לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

כמו נוצה ברוח.


מופרעת אכילה בדרך החוצה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2010

ועם הזמן, הכל חולף.


עם הזמן הכל יעבור.

ואני יודעת אתזה.

זה לא שהם סיפרו לי משהו שלא ידעתי, זאת אומרת, ראיתי איך הצלקות לאט לאט נעשות חיוורות עד שהתקבעו בלבן או נעלמו לגמרי. וראיתי איך שאנשים שמתים לא קמים בחזרה ואני בכל זאת קמה כל בוקר. וראיתי שלמרות שאנשים הלכו לקח לי זמן והמשכתי להתקדם.

וזה כל דבר מכה, ואחריה עוד מכה ועוד אחת. וכולן נעלמות לאט לאט, הופכות לפסים חיוורים בנשמה שלי ומותירות לעיתים צלקות לבנות שאני לא תמיד זוכרת איך בדיוק קיבלתי ולעיתים חלקם נעלמים לחלוטין. כמותן הרגש, כמו אכפתיות.

אנוכיות טהורה היא מילת המפתח בחיים שלי עכשיו. זה קצת עלוב חיים על כדור כחול כדי לעבור יום וכדור כתום כדי לישון בלילה. ובכל זאת הזמן לא מקבל הרבה יותר משמעות, בכל זאת אין טעם לשום דבר. זה הכל רצף לינארי של זמן, שאני יודעת שקיים ואני פשוט עוברת בו, מסדרת את הדברים לפי סדר כרונולוגי של דברים. שאני חייבת, שאני צריכה, ואני עושה. כל יום.

בין לבין אני במיטה, קוראת ספרים קיטשיים רדודים וחסרי משמעות או סתם בוהה בתקרה. בקושי כותבת, בקושי מחייכת כדי לעשות לאמא ואבא טוב בנשמה. כאילו שאכפת לי אם זה יעשה לאבא ואמא טוב בנשמה. כאילו שאכפת לי ממישהו.

היא הלכה, כן, התקדמה, אחרי שנתיים, ירדה למשקל נמוך ועברה שם את המחלקה שלה ונצחה את כולם- את האנורקסיה היא אומרת בקרוב ואת הפרו אנה המטורפת מזמן. היא נצחה במעגל המטורפת והחיים שלה ימשיכו במסלול, היא חזרה למשחק וכולם יטפחו לה על הכתף ויגידו כל הכבוד שהיא הצליחה והיא תמשיך במסלול שלה, רזה ומחייכת יחד עם כל העולם. גם אותי היא נצחה. אני נשארתי במעגל המזורגג כמו שמעולם לא הייתי באמת במסלול. תמיד חיפשתי דרכים עקיפות להיכנס, אבל אף פעם לא הייתי שם ממש.

מסתכלת עכשיו, מלמעלה, היא אומרת. בוגרת יותר, מבינה יותר, מסבירה לי כשאני מרימה גבה. ומה זה בכלל לרמות פעמיים לעומת זה שהיא עוד מעט בחוץ? וכנראה שאולי אני לא ממש חולה, היא מסבירה, ומסמנת בעיניים את מה ששתינו יודעות שחוסם, ערימות שומן שקוראות לעצמן הגוף שלי. את בכלל לא רוצה לצאת? במן שמחה לאיד כזאת. שוב להזכיר לי שעוד מעט היא שם. ואני לא אהיה לעולם.

זה לא פייר מצידי. בכלל לא. אבל גם כבר לא ממש אכפת לי מהעולם. מוכנה לעשות הכל כדי לצאת מהמסלול, והסיבות שלי לא תלויות ברחמים עצמיים של אף אחד. אנוכיות מוחלטת היא מילת המפתח.

אומרים שעם הזמן הכל חולף. אני יודעת. לא אכפת לי. אין לי כבר זמן יותר. נשאר מעט מאוד.

נכתב על ידי KA ana , 9/1/2010 13:15  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



Avatarכינוי:  KA ana

מין: נקבה

תמונה




12,459
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , מתוסבכים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לKA ana אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על KA ana ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)