כמו נוצה ברוח.

"מה , את KA ANA?" הן מביטות ישר לאיברים הבולטים. הן אפילו לא מסתירות את החיוך המזוין של ההפתעה.

"כן" אני מנסה להכניס קצת ביטחון מזורגג לקול.

"הא" הן מחליפות שוב מבטים ועוברות לדבר אחר.. אני לא.

-

זאת תקופה כל כך מחורבנת ואני בבלק אאוט מטורף. השעות היחידות שאני מתחילה להיות מודעת למשהו מהחיים שלי הן בלילה. כשהדיכאון מגיע.

אני לא רוצה שוב כדורים, זה תכלס סמים קלים. ועדיף דיכאון על .. שום דבר.

אני מנסה לקלוט בראש שלי כמה אנשים עזבתי בזמן האחרון. לכמה דברים לא שמתי לב. כמה דברים אמרתי בלי להתכוון. כמה פגעתי. ואני מחפשת ואין פה אף בנאדם מזוין בשבילי. אבל בכל זאת.

השומן המזוין הזה אמיתי. אני רואה אותו במראה ואנשים אחרים רואים אותו, משמע הוא אמיתי.

שנתיים ארורות ונמאס לי. גם להורים שלי נמאס. לפעמים אני מקווה שיבוא הבןאדם שיוכל להגיד לי מה לעשות כדי שאני יהיה חייבת להקשיב לו. כי לבד אני כבר רואה שאני פשוט לא יכולה.

חשבתי שלפחות אם אני סוף סוף יהיה עם מישהי אז זה יצליח. וכל פעם אני מגלה שאני כנראה לא באמת יכולה לדבר אל אנשים אחרים. לא מול הפנים לפחות.

אני עוד מעט בת 15. אני לא רוצה להיות בת 15. אני רוצה להיות ילדה. לנצח. נמאס לי מהכל כבר.

אם הייתי פרו אנה הייתי אומרת שממחר צום עד לאשפוז. אבל אני לא פרו אנה. אז אני יעשה את זה בשקט.

יופי, הטמטום. מה שעושה חוסר סמים פרוזאק  בדם.

אנשים, אתם בבקשה יכולים עכשיו להגיב ב"אוהבים אותך KA ANA " קבוצתי? [לאא.]

אוח, לעזאזל, תתעלמו מהפוסט הזה. \=