לפני חצי שנה,בדיוק היום לפני חצי שנה...
לונה נעלמה,אני נסעתי לסלקום ווליום,והיא הייתה בבית,
אני זוכרת את הטלפון שקיבלתי,שאמר לי שלונה לא נמצאת.
חשבתי שהיא בטח הלכה לטייל,או אולי תחזור עוד מעט.
ולצערי הרב זה לא היה כך.
והכל בגלל שלא השארתי אותה בבית,כי אם הייתי עושה את זה פה,
לא הייתי כותבת את הפוסט הזה היום,כי הייתה פה לידי..
בחיים אני לא אשכח איך שהייתה קופצת עליי שהייתי חוזרת מביה"ס.
או איך הייתה משחקת בריצה,שאנחנו רצים והיא אחרינו.(והאמת,לרב זה היה להפך.)
או איך הייתה נהנית לקפוץ לתוך שלוליות,לטבול בבוץ,לרוץ לממטרות,לצינור,לקפוץ לאמבטיה,
כ"כ אהבה מים.אבל הכי הכי אני לא אשכח איך שישנת איתי במיטה,וכחשבת לעצמך שישנתי מספיק הערת אותי בליקוקים,ואם לא הייתי מתעוררת הייתי מוסיפה נביחות,ושהייתי קמה היית כולך מאושרת!
איך אפשר לשכוח את כל זה?
איך אפשר לשכוח שכמעט מתת לנו,כמעט מתת מהמחלה הנוראית(פרוו)הזו,שכמעט לקחה אותך איתה,
אבל לא הוכחת שאת חזקה,נלחמת ושרדת את זה כמו גדולה.
והסיכויים היו ממש נמוכים.
אבל המצב מייאש אותי,אני לא יודעת איפה את.
האם את חייה?או את מתה?את חייה טוב?מתעללים בך?יש לך אוכל?מים?
מישהו שיאהב אותך ויחבק אותך?
איך אפשר לדעת...כ"כ מייאש אותי שאת לא פה איתי,שאין לי מושג מה עובר עלייך,או עבר.
אבל תזכרי לא משנה מה,
תמיד אהבתי אותך,גם כשליכלכת את הבית מיד אחרי ששטפתי.
תמיד אוהבת אותך.
ותמיד אוהב.
כמה תמונות של היפיפה שלי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
