כמו נוצה ברוח.

אם היא 1.52 מידה 34, ואני 1.54 מידה 30-32, מי יותר רזה? ._.

ולמה זה לא נראה הגיוני? (ולא רק לי)

יש לי דיאטנית מחר.

עליתי בחודשיים האחרונים קילו וחצי למשקל שלי. זה יותר ממה שאני זוכרת את עצמי כבר הרבה מאוד זמן.

האמת שאני ממש מפחדת. אני רק מקווה כל הזמן שהמרפאה תחרב או משהו לפני שאני אגיע או כל נס אחר שאלוהים יכול לתת לי.

זה מצחיק שכל כך חיכיתי לרגע שזה יקרה ועכשיו הכל מתנגש לי בפרצוף. אני לא מקנאת אבל חסר לי משהו בסיסי.

מסקנה סופית: אני מכורה. אני מכורה לשנאה עצמית, להרעבה- בולמוס, לריקנות, למשקל, לראי, להכל.

החברות הכי טובות שלי חולות. החוסר הרגשה שלמה עם הבחירה שלי לאהוב היה כי אף פעם לא ראיתי בהן מעבר למחלה שמביטה מהעיניים.

עכשיו אני עולה במשקל. אבל יכול להיות שמחר, או מחרתיים, או אפילו עוד שנה או יותר, אני ארד. זה לא עוזב. לרגע לא נמאס לי באמת. אני לא אחלים כי אף פעם לא רציתי משהו אחר. גם כשחיפשתי חיים חיפשתי אותם דרך העיניים שלה. אף פעם לא הייתי דמות בפני עצמי בלעדיה.

אנחנו כל הבנות שבפנים לא יכולות לאהוב. לא אהבה אמיתית ולא סתם חברים או משפחה. הכל מאבד משמעות כשזה לידה. חשבתי שאני מאוהבת ויכולתי לאמת בכל צורה אפשרית. חשבתי שיש אנשים שאוהבים אותי, שאני אוהבת. מעט, אולי, אבל בכל זאת..

ואז ראיתי שאת מחלימה. ואיך שבבת אחת אני נעלמת מחייך. לא כי את רוצה, כי אני לא שם. כי לא היית מתחברת אם לא היתה לי מחלה. למרות כל ה'תחלימי בכל מחיר' , 'תתפסי את האוכל כהכרח' והסביבה העאלק החלמה הזאתי, אף פעם לא היה משהו ביננו שהוא מעבר לפרו אנה.

אני מגעילה ואני יודעת את זה. אני הורסת את החיים של ההורים שלי ואני יודעת את זה. אני בורחת מאנשים שחשובים לי ואני יודעת את זה. אני הייתי כל מה שלא רציתי להיות- עודדתי את הבן אדם הכי חשוב לי בחיים להישאר במחלה המחורבנת הזאת ואפילו לא שמתי לב. אני עושה הכל לא נכון. ואני מודעת, לחלוטין. אני שונאת את עצמי. ואני יודעת שבלי המחלה שלי לא היה לי כלום. ואני יודעת שלא יהיה לי אכפת גם אם לאנשים בסופו של דבר יכאב עלי.. או שאני לפחות לא אעשה עם זה כלום.

אני לבד עכשיו. לגמרי לבד. ניסו לרמוז לי ואמרתי שאני מבינה, חשבתי על זה לבד וכאבתי את זה. מעולם לא חשבתי שזה יהיה כל כך כואב לאבד אותך בתור חברה. מאושרת שהחלמת , באמת שמאושרת. כואב לאבד אותך.. כואב לאבד את האמונה האחרונה הזאת בעצמי.

"כל התחושות נשכחו כבר. כל הכאב נעלם. אין בי דבר להציל עוד. אין לי בכל העולם."