כי הוא גם לא עמוס לי כל כך..אז אכתוב!! (לשים פרק זה באמת חמש דקות) השאלה מה אתם כבר מעדיפים? אם לקרוא בזמן שלכם כמה פרקים ברצף או אחר כל יום?..תכתבו מה שאתם חושבים..מקווה שתסלחו לי=\

פרק 35  

"דניאל! דניאל קום כבר מאוחר!"

דניאל התעורר לקריאותיו של אמו.

דניאל:" אני לא מרגיש טוב אני לא הולך היום!" הגיב בחזרה.

רבקה:" דניאל רד מייד למטה! אין כזה דבר לא הולך יש לך היום מבחן!!" הוא שמע את אמו צועקת לו בלמטה מבין רעש המים הזורמים כאשר שטפה את הכלים.

דניאל:" אווווף גם כן את" מלמל בעצבנות

רבקה:" מה אמרת!?"

דניאל :" שאני קם!!" דניאל גם בחוסר חשק ושתף את פניו. הוא שנא לקום בבוקר כשמעירים אותו מוקדם ועוד יותר שנא לקום בידיעה שהוא ממשיך בחיים שפוגעים בו, ממשיך לסבול, לכאוב.

הוא הלך לשתוף פנים והביט בעצמו במראה. הוא שנא את מה שהוא ראה, זה לא היה אותו דניאל חייכן שמח, שאהוב על כולם. הוא היה אחר, המבט הכואב לא הפסיק להתרוצץ לו בפנים, החיוכים כבר נעלמו, ההבעות השמחות נכחדו. עכשיו הכל שחור. הוא נזכר בחן, הוא הרגיש טיפש.

הוא אהב אותה, אהב אותה יותר מהכל.

התמונה שלה ושל אותו הילד לא הרפתה מראשו, היא חזרה, והסכין שבלב נכנס יותר ויותר.

האהבה הופכת אט אט לשנאה, הופכת לכאב. הוא שטף את פניו בחוזקה והביט בפניו לראות את פניו השחורות התנקו.

לא, הם לא. התסכול הייאוש הכאב הטיפשות, אותו כוח שנלקח ממנו, נלקח ואיננו עוד.

עמדתי המומה למראה של אבי אורז את הדברים האחרונים שנשארו לנו בבית.

"אבא?" קראתי אך הוא לא עונה.

הזדעזתי למראה הריק של הבית החסר כל, חסר תחושה. חסר אהבה.

"אבא?!" צעקתי שוב אך הוא לא ענה, הוא המשיך לארוז את הדברים מבלי להתייחס אליי כלל וכלל.

ניגשתי אליו במהירות והורדתי את ידיו מכלי החרסינה שעטף.

" אני מדברת אלייך!!" הוא הרים את ראשו אליי.

אבא :" אנחנו עוברים מכאן" אמר אליי בהחלטיות.

אני :" מה למה אבל?! עד שהתרגלתי לבית הזה!"

אבא :" כי ככה החלטתי".

אני:" למה טרחתי לבוא בכלל!?" הכתי בו בחזרה ועליתי עם דמעות בעיניי לעבר חדרי.

נכנסתי לחדר הריק והנחתי את המזוודות מחוץ לחדרי על יד הדלת.

הצבע הורוד של הקירות עדיין היה טרי ונקי, המלאך שציירתי בפעם הקודמת עדיין נצץ. המראה הנקי והחדש התערבל במראה ריק וקשיח, מראה עצוב. החיבה לא נמצאה באותו מקום.

הרגשתי שאני לא בחדר ורוד אלא שחור. לא האמנתי שזה מה שקורה.

לפתע הרגשתי יד אוחזת את כתפי. הסתובבתי בבהלה וראיתי את אבי עם הבעתו הרצינית.

אבא:" יהיה לך חדר יותר יפה מזה, אני מבטיח לך.."

אני:" אם אתה אומר.." עניתי באדישות והתיישבתי על המזרון הדק והקטן שהיה מונח בפינת החדר.

אבא:" אני..אני מרושש חנוש, אני..אני מצטער אנחנו נעבור לבית יותר טוב שקרוב לבית הספר שלך וככה לא תצטרכי לסוע באוטובוס כל יום אני רוצה שיהיה לך טוב שתהני איתי..וגם אנחנו לא צריכים בית גדול לשנינו בלבד..אני כן..כמו שאמרתי..רוצה שיהיה לך טוב"

אני :" רוצה שיהיה לי טוב?! רוצה שיהיה לי טוב!? אתם מביאים אותי לפה סתם! חושבים שהעתיד המזהיר שלי טמון פה! הבן אדם שהכי חשוב לי בעולם נפצע ואתה לא מרשה לי לראות אותו! אני נוסעת בכל זאת ! אתה ואמא רבים כמו חתול ועכבר ואחרי כמה ימים היא חוזרת לארץ ואני צריכה לשמוע את שרית!! כן כן את שרית מדברת על זה עם אמא ואומרת לי שזהו! אתם מתגרשים! אני חוזרת לפה אתה לא מתייחס אליי שוכח בכלל שאני הבת שלך, הבת שאתה בעצמך יצרת ועושה לי טובה שאתה בכלל אומר לי שאנחנו עוזבים, בלי הודעה מוקדמת פשוט עוברים דיי כבר אבא נמאס לי מכולם אתם המבוגרים חושבים שאתם יודעים מה טוב לי מה טוב לכם מה טוב לכולם אבל מה שנכון הוא שאתם לא יודעים כלום!!" הצעקות הביאו דמעות לעיניי מבין הדמעות החלטתי שעליי לסיים את השיחה הזאת. " אתה יודע מה יהיה טוב בשבילי!? אה? אתה יודע מתי אהיה מאושרת?" מלמלתי מבין הדמעות, הוא הביט בי והנהן להסכמה. עיניו נצצו, כנראה מדמעות. המשכתי בדבריי. " יהיה לי טוב שאחליט בשביל עצמי! מה באמת טוב לי.." הסתובבתי לעבר החלון שבחדרי ופניתי עם הדמעות לעבר רחובות ניו יורק הסואנים.

שהסתובבתי אבי כבר לא היה מאחוריי. חיברתי את המחשב הנייד שהיה מונח על יד מיטתי לחשמל.

פרקתי את המזוודות שלי, את ספרי הלימוד הנחתי בפינת החדר הריק שלי ובגדים למחר הכנתי על המיטה.  התסכול הייאוש הכאב והטיפשות, אותו כוח שנלקח ממני, נלקח ואיננו עוד, עם כל זה..נרדמתי.

דניאל הלך לבית הספר בדר הרגילה שתמיד הולך בה.הדרך הכל כך מוכרת, כל כך ידועה. עכשיו הוא מסתכל עליה אחרת. פעם הם היו צועדים בה ביחד. היום היא שם, עם חברה החדש, שכחה ממנו, צועדת בשביל אחר, על ספסל אחר, מנשקת מישהו אחר, אוהבת אדם אחר.

הוא בעט באבן בחוזקה ומבטו היה מופנה כלפי מטה. הוא לא בכה, הוא כעס.

'טיפש, אני כזה טיפש' המילים הדהדו בראשו שוב ושוב ושוב.

...:" דניאל? אחי עצור!! " דניאל ראה את גיל מתקדם לעברו, הגביר את קצב הליכתו והמשיך בדרכו.

גיל הדביק את הפער ותפס אותו בידו.

"מה יש לך ? מה זה היה הקטע הזה אתמול?"

דניאל: " עזוב אותי באמשך.." החזיר לו באדישות.

גיל עמד מופתע והביט בדניאל שהתרחק ממנו לכיוון שער בית הספר. לאחר ככה שניות הרגיש שמישהו מחבק אותו מאחורה.

טל :" מאמי!! כל כך התגעגתי אלייך!!" אמרה נשקה לו על שפתיו.

גיל עדיין היה מרוכז בדניאל.

טל הייתה להוטה ומתרגשת לספר לו שהיא באמת מרגישה אליו משהו, וזה לא סתם. שהיא רואה אותו יש לה פרפרים בבטן שלא מרפים ממנה, שהוא לא איתה יש לה עיקצוץ בלב שמתגעגע אליו ורוצה אותו לידה, שהוא עם אחרת אותו הלב מתכווץ מכאב ומקנאה. ושהוא שם לידה ואותה תשוקה בוערת ,היא מרגישה בעננים, מרגישה אהבה.

גיל :" מאמי..." החזיר באדישות.

טל:" מה קרה?" הפנים השמחות שלה התחלפו בפנים מאוכזבות מתגובתו של גיל.

גיל:" דניאל..."

טל: " נו הוא בטח עצוב בגלל שחן עזבה, עזוב אותו."

גיל :" לא לא טל, זה משהו אחר אני יודע אני מכיר אותו"

טל ליטפה את פניו והמשיכה לנשק אותו.

טל :" דיי מאמי, אז אחר כך תשאל אותו בהפסקה מה הביג דיל?" אמרה לו מנשיקה לנשיקה.

הם נסחפו לנשיקה צרפתית מהירה שלפתע עצר אותה גיל " אני לא יכול, אני חייב לברר מה יש לו" אמר ורץ לעבר שער בית הספר לחפש את דניאל.

טל נשארה עומדת כעוסה ומביטה בגיל רץ לעבר בית הספר. היא החלה ללכת אחריו באיטיות וחוסר ששקט כשראתה מרחוק את ליטל מור אלעד ואורן מתקרבים לכיוון השער.

טל :" היי" אמרה להם וחיוך שב על פניה. הם נכנסו ביחד כולם לכיוון בית הספר כשהצלצול נשמע ברקע.

קול הודעה מהאייסקיו העיר אותי משנתי.

'יופי באמת..גם כן חיבור אוטומטי..' התעוררתי בחוסר חשק ובדקתי ממי ההודעה.

Ron אומר\ת:

חזרת?!

ההודעה שלו העלתה מיד חיוך על פניי ועניתי לו בהתרגשות.

חנוש אומר\ת:

רוןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן אתה לא מבין בכלל כמה התגעגעתי אלייך!!

Ron אומר\ת:

מה קורה איך היה עם דניאל?!

חנוש אומר\ת:

אל תשאל בכלל.................אם הייתי יכולה להרוג את עצמי הייתי עושה את זה

Ron אומר\ת:

למה מאמי אל תגידי לי שרבתם..

חנוש אומר\ת:

הלוואי וזה רק היה זה

Ron אומר\ת:

וואי את בטח מרגישה רע

חנוש אומר\ת:

אם רק הייתי יודע כמה

Ron אומר\ת:

ובטח אין לך כוח לסיבוב קטן למטה גם אם זה בשבילי.

חנוש אומר\ת:

לא...אני עייפה מדיי.

Ron אומר\ת:

כן, תיארתי לעצמי. אבל את חייבת לי שיחה

חנוש אומר\ת:

יודע מה?

Ron אומר\ת:

מה מאמי?

חנוש אומר\ת:

בוא..

Ron אומר\ת:

את רצינית?

חנוש אומר\ת:

אני נראית לך רצינית?

Ron אומר\ת:

תאמת לא

חנוש אומר\ת:

סתם נו באמת..בוא אני אספר לך הכל וככה גם אולי זה ישנה לי תמצב רוח.

לפתע הודעה נשלחה מהאייסי של נעמה.

נעמוש אומר\ת:

מה קורה בובה?

לא כל כך היה באלי לענות לה..

המשכתי את השיחה שלי עם רון.

Ron אומר\ת:

עוד 20 דקות ככה להיות אצלך?

חנוש אומר\ת:

לא

Ron אומר\ת:

אה?

חנוש אומר\ת:

נו מזאת השאלה הזאת..יאללה בוא כבר עד שאתה זז

Ron אומר\ת:

טוב טוב אני בא !! ביי בנתיים יפיופה מתעליך!

הבאתי לו את הכתובת והתחלתי להתארגן.

"היי נעמה?" פנה עומר לנעמה לאחר שנעמה נרדמה לידו במיטתו.

נעמה:" מה.....?" ענתה בקול עיף..

עומר :" מחר יש לכם בית ספר.."

נעמה :" טיול......."

עומר : " מה? דברי ברור.."

נעמה:" נו אני ישנה.."

עומר :" איזה טיול......"

נעמה:" ליומיים..עכשיו תן לישון.."

עומר :" מתי?"

נעמה נרדמה שוב ולא ענתה לו..

עומר :" טוב הלכתי נמאס לי לשבת כאן......"

היא קמה בפתאומיות... "לאן?"

עומר:" לקנות ארטיק?"

נעמה:" מה תעשה אצלה עכשיו?"

עומר :" אפפילו אני בעצמי לא יודע.."

נעמה:" עומר לא..אל תעשה את זה.."

עומר :" טוב.."

נעמה :" מה טוב..?"

עומר :" טוב אני לא יעשה את זה.. ביי אחותי.." אמר עומר ושלח לה נשיקה באוויר.

נעמה דאגה מאוד לעומר, היא ניסתה לחשוב ולהריץ במוחה מה תגיד מחר לחן עליו שתראה אותה..היא ידעה שאם לא ידברו על זה הן יפסיקו להיות חברות.. הנתק יאחוז בהן ושניהן רק יסבלו מזה.

נעמה חיבקה את הכרית של עומר ומליון ואחד מחשבות נכנסו לראשה. אחת מהן הייתה המחשבה על דביר..'מה הוא קשור עכשיו?'

חשבה בראשה..'דווקא יהיה מצחיק לראות אותו מחר..'

כעבור כחצי שעה הייתי מוכנה, 'מסכן רון' חשבתי לעצמי, 'בטח מחכה'.

לקחתי פלאפון מפתח ו5 דולק והכנסתי אותם לכיס. יצאתי במהרה הביתה, לא טרחתי להודיע לאבי כלל שיצאתי. אם הוא ירצה אותי הוא ידע איפה למצוא..

עמדתי לכיוון המעלית כשלפתע רון הפתיע אותי וצץ מהדלת של המדרגות.

'אמאאאאא' קפצתי בבהלה שראיתי אותו ואחרי שניה התעשתי וחיבקתי אותו חיבוק ענקי ענקי.

אני : " מאמייייייייייייייייייי אין אין אתה בחיים לא תדע כמה התגעגעתי אלייך! "

רון : " יפיופהההה!! מיום ליום את יותר יפה!! מזה לא נתנו לך לאכול בישראל?!"

אני :" שתוק שתוק, יאללה בוא כבר!"

ירדנו למטה והתחלנו ללכת ברחובות.

רון חיבק אותי חצי דרך מאחורה לא מפסיק להגיד לי כמה דברים יש לו לספר לי.

אני :" אז תספר כבר יאו אתה חופר!!" הוא היחיד שהצליח לעלות חיוך על פניי מאז שבאתי לפה.

רון :" אני ומיכל נפרדנו.." אמר כולו מחויך.

אני :" מה?! ולמה אתה שמח?!"

רון :" כי דיי זהו, לא הלך ביננו יותר ואין לנו מה למשוך סתם, קבענו שנשאר ידידים"

אני : " אוקי אז תקשיב ותקשיב לי טוב, אין אבל אין כזה דבר להשאר ידידים זה כל כך חרטא! אם באמת תשארו.. 'ידידים' כמו שאתה אומר מהר מאוד תהפכו ל......אתה יודע מה או אפילו תחזרו, תעשה לי טובה על מי אתה עובד עם ה-להשאר ידידים שלך?"

רון :" עלייך אמר ונגה לי באף עם אצבעו!!" עשיתי לו פרצוף מצחיק והוא שוב חיבק אותי.

כל כך נהנתי להיות איתו, להיות בחברתו, הרגשתי שסופסוף יש מישהו ששומר עליי.

רון ואני קנינו לחמה ם נקנקייה והתיישבנו על ספסל ברחוב שקט לאכול.

רון : " אז יאללה...ספרי.."

המבט העצוב שוב מילא את עיניי, רון שם לב לזה.

אני:" אממ..אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל?"

רון :" מה את אומרת על מההתחלה?" אמר כמחקה איזה סצנה בסרט.

אני :" מצחיק מאוד.." עניתי לו בציניות..

רון :" אני צוחק...תתחילי מהמטוס..מה את אומרת על זה?"

אני :" אממ אתה יודע כבר שחזרתי עם נעמה ועומר וכל מה שקרה, בטח שמעת.." רון הנהנן להסכמה והאזין תוך כדי שהוא אוכל את הלחמנייה שלו.."יאו אתה אוכל כמו שמן" שיניתי לפתע את הנושא וטון הדיבור.

רון : " שתקי שתקי ישמנה..יאללה דברי"

עד מהרה טון הדיבור השקט והאמיתי חזר אלי. "אז בקיצור..הגעתי לבית חולים ישר..אה וקניתי תחפושת של מלאך כזאת, לא יודעת למה..זרמתי עם זה..שנפגשנו זה היה הדבר המדהים ביותר. השיר שלנו...הוא שם אותו בפלאפון.." פניי התמלאו בזכרונות והתרגשתי כאילו הסצנה חוזרת על עצמה. "ואחר כך בבית ספר, תמיד קבענו שנפגש..עד שנופר הזאת באה אליי וביקשה ממני כל מיני חרטות שאני יוותר לה שאני לא יסבך אותו שאני סתם פוגעת בו כי אני עוד מעט נוסעת ושהוא צריך אחת כמוה.."

רון :" אוי איזה כלבה.."

אני :" וזה לא הכל..בקיצור..גיליתי שההורים שלי מתגרשים..והלכתי לסטודיו ואז.."

רון :" רגע רגע, עצרי שניה.. ההורים שלך מה?"

אני :" בוא נסיים דבר דבר אוקי?"

רון: "נו.."

אני :" אז הלכתי לסטודיו, רקדתי כמו שלא רקדתי בחיים ואז היא באה.. באה ואמרה לי מה שאמרה..מסתבר שהיא הצליחה קצת לשכנע אותי.. כן יצאתי טיפשה והאמנתי לה ודניאל עמד בדלת ושמע שאני אומרת לה שאני מוותרת אליו והוא נפגע מזה..בקיצור רבנו"

רון :" אז על זה כל הסיפור? מה הבעיה תקשרי ותשלימו"

אני :" אוף איתך אתה לא סבלן" רון צחק ונתן לי להמשיך בדבריי.

אני :" אז יצאתי משם בעצבים ומסתבר ששכחתי שם את הפלאפון שלי..אז חזרתי בחוסר חשק ומצאתי אותם כמעט עושים את זה!!! בסטודיוווו!!"

רון :" בן זו...."

אני : " אהה.. תרגע..בקיצור קבענו שנפגש.. " המשכתי לספר לו על הפגישה שלנו בפארק, על זה שנרדמתי והוא חשב שזהו. על מה שהוא ארגן לי..רון לא הפסיק להגיד כמה האהבה שלנו גדולה ושצריך לשמור עליה..לאט לאט הזמן עבר. סיפרתי לו על עומר, על אילת..על השמועה שרצה בגלל נופר. על ההשלמה שלנו על ספיר שעכשיו איתו ובעיקר על השדה תעופה. רון לא הפסיק לנחם אותי להגיד לי שיהיה בסדר, הוא לא הכחיש ששגיתי שעשיתי שטות. הוא אמר שעומר טיפש שבכלל חשב על כזה דבר..אבל עם זאת הוא ידע מזה לאהוב בן אדם שלא מחזיר לך אהבה. קשה וכואב.

אחרי כשלוש שעות וחצי שבהם דיברנו ובעיקר צחקנו הגיע הזמן לחזור הביתה. רון ליווה אותי לביתי.

רון : " אז זהו.. נפגש מחר?"

אני :" כן.. ורון.....?"

רון :" מה?" אמר כשחיוך על פניו.

אני :" תודה.."

רון :" אין על מה..בשבילך הכל ואת יודעת את זה"

התקרבתי אליו והוא חיבק אותי חזק חזק חזק.

הוא אחז בפניי והביט בי עמוק לתוך העניים.

רון :" אני אשמור עלייך...תמיד!" רון נישק אותי על מצחי ואני חיבקתי אותו שוב. איזה מזל ענק יש לי שהוא נמצא איתי שהוא באמת כאן תומך מחזק כשקשה, ידיד אמיתי. כשהתנתקנו ראיתי אותו..את עומר נשען על המנורה ומביט בנו, נשען ומשפיל את ראשו.

מקווה שאהבתם..(:

פרק 34..כן כן הוא בא באיחורר מטורף.. ארבע ימים נראה לי לא?

החזרה הזאת ללימודים..כל כך מלחיצים אותנו זה פשוט מעצבן! אבל יש להשלים חודשיים לבגרויות=\

מחר יש לי הופעה ממש ממש חשובה שעליה התאמנתי במשך חודשים..בעצם שתי הופעות חח ובגלל זה היה לי גם שבוע נורא נורא נורא לחוץ!! וואוו אני אומרת שיש מחר הופעה והפרפרים בבטן מתחילים :P איזה לחץ.. כל שניה שולחים לי הודעות על תכנונים וכאלה חחחחח אז בהצלחה לנו ;] זו גם תחרות כראגרפיה בנוסף אז כן..מקווה שננצח או לפחות נהיה קרובות!!!לחץלחץלחץלחץלחץלחץ!!!!

אבל פיניתי שעה וחצי כדי לרשום את הפרק. כבר לא יכולתי.. זה הציק לי מבפנים שאין המשך חח.

אז שוב אני באמת באמת מצטערתת שלא עידכנתי מלא זמן אז הנה עכשיו..

ושוב תודה ענקית על התגובות! (:

פרק 34

מה אני עושה פה בלעדייך אין לי כלום מלבד האהבה כל הערב מחייג אלייך, את לא עונה. הסתגרתי לי לבד בחדר, כמו משוגע הולך מפה לשם, החיים איבדו כיוון וסדר... אין לי עניין אלוהי אלוהי אלוהים אני לא יודע לאן אלוהיי אלוהיי אלוהים אם תתן לי קצת זמן האורות כבים בחלונות אנשים חולמים על המחר לא יכול לישון רוצה לבכות עצוב לי וקר ופתאום צלצול ואת בדלת תתנצל אומרת, מתנצל את אהובתי ואין אחרת די לערפל אלוהי אלוהי אלוהים... רק איתך אלך נשוטט בעולם לא יודע איך, לא יודע לאן אנגן לך שיר אזמזם פזמון את אהבתי עד יומי האחרון

הוא ישב במיטתו, דמעות זולגות, יורדות מעייניו. הוא בוכה. הוא מזיל את דמעותיו עליה, מזיל בגללה.

היא הצליחה לפגוע בו, הצליחה כל כך.

הוא לקח את הכרית עליה נשען במיטתו וזרק בחוזקה לקיר. הוא לא האמין שככה הוא מרגיש, לא האמין שככה הוא מרגיש בגללה. הוא שנא אותה על הרגע שנכנסה לו ללב. הזיכרונות רצו לו בראש כמו בסרט נע.

הוא התגעגע אליה, התגעגע יותר מכל למגע שלה, לליטוף שלה, לנשיקות שלה שמחממות אותו, עוטפות אותו באהבה.

הוא, הוא יושב במיטה, דמעות זולגות על פניו, העצבים ממלאים את כל גופו, דמו מתחמם. הוא,...הוא עצוב בגללה.

'את חתיכת זונה!!' הוא צעק בכל כוחו.

... : " דניאל אנחנו צריכים לדבר.." נכנסה רבקה, אמו של דניאל לחדר ופנתה אליו.

דניאל :" מה את רוצה?" אמר בתוקפנות.

רבקה:" דניאל אל תדבר אליי ככה! אני ואבא שקלנו את הנושא, זה לא בסדר מה שעשית, תחשוב עליי בתור אמא שלך שאני רואה שמשטרה מביאה אותך הביתה! אני ואבא הסברנו להם שלא עשית את זה במטרה לחבל! יש לך מזל שהם האמינו ולא הסתבכת..אולי מהם לא קיבלת עונש אבל חכה..יש לנו עוד שיחה בערב! שלא תחשוב שנוותר ככה.." נזפה בו.

דניאל לא הגיב, הוא הרגיש את העצבים ממלאים אותו. אמו יצאה מהחדר וטרקה את הדלת. הוא לקח את הכוס שהייתה על שולחנו וזרק אותה בחוזקה על הרצפה.

אני ממריאה, ממריאה בלעדיו. כבר לא פה, לא שם.

המחשבות שלי נודדות, והדמעות כבר יבשות.

ניסיתי להירדם ולא הצלחתי. התמונה שלו עלתה לי בראש, התמונה שלהם אוחזים בו לא הרפתה ממני.

אני עומר ונעמה ישבנו באותו ספסל, נעמה הייתה בחלום העשירי ועומר היה שקוע בנקודה במרחק. הוא לא דיבר לא זז, ואם לא הייתי יודעת שחייבים לנשום כדי לחיות הייתי חושבת שהוא אפילו לא נשם. הבעה ריקה מילתה את פניו, ראיתי שכואב לו, שהוא מרגיש אשם.

דמיינתי איך אני פונה אליו.. 'עומר'.. אבל המילים פשוט לא יצאו לי מהפה. הם נתקעו.

כל כך פחדתי מהתגובה שלו. אני אשמה, הצלחתי לפגוע בשני אנשים שיקרים לי מאוד.

פזלתי אליו, לראות את עיניו. ' איזה עניים' העניים הירוקות שלו כל כך נצצו. הסתכלתי על תווי פניו, שיערו השטני, על הזיפים הקטנים שצמחו על פניו. הוא כל כך מדהים. הרסתי אותו, הרסתי גם אותו, הרסתי את שניהם.

הדמעות הבאות לא איחרו לבוא, הם זלגו באיטיות על פניי מבלי הזמנה מוקדמת.

לפתע המטוס ירד כמה מטרים בבת אחת ממזג אוויר שהיה, מבהלה אחזתי בטעות בידו של עומר. אני כל כך שונאת שזה קורה במטוסים, אחת הסיבות שאני לא אוהבת טיסות.

אחזתי בו, הוא הביט בי במבט מופתע. 'פאק..מצב מביך..' גם כן אני והרפלקסים שלי, לא יכולתי לתפוס בנעמה ולהעיר אותה!? אבל כמו שאומרים, לכל דבר יש סיבה. אחרי כמה דקות של מחשבות נוספות הצלחתי סופסוף להירדם.

הם נמצאים על שפת הים, ממשים את אהבתם, הוא מסתכל סביב, רואה איך לפתע כולם יוצאים וצוחקים, הוא מביט בה ולא מבין, מביט במבט שואל, והיא..מתחילה לצחוק, ביחד איתם. הוא נבהל, אין לו לאן לברוח, הוא רץ לכיוון אחד והיא שם, הוא רץ לכיוון אחר והוא שם ביחד איתה. הוא מרגיש את הכאב, את הדקירה מבפנים.

הוא קם.

דניאל פתח את עיניו במהירות והביט על השעון במחשב. 3:28 בלילה. הוא חלם עליה, שוב.

פתחתי את עניי בעדינות. וואו, ישנתי הרבה. הבטתי על השעון 3:56 עוד שעתיים של טיסה. 'איזה מייאש'.

אחרי כמה שניות קלטתי שעומר ונעמה נעלמו. שמעתי את הקול שלה והבטתי שני ספסלים קדימה, היא עברה לשבת עם ההורים שלה אבל עומר, הוא לא איתם.

הסתכלתי מסביב במטוס, לא היה לי מושג איפה הוא. שמתי את האוזניות על אוזניי וניסיתי להרדם שוב.

השיר נקטע באמצע מהפעם הקודמת, כעת הוא ממשיך להתנגן.

הדמעות לא עוזבות למרות שביקשתי והשקט חזק, מזה כה חששתי נשארתי עם כלום, שאלה בלי תשובה את כנראה מאמינה שהייתי איתה.

הוא מאמין, הוא באמת מאמין לזה, ולי לא תהיה ההזמנות להוכיח לו שלא. אני כבר לא פה, שם, הוא לא איתי.

אני חייבת לשכוח, להדחיק אבל האם זה הדבר נכון לא עשות? הייתי רוצה שתקשיבי שנייה שום דבר לא עוזר, לא חיוך - לא מילה רציתי כל כך את החופש הזה עכשיו את עוזבת, ואין לי כוח מתיישב בפינה ומביט בתמונות שבהן יש את שנינו אז אותך לפחות את נראית מאושרת, כך כתבת בעצמך האם את זוכרת? הכל מסתבך...

... : " בוקר טוב" הפתיע אותי עומר כשחיוך מילא את פניו, חיוך עדין וקטן, אבל לפחות מאז.. חיוך. הוא החזיק בידו שתי כוסות תה חם שחילקו כנראה קודם במטוס.

עומר :" רוצה?" הוא הושיט לי כוס אחת והתיישב לידי.

אחזתי את הכוס, החום שלה הציף אותי. זה כל כך כיף לקפוא מקור ולהרגיש את החום של הכוס. ואז נזכרתי כמה זה כיף שיש לך מישהו שיחמם אותך.

עומר: " אני.....אני מצטער, באמת מצטע.."

קטעתי את דבריו.

אני:" עומר לא, אתה לא צריך באמת שלא, אני אשמה בכל העניין הזה, עזוב, אני יודעת שנפגעת ואני זאתי שצריכה להצטער."

עומר :” לא חן, אני אשם, אני דפוק אני טיפש, ביקשתי ממך משהו לא מקובל, משהו שגוי. זאת הייתה טעות שלי, את יודעת...לפעמים לא חושבים באמת למה דבריו עלולים לגרום.רק אחרי התוצאה מבינים.."

אני :" לא עומר..מאיפה בכלל היית צריך לדעת שהוא יבוא פתאום.."

עומר :” חן את כנראה לא קולטת..את באת ללכת אליו, באת להישאר, כאילו באמת רצית להישאר פה עם החברים שלך, עם החיים שבאמת רצית לעצמך, עם אותו הבצפר, אותה הכיתה אותו הבית, המשפחה...ואני..אני הרסתי לך את מה שבאמת רצית"

אני :” עומר אתה לא בבקשה אל תגיד את זה עומר" הוא אחז בידי.

עומר :” אל תדאגי, אחרי שננחת זאת תהיה הפעם האחרונה שתראי אותי, תאמיני לי באמת הכי טוב ככה, לא נתראה וכל אחד ימשיך בחיים שלו, הרי שום דבר לא ימשיך כמו שאת רוצה או אני רוצה, אנחנו לא נהיה ידידים..את יודעת..את יודעת שאני אוהב אותך"

לא היה לי מה לענות לו. פשוט שתקתי, בלעתי את המילים. לא, אני לא מסוגלת לפגוע בו שוב. אבל אני אוהבת את דניאל.

המשיכה לעומר הרגה אותי, הריח שלו שוב חודר לי אל האף וזה מטמטם אותי ומסמם אותי לגמרי. נזכרתי בנשיקות שלנו, בנשיקה הראשונה שלי איתו, בנשיקה הראשונה שלי בכלל.

'לאלאלאלאלאל' זה לא קורה לי אין מצב. אני לא יכולה להרגיש משהו לשני בנים שונים זה לא מקובל אני פשוט לא יכולה.

בזמן שאחריי זה עומר פרש לישון ואני המשכתי עם המחשבות שלי לנדוד למקומות חדשים.

'וואי רון!' איזה חמוד, איך התגעגעתי אליו.

אני : " סליחה אתה יודע אולי איפה זה כיתות י'? " שאלתי צעיר אחד שנראה קצת יותר גדול ממני. האמת היא שהוא נראה ממש חמוד. היה לו שיער שחור ועיניים חומות ומבנה גוף של ספורטאי. 'הבושם שלו, אח כמה שאני מכורה לבשמים של בנים' חשבתי במוחי.

... : " אני בדיוק בדרך לשם להעביר הודעה לאחד המורים, בואי אלווה אותך."

אני : " תודה רבה"

... : " אני רון, נעים מאוד"

אני : " אני חן" אמרתי בחיוך תוך כדי שאנחנו הולכים לכיוון הבניינים.

רון : " אז איזה רושם ראשוני קיבלת מבית הספר? נחמד לא?"

אני : " חביב.." אמרתי בחוסר חשק והמשכתי לחפש בעיני את נעמה אך ללא הועיל. היא נעלמה. קיוויתי לראות אותה בכיתה.

רון : " אני לא רוצה לחטט אבל את מחפשת משהו?" הוא שם לב שחן כלל לא 'נמצאת פה'.

אני : " אני מחפשת את חברה שלי, היא הייתה אמורה להיות פה אבל אני לא מוצאת אותה."

רון : " הבצפר עוד גדול, את תתרגלי, וחכי היא בטח בכיתה או משהו. את יודעת באיזה כיתה היא תלמד"?

אני : " י' אבל אני לא יודעת איזה, לקחנו את אותו קורס".

הגענו לבניין כיתות י'.

רון : " רוב הסיכויים אז שתהיו באותה כיתה אלא אם כן הקורס ממש פופולארי, אל תדאגי עכשיו במילא מכנסים את כל היודים לשיחה, את תראי אותה שם".

אני : " תודה שליווית אותי." אמרתי בחיוך.

רון : " אין על מה" אמר וחייך אליי. " בכל זאת, אם את צריכה משהו לא משנה מה אני ב יב'1- פיסיקה ומתמטיקה.  אל תפחדי לבוא! תבואי ואני יכיר לך קצת אנשים, אני יודע איך זה בהתחלה "

אני : " ממש תודה" אמרתי לו ונפרדנו לשלום.

אז למרות הכל היה לי פה נחמד. אפילו להצקות של דביר התגעגעתי. נקשרתי לשני מקומות. ממש נחמד לי.

נעמה:" מאמי?" היא קטעה את מחשבותיי.

אני :" היי." פניתי אליה בחיוך.

נעמה :" אואו חיוך, איך? משתפר?"..

אני :" קצת יותר טוב..תודה".

נעמה:" דיי אני לא יכולה לראות אותך ככה, שכחתי מזה חנצ' את הולכת לחיים קת אחרים, מצחיקים, יהיה לנו כיף! וגם אל תשכחי שיש טיול!! עוד יומיים!!"

אני :" אוי פאק נכון"

נעמה הנהנה בראשה. " כן, וזאת תהיה אחלה הזמדנות לחזור לחיים הנורמלים שלנו!!"

אני :" כן ולהשלים חומר..יאיי" אמרתי בציניות.

נעמה: " כן כן תחרטטי, את הרי מתה לחזור ללמוד"

אני :" כן בטח.."

נעמה :" וואי שקד יובל, רון דביר והמיכל הזאת שנדבקת לו לתחת גם כן.."

אני :"את מתכוונת חברה שלו..."

נעמה:" תשבעי!!"

אני : " כן מה לא ידעת...."

נעמה :” אוי באמת שלא ידעתי..בטוחה!?"

אני :" יותר מתמיד.."

נעמה:" אוף נו.." צחקתי לתגובתה של נעמה.

אני : " בקטנה לכי תדעי מה יהיה"

נעמה:" איזה באסה" אמרה ושנינו צחקנו.

אחרי כמה דקות שדיברנו על מה שהיה והולך להיות בבית ספר היא עודדה אותי קצת ואמרה לי שדברים לא קורים סתם..'כאילו שלא ידעתי..' היא אמרה לי שהכל לטובה ויהיה מה שיהיה העיקר שהיא איתי, לצידי בכל מה שאצטרך ושלפחות אתן הזדמנות למקום שמיד שללתי. מקווה שיהיה נחמד. האמת היא שאני כבר מצפה בקוצר רוח למה שיהיה.

נעמה באמת הצליחה להחדיר בי את המוטיבציה לחזור שוב ללמוד, לחזור ל'כולם' שלי כאן. אבא שלי, אבא שלי מחכה לי. באמת יכול להיות שיהיה לי טוב...

שאר הטיסה עברה רגיל, אני ועומר לא דיברנו יותר מדיי, אני ונעמה העברנו את הטיסה בקשקושים שטויות ואפילו צחוקים. מדיי פעם עומר הגיב אבל רק לדברים שנעמה אמרה, זה היה מעצבן אבל אני הבאתי את זה על עצמי. אפילו במונית הוא ביקש מנעמה לשבת באמצע. התעצבנתי על המשחקי כיתה ו' האלה. בשביל מה הוא עושה את זה?

המונית עצרה ליד הבית שלי ועומר עזר לי לעלות את המזוודות אליי הבייתה.

הוא לא דיבר איתה מילה. שכבר היינו למעלה הדבר היחיד שהוא הוציא מהפה שלו היה ' טוב אז.....ביי' ופשוט רץ במדרגות.

אני לא רוצה שזה יהיה ככה אוף! זה רק מעלה לי את העצבים... אני חייבת למצוא משהו לעשות זה לא יכול להמשיך ככה אין מצב..חוץ מזה....אני כן מרגישה אליו משהו.

דפקתי בדלת ביתי. היא נפתחה. אבל לא האמנתי למה שאני רואה.

 כן כן אני יודעת שזה נורא קצר ואני ממש ממש מצטערת!! אחרי מחר לא יהיו לי הרבה חזרות ואנסה להתחיל לעדכן כל יום יומיים גג למרות הלחץ בלימודים מקווה שתבינו אנס להמשיך בלילה!! יומטוב לכולם (:

אה ו...5000 כניסות :P

וואו.. אחד הפרקים שבאמת היה לי קשה לכתוב. השקעתי בו ובקודם מאוד! מקווה שתאהבוו!!

ממש ממש תודה לתגובות המעודדות שלכם בפוסט הקודם (: תמשיכו להגיבב ולומר את דעתכם (:

שוב תודה!!

ועכשיו...לפרק.

פרק 33

הוא התקרב אליי, שפתיו מתקרבות לשפתיי, הוא כמעט שם. אני מרגישה את נשימותיו, את הלב שלו שדופק בלי סוף.

לאט לאט שפתיו היו על שפתיי, הרגשתי אותם על שלי, מרפרפות אחת על השנייה. ביד אחת הוא החזיק את פניי וביד השניה קירב אותי אליו, התנשקנו.

רעש ההמולה קטע את נשיקתנו באמצע. שוטרים רבים הסתובבו סביבנו, העבירו קשר. הסתובבתי. הבטתי בו, הבטתי בשוטרים שאוחזים בו כאילו היה פושע שסופסוף תפסו, במבט ההמום שעל פניו. במבט הכואב שבעיניו.

נעמה חזרה אל ההמולה והביטה במבט שעל פניו של עומר, המבט המופתע ההמום. הוא כל כך לא ציפה, כל כך לא רצה. כאב לו שהכאיב לה. נעמה הביטה בחן, בדמעה שעל פניה, בהבעה הריקה שמכסה אותה, מבטה של נעמה נדד כעת לילד שבו אחזו השוטרים, לא היה לה קשה להבין כי זה דניאל. "אוי.." לחשה לעצמה באיטיות והרכינה את ראשה.

עמדתי שם, לפני כולם, לפני אנשים שאני בכלל לא מכירה. הרגשתי שהזמן נעצר, שרק אני יכולה לזוז, שאם אלך, אזוז אקפוץ, כולם יהיו באותה העמדה, באותה ההבעה, יביטו את אותם המבטים. הרגשתי איך רק אני והוא שם, בסרט משלנו, בעולם אחר משל כולם, הרגשתי איך כולם הם רק תפאורה, קיוויתי שהם רק..

הסתכלתי עליו, על העניים העצובות שלו, הרמתי את ראשי לתקרה, הרגשתי איך היא מתקרבת אליי, נופלת מוחצת. צמרמורת אפלה עברה בכל גופי, לא צמרמורת קור, וכלל לא התרגשות, צמרמורת שמלווה בדקירות קטנות וכואבות, צמרמורות אפלות. הרגשתי סחרחורת איומה, רציתי שהאדמה תבלע אותי. הרגשתי כל כך אשמה.

הסחרחורת לה פסקה, והדקירות רק התחזקו. הרגשתי איך אני מאבדת את השיווי משקל שבגופי.

גבי משך אחורה.

עיני נעצמו.

נפלתי.

אבל עומר תפס אותי.

קמתי במהרה, כלל לא רציתי לדבר.

אפילו להסתכל עליו לא יכולתי.

מצד אחד כעסתי אבל מה הוא אשם, מצד שני כאבתי, כאבתי את כאבו.

דמעה ועוד דמעה ועוד אחת זולגות בפניי. הוא מביט בי, במבט הכי מושפל שיכול להיות. רציתי כל כך להתקרב אליו, רק לחבק אותו, להרגיש אותו, שהוא עדיין כאן.

התחלתי ללכת בצעדים מהירים לעברו. הוא השתחרר מהמאבטחים שאחזו אותו והלך לכיוון היציאה.

עצרתי.

המאבטחים תפסו אותו לאחר שהשתחרר מהם ואט אט התרחקו..והוא....איתם.

עמדתי שם, לא זזה, מביטה בהם מתרחקים. עמדתי שם, מחכה לתשובה, מחכה להסבר, מאלוהים.

you'll be in my heart
You'll be here in my heart
No matter what they say
I'll be with you
You'll be here in my heart
I'll be there always

האנשים כבר שכחו, נעלמו, עוברים ושבים. מרוצים ושמחים, מתרגשים ומאושרים. עם תיקים קניות ילדים קטנים ועגלות.

ואני שם, עומדת וצופה, עומדת וכלל לא יכולה לזוז.

עומר : " חן אני...."

הסתובבתי אליו, הבטתי בו בעיני הדומעות, הוא הוריד את ראשו הכניס את ידיו לכיסים ושתק.

נעמה חיבקה את עומר מאחורה, תומכת בו, דואגת. עד מהרה ההורים של נעמה הגיעו. הם אמרו ששמעו שמישהו חדר, ובאו לבדוק שהכל בסדר.

ואז נפל לי האסימון. הוא בא לפה, בא בשבילי, בא כדי לעצור אותי.

... : " טל משעמם לי.." מור רטנה בעצבים לטל.

טל: " אני יתגעגע אליה, אמרה טל והביטה בצמיד"

גיל : " נו תפסיקו שתיכן משעמם אז יאללה בואו נעשה משהו."

מור :" כן אבל זה בלעדיה."

גיל :" אואו אל תהיו ילדות קטנות אין מה לעשות יאללה בואו"

בזמן האחרון גיל טל ומור בילו הרבה ביחד, הם התחברו והרבו לשבת בפארק. החברות בין גיל לטל חיזקה את הקשר בין טל למור ובין גיל למור והם הפכו לשלושה חברים ממש טובים.

טל : " אתם יודעים משהו?"

מור :” יש לי הרגשה שאני יודעת מה את רוצה להגיד" אמרה כשהביטה בצמיד שעל ידה.

גיל : " דברי.."

טל :” לפני זה, לפני שהיא באה, לא כל כך התחברתי אליה, אחרי כל מה שקרה, הריבים הקטנים, לא הערכנו אחת את השניה באמת, לא הערכתי את המילה חברות אמיתיות, לא ידעתי מזה.."

הם שתקו, נתנו לה להתפרק להוציא את מה שמעיק עליה, היא רצתה לדבר עם מישהו, רצתה סופסוף להגיד את האמת.

היא המשיכה בדבריה. " ועכשיו, היא חזרה, ובהתחלה כל החיוכים השמחה, אותה שמחה.....הייתה נראית לי כל כך צבועה. אבל אז התפתחנו לאט, עודדנו אחת את השניה, דיברנו באמת, תמכנו אחת בשניה. היא הייתה צריכה אותי והייתי שם בשבילה, לא עזבתי לא נטשתי. בהתחלה העסק היה לי מוזר אבל אחרי שניה כבר ראיתי כמה זה כיף לדעת שיש בן אדם שסומך עלייך, שיש בן אדם שאתה עצמך סומך עליו, משתף אותו, חולק איתו את הענייניים שלך."

מור הנהנה להסכמה.

טל : " ואז..אז היא עזבה, ואז באמת קלטתי מזה לאבד חברה." דמעה ירדה בענייה. " יש לי הרגשה כל כך רעה, מן מועקה, תסכול כזה שבבטן, לא יודעת.. משהו רע אבל"

מור חיבקה את טל, משתתפת בדעתה. מסכימה איתה במלותיה. מזדהה עם דבריה.

גיל ישב ליד שניהם שהמשיכו לפטפט בנושא. הוא בהה בנקודה רחוקה, בהה וחשב על אותה הרגשה רעה, הרגשה שמציפה גם אותו, שלא מרפה. הוא חשב על החברות שלו עם דניאל. נזכר כמה הם התרחקו בזמן האחרון. אבל אותה הרגשה רעה, זה לא רק הוא. הוא הריח משהו מסריח, משהו מסריח באוויר.

נופר ישבה בביתה, ישבה והבינה שאין כל סיכוי, ואין לה למה להפריד בין חן לדניאל. גם הם יגורו בכוכבים נפרדים ימשיכו להיות ביחד. אין לה למה לפגוע בהם, ובטח שלא בעצמה. היא החליטה לוותר.

צלצול הפלאפון ממספר לא מוכר קטע את מחשבותיה.

נופר : " הלו?" אמרה בהיסוס.

... : " אז מה נופר לוינסקי, מופתעת?"

נופר: " אה זו את.." ענתה לה באדישות לאחר ששמעה את קולה של ספיר.

ספיר : " זאת אני אז?"

נופר :" מתי בכלל הספקת לחזור?"

ספיר:" שלשום..מופתעת שלא שמעת ממני עד עכשיו?" אמרה בקול הציני שלה.

נופר :” כן יש בזה משהו..הקיצר מה את רוצה?" נופר וספיר מעולם לא היו חברות טובות אך גם לא היו אויבות, הם דיברו פה ושם, שמעו שמועות אחת על השניה ומעולם לא חשבו על להתחבר אחת עם השניה.

ספיר :” מה יש לך מזה הדיבור הזה? אסור לשאול מה קורה..?"

נופר :" תזכירי לי ממתי את מכירה אותך?..אמ כן... לא מעכשיו זה בטוח"

ספיר:" טוב טוב רק רציתי להציע לך משהו מעניין"

נופר :” נו.."

ספיר:" טיפה יותר התלהבות?"

נופר :” יאיי איזה כיף לי!! יאללה דברי אני מתה כבר לדעת מה יש להגיד!!" אמרה בהתלהבות מזוייפת.

ספיר:" נגיד וקיבלתי את זה.."

נופר :” ספיר וואלה באמת שאין לי כוח אלייך יאללה ביי" אמרה נופר ובאה לנתק.

ספיר:" גם אם זה קשור לדניאל וחן..?"

גיל טל ומור המשיכו להסתובב ברחובות העיר, צוחקים מרכלים ומנסים עד כמה שיותר לחייך.

טל :” בא לכם קוראסון וקולה?"

גיל : " לא איזה, באלי הביתה ולישון"

טל : " נווווו בבקשה!!" אמרה בפרצופה המתוק.

מור :” אני פורשת.. תהנו אבל" מור נפרדה מהם לשלום והלכה לביתה.

גיל : " יאללה יפה שלי כבר מאוחר" אמר ונשק על שפתיה.

טל כרכה את ידיו סביבו. " אז מה נתראה מחר?"

גיל : " מסתבר.." אמר ונסחף איתה לנשיקה מדהימה.

הוא ליווה אותה לדרכה ופנה לביתו.

הבילוי בחברתם השכיח ממנו את כל המחשבות הרעות, התהיות, הספקות.

הוא כל כך שמח שהוא עם טל, הוא הרגיש איך הוא לאט לאט מתאהב בה. הוא ידע שהם החליטו לזרום בלי לשאול שאלות וכמו שאומרים 'יהיה מה שיהיה' אבל הוא הרגיש איך הוא מתחיל להרגיש אליה משהו חזק, געגועים, פרפרים שבבטן, הוא הרגיש איך הלב שלו מתכווץ שהיא הולכת ממנו ואיך הוא נפתח ודופק בחוזקה שהוא איתו. הוא ספר את הדקות שיוכל לראות אותה שוב, ספר את השניות עד שירגיש את שפתיה שוב.

גיל ראה דמות מוכרת הולכת ברחוב ביתו. ' וואי זה דניאל..אה לא זה לא..כן זה כן הוא!! " דניאל!" צעק גיל בחוזקה.

דניאל המשיך ללכת.

גיל : " עצור שניה! דניאל!!" דניאל לא עצר, הוא המשיך ללכת במהרה.

גיל החל לרוץ אחריו. דניאל הלך מהר ומהר יותר. לא רץ, פשוט ניסה להוציא את הגועל שהרגיש בתוכו.

גיל עמד לפני דניאל, מתנשף מהריצה, מנסה לעצור אותו.

המבט שבעיניו היה כל כך קר, כל כך אפל.

גיל :" דבר אחי מה קרה?!" גיל ניסה לנער אותו כדי שידבר.

דניאל דחף אותה בחוזקה אל הכביש והלך לכיוון ביתו.

גיל שכב על הכביש, לא מבין מה עשה לו דניאל, מנסה לפענח את ההתנהגות שלו שכלל לא היה בטוח לגביה.

רק דבר אחד ידע. זה קשור לחן.

ישבתי בשדה התעופה, לא מגיבה, לא עונה, לא מדברת עם אף אחד.

האמפי היה באוזניי. ניסיתי כמה שיותר לא לשמוע אחרים.

השיר שהתנגן היה ליפול של מאיה רוטמן, הוא גרם לדמעותיי לרדת שוב.

הייתי עושה, לפחות מנסה
את הדרך אלייך לגמריי ערה
בעיניים פקוחות ובחושך מוחלט
זה לא יהיה קל
אבל בא לי לראות

מה שהיינו אתמול כבר עבר
ומה שרצינו להיות עוד נשאר
חלום מיותם, היטב מכוסה
ואיך נתעורר אם לא ננסה

ליפול עד התהום
ולטפס משם הכי גבוה
לא לשקוע, לא לטבוע, לא למעוד

הייתי רוצה, לטוב ולרע
להגיע אלייך וחזרה
אל עצמי שם עומדת, בין כל האורות
כל כך מפוחדת
עיניים סגורות

מה שהיינו אתמול כבר עבר
ומה שרצינו להיות עוד נשאר
חלום מיותם, היטב מכוסה
ואיך נתעורר אם לא ננסה

ליפול עד התהום
ולטפס משם הכי גבוה
לא לשקוע, לא לטבוע, לא לשאול

ליפול, להישבר
להבנות מהשדים שבנו
לא לברוח, לא לשכוח, לא למעוד

עומר צפה בי מהצד, התבונן במבט עצוב מבלי לומר דבר, הוא התחרט , ידעתי את זה.. הרגשתי באבל.

נעמה קטעה את מחשבותיי בכך שניערה אותי, ראיתי אותה מדברת אליי אז הורדתי את האמפי.

" אני חוזרת, טיסה 5401 לניו יורק יוצאת בעוד מספר דקות, על כל הנוסעים להגיע למטוס בהקדם האפשרי"

ארזתי את דבריי, הלכנו כולנו לעבר האזור ממני עולים לשרוולים. הבטתי באנשים, חלקם היו דוברי אנגלית שכנראה באו לביקור בארץ. נעמה הייתה לחוצה מהרגיל,ועומר, מבטו העצוב מילא את פניו יותר ויותר. הדמעות שעל פניי התייבשו, לא עברה דקה והם חידשו את עצמם שוב ושוב.

נעמה הביאה לי כוס מים אך זה לא עזר. הוריה של נעמה העדיפו לא להתערב, הם היו עסוקים בענייניהם האישיים.

הדיילת פתחה את הפתח לשרוולים. האנשים החלו להיכנס אחד אחד.

רגליי רעדו. צעד ועוד צעד ועוד אחד ואחד נוסף. אני שם, מביטה בדיילת שלוקחת ממני את הכרטיס ומאחלת טיסה נעימה, מחייכת חיוך מזויף וממשיכה ללכת לעבר מקומות הישיבה.

צמרמורות עזות מלאו את גופי, כאבי בטן שלא פסקו, כאבי ראש שהתחזקו מדקה לדקה.

הרגליים שלי כל כך רעדו , הרגשתי איך הדם כבר לא זורם לשם או לפיכך, זורם בכמויות ענקיות.

לא ידעתי מה אני מרגישה.

התחלתי להזיע.

ישבתי בכסא, מביטה באנשים שאורזים את דבריהם מעל ראשם ומתארגנים לטיסה.

הדיילת הסבירה על נוסעי הבטיחות בטיסה והטייס הודיע כי בעוד כ 4 דקות הטיסה יוצאת.

אלו היו ה 4 דקות הכי ארוכות בחיי. התמונות מהדיוטי פרי עדיין היו חרוטות לי בראש, לא עבר לי דבר אחר בראש מלבד זה. דקה ועוד דקה. הטיסה עומדת לצאת.

הבטתי בדיילת שסוגרת את דלתות המטוס.

אני :" לא!"

ואוו..זהוו!! פרק נוסף הגיע לסיומו.!! עכשיו נשאר לכם רק להגיד אם אהבתם (:

תהנו (:

פרק 32