הייתי אז רק בן 9.

ילד קטן,אני זוכר שאני ויעקוב שהיה בן גילי הלכנו למכולת,לקנות גרעינים.כמה אהבתי גרעינים....

שלפתע שמענו רעשי מטוסים,ויריות,אך לא ייחסנו לכך חשיבות רבה.

פיתאום אחותי הגיעה,והחלה לצעוק עליי,היא אמרה לי לחזור הביתה,אבל לא רציתי.כיף לי בחוץ.

חטפתי סטירה,שאני חושב שאפילו אילו שהיו מחוצה לעיר טומשוב בפולין שמעו אותה.וואו,היה לי כ"כ אדום.

אחותי לקחה אותי בכח ביד,הגענו הביתה הרחובות כבר היו מפוצצים חיילים,כולם היו חמושים ברובה ענקי!

ניראה לי שבחיים שלי לא ראיתי רובה כזה,וטנקים ענקיים.

לפתע נכנסו לביתנו הגדול כ5 חיילים,הם השליחו מלא חפצים על הריצפה,את המראות,את הכלים,דברי ערך יקרים,הכל נשבר נהרס,ואני רק בן 9,עדיין לא הבנתי למה.

הם יצאו מהבית,ולקחו איתם את הכסף,הסוסים והכרכרות.

אבא ואמא החלו לבכות,הם צעקו שנזדרז נארוז בתיק קטנטן חולצה ומכנסיים,ואולי איזה פרוסת לחם.אבל חוץ מי זה שום דבר.

יצאנו מהר מהבית,אני,אמא,אבא ו5 אחיי.

התחלנו לחפש איך לברוח,אבא הכיר מישהו גרמני שהסכים להסיע אותו לגבול במשאתי עם קרון בתמורה לסכום קטן של כסף שאיתו יוכל להאכיל את משפחתו.

נסענו אך לפתע התפרצו אל הקרון חיילים,הם ירו!אני זוכרת שפחדתי כ"כ,אמא זעקה,אבא לא ידע מה לעשות.

הם לקחנו אותנו,אבא נפצע בידו.

הם לקחו אותנו למקום בו היו עוד מאות כמונו,אני חושב שהם לקחו אותנו בגלל שאנחנו יהודים,אבל אני לא בטוח.

חשבתי שאולי עשיתי משהו רע,אז הבטחתי לאמא שאני יחזור הביתה מתי שהיא תרצה,אם נוכל ללכת מפה עכשיו,אמא חיבקה אותי חזק,ואמרה שהיא אוהבת אותי.

הלכנו בשורה ארוכה,שורה של נשים,שורה של גברים,אני הייתי עם אבא ועם 2 אחיי.

הלכנו,ולפתע מישהו העמיד אותנו בשורה,הוא החל לירות על אנשים,אני קיבלתי כדור באחוריי,כמה כאב לי,כמה בכיתי,אבל למזלי,זה לא היה חמור מידי,לפתע הגיע המפקד שלהם הוא ציווה עליהם להפסיק ומי נתן להם רשות לעשות זאת.

בזמן הזה ברחנו!הכי מהר שיכלנו.

התחבאנו בשדה,במשך המון זמן,אבא היה עובד ומוכר דברים כדי להשיג לחם.

אך זה לא היה קל.במשך כשנה אכלנו עלים או לחם רקוב שמישהו זרק לפח.

אני זוכר איך נהניתי מכל חתיכת לחם!למרות שהיה עליה שחור,ירוק וכל צבעי הקשת.

אחרי שנה,שנה פלוס,המצב בעיר נרגע מעט,חזרנו הביתה כדי לקחת מעט דברים לקחתי את כדור הסמרטוטים שלי ושיחקתי קצת בחוץ על המדרכה,נסע שם ג'יפ..הוא יתקרב אלי לאט לאט עד שפגע בי.

יצאו ממנו כמה אנשים שציחקקו,אני נפגעתי חזק,לא יכולתי לקום בגלל שהברך שלי נפגעה מאוד.

אני לא זוכר בדיוק מהם אמרו,אבל אני זוכר במעורפל ששמעתי:

"המדרכה היא לנו,אתה יהודי!תלך בכביש,או בביוב"

אח"כ התעוררתי בבית,אמא טיפלה בי,קמתי מהמיטה רק לאחר חודש,וגם אז הברך שלי לא הייתה במיטבה.

ויום אחד ,הייתי אז בן 14,כשאבא חזר הביתה,כולו היה מאושר!הוא סיפר לאמא שהוא מצא כרטיסים ובעוד כשעתיים אנחנו עולים לא"י.ארץ של היהודים.לא רציתי.יעקוב לא עובר לא"י,מי ישחק איתי בתופסת?

אבל אבא אמר שהוא לא שואל אותי,ושם יהיה לנו יותר טוב.

הגענו לארץ ישראל,קנינו בית בנס ציונה..

גדלנו שם.הכל היה טוב ויפה.

בגיל 21 התחתנתי.עם מישהי שהכרתי שעברנו.לא"י.

נולד לנו ילד כעבור שנתיים.,אמא שלי גרה איתי,במחסן שליד הבית.אבא לצערי מת מהתקף לב לפני 4 שנים.

אלה היו שנים מאושרות.ואז החלו האסונות שלא היה ברור מהיכן נחתו.

הכל החל מי כך שבני השני כשהיה בן 4,בא ואמר לי שיש הרבה עשן במחסן,רצתי,לצערי הרב זה היה מאוחר מידי,אימי היקרה נשרפה שם למוות,זעקתי,האשמתי את עצמי במשך חודשים במותה.

לאחר מכן 2 אחיי הבכורים מתו בתאונת דרכים קטלנית,ואחותי שלא ידעה איך לשאת את כל הצער הזה השתגעה.

צער גדול היה במשפחתנו.נישארנו אני ואחותי,אישתי ילדי ובעלה.

אחותי,משנה לשנה התמרמרה יותר ויותר,עד שהתרחקה וניתקה קשר.

נישארתי רק אני ואישתי ו2 ילדי,השנים מירמרו אותי,נהייתי שקט.

בשנים האלה שני בני התחתנו.לבכור נולדו 2 ילדים,ולקטן נולדו 4.

אני לא יודע למה,ואני בטוח שגם היא לא,אני ונכדתי ניקשרנו אחד לשני,היה לי כיף לדבר איתה,ולהיות בחברתה,למרות שלא הרבתי להראות זאת,אבל אהבתי את כולם.רקדתי עם נכדתי אחרי 20 שנה שלא רקדתי,אישתי שהייתי קצת מסוכסך איתה כ"כ התרגשה שבכתה,קצת אחרי התחלנו להתפייס מעט

כשהייתי בן 77 נפלתי,הבעיות בברך לא פסקו.תתפלאו.....

לאחר הנפילה הכאבי ראש לא פסקו,הרופאים לא מצאו דבר.עד שהתעלפתי.

אז מצאו,יש לי דימום פנימי...

עברתי ניתוח,אבל לצערי הרב נפלתי מהמיטה באחד הלילות וחטפתי מכה חזקה בראשי.

הייתי צריך לעבור עוד ניתוח,אבל התוצאות שלו היו לא טובות.

במשך חודשיים כלל לא התעוררתי,ושהתעוררתי גיליתי את הגרוע מכל אני חצי מת.

אני חצי צמח,אבל מה עם הצד השני?אני לא מצליח לשלוט עליו.ומי אני בכלל?ומי אלה שמבקרים אותי,אני מכיר חלק מהם אבל לא את כולם.או שכן?

שנה בבית החולים,ניתוחים,כל כמה זמן תרדמת שהרופאים לא הבינו איך הצלחתי להתעורר ממנה,איך אני בכלל חיי עדיין,נלחמתי,נלחמתי על חיי.עשיתי זו כל חיי,נלחמתי.

לאט לאט התחלתי להיכנס לפוקוס,התחלתי לזכור מי הם ילדי,נכדי.

אבל לא רציתי שהם ישארו כאן בכל זאת ילדים,צעירים,אני זוכר שאמרתי להם "לכו,אני כבר זקן",לא באמת רציתי שהם ילכו אבל לא רציתי שיסבלו בגללי,הם לא הלכו.הם אהבו אותי,חבל שלא הערכתי את זה מספיק קודם.

עוד שנה עברה,אני עדיין בבית חולים סיעודי,מתאושש לאט לאט,עד שבום.בבאת אחת,שבוע אחד,ואני כבר לא כאן.

עכשיו אני במקום אחר,למעלה,למעלה בשמיים,אני כבר לא חיי,והכלל בגלל רשלנות.

חסרו לי 5 ליטרים של מים,ובנוסף הרופאים לא מצאו חדר לנתח אותי,היה לי חיידק שמת מהאוויר אבל החליטו לוותר עלי.

אני רואה עכשיו מלמעלה כמה כואב להם,כמה הם אהבו אותי,ואיך הם זוכרים אותי.כמה שהייתי רוצה לחבק אותם עכשיו

חיי נגמרו,אבל לא בגלל שלא נלחמתי,בגלל שבחרו שלא להילחם עליי.

וזה הסוף,זה סיפור חיי.

זהו סיפורו של סבי,עם קצת תוספות,כל הפציעות הם אמיתיות,הדרכים בהם מתו משפחתו אמיתיים.

והדרך הנוראה שהוא מת,גם היא אמיתית.

יהי זכרו ברוך.